פתאומית לעד

הגעגוע הכואב ביותר הוא לזה הנמצא במרחק נגיעה מאתנו בזמן שאיננו יכולים להתקרב.

שווה הדבר לציפור יפת נוצה בכלוב זהב המונח על אדן החלון מול מרחבי האינסוף..... 

כל אשה צריכה גבר שיכתוב לה מילים כאלו, ואם לא בעצמו, אז שיעתיק וישלח לה אותן כשהוא קורא אותן וחושב עליה.

כל אשה צריכה להרגיש עטופה באהבה בעיקר לעת ערבית.

אותך, נזכרתי בך לעת ערבית 
אותך, שקעה חמה כמו תמיד 
ראשי פרחים הפכו צהוב לארגמן 
סיפרו שבועת לבי לעננים 
על גביע פיך אהי פרפר, פרפר קטן 
רוחף בין שושנים 

אותך, ביתך הקט שכן מול ים 
אותך, היה שם עץ פריו כדם 
צל ענפיו היה מסתור ללב ביישן 
לילד שלחש לך בין עלים 
על גביע פיך אהי פרפר, פרפר קטן 
רוחף בין שושנים 

אותך, גלי הים הרסו ביתך 
אותך, רוחות קדים השכיחו שמך 
האגדות עזבו כמוך ענפי הגן 
רק סוד נשאר חרוט על הגזעים 
על גביע פיך אהי פרפר, פרפר קטן 
רוחף בין שושנים 

(אורי אסף) 

בדממה הדקה בעולם שנפצע, 
לאחרונה את נראית כמו ילדה שאבדה לי, ברחוב בלי מוצא. 
בואי נתחבק בהופעה,

בואי נקשיב לפסנתר, 
שנגמור כאן לשיר, נעזוב את העיר ונתחיל לדבר. 

(ש.ארצי) 

ולא, אין באמת קשר בין השיר הנפלא של שלמה ארצי לסתיו המרטיט של שרה בדישי, ובכל זאת משהו גרר אותי לחבר בינהם כאן.. ואיזה ביצוע מלטף ומושלם.

עוד לא התחיל הקיץ ואצלי מככב לו הסתיו.

למד אותי להיות נהר של אור
אל לבבות העולם

למד אותי לשרת את ליבו של העולם

ברא בי יצר טוב לעובדך באמת
ואל יתנגש אמת שלי באמת של אחר

(נתנאל גולדברג) 

והים לא נרגע, רק גאה וגאה

את אוספת לאט את גופך
אנשים שפגשת שהיו בשבילך
ובן רגע נשארת מול צילך

את היופי שלך, את הקסם שבך
לא תוכלי לחלוק עם כולם
הסתכלי מסביבך תאהבי את עצמך
ושמרי את נפשך לעולם

מהמרחקים שאת בורחת
לא ידעו דרך חזרה
שם את הולכת לאיבוד
במנהרה, בלי מטרה
והשחקים הם הגבולות
אל תיעלמי במצולות
כי אין תשובה טובה
לכל השאלות

(_{סגיב כהן}) 

כמו ציפור מטורפת 
את נוסקת לרום 
וצונחת כאבן, 
נוגעת בחום 
לעולם לא נצרבת, 
פתע הרעד 
ואת לא נשמרת 
נקשרת 
לתמיד 

(איציק איינהורן)

בַּלֵּילוֹת אֲנִי
מֻנַּחַת עַל פָּנֶיךָ.

עַל עַרְבוֹת גּוּפְךָ
אֶטַּע עֲצֵי אֶרֶז וְשָׁקֵד.

לֹא אַלְאֶה לַחְפֹּר בְּתוֹךְ חָזְךָ
לִמְצֹא תַּעֲנוּגוֹת הַזָּהָב שֶׁל פַּרְעֹה.

אֲבָל שִׂפְתוֹתֶיךָ כָּבְדוּ
נִסַּי לֹא יִגְאֲלוּ אוֹתָן.

הָרֵם נָא אֶת שְׁמֵי שְׁלָגֶיךָ
מֵעַל נַפְשִׁי.

חֲלוֹמוֹת הַיַּהֲלוֹם שֶׁלְּךָ
פּוֹתְחִים אֶת עוֹרְקַי.

אֲנִי יוֹסֵף חָגוּר אַבְנֵט מָתוֹק
עַל עוֹר הַפַּסִּים שֶׁלִּי.

הָרַחַשׁ הַנִּפְעָם שֶׁל צְדָפַי
עוֹשֶׂה אוֹתְךָ לִמְאֻשָּׁר.

אַךְ לִבְּךָ לֹא יִתֵּן עוֹד לַמַּיִם לַחְדֹּר אֵלָיו.

הוֹ, אַתָּה

* התרגום של יהודה עמיחי למילים של אלזה לסקה שילר, כן... אותו העמיחי שכתב:

"שירה היא הדבר הכי לא מקצועי.
אין כזה דבר 'משורר מקצועי',
זה כמו לומר 'מאהב מקצועי'.
משורר פשוט אומר את מה שלאחרים יש קושי לבטא"

החיים ילדתי
זה סיפור רציני
לפעמים אני מת מפחד
מהצל של עצמי
מכל מה שסביבי
יש לפעמים רגעים ונדמה
הנה האור בקצה
ופתאום זה חושך

וגם את כמו כולם
שאיבדו את דרכם
תחפשי איזה אור בחושך
תתבגרי תשתני
הזדקני ותיראי
יש לפעמים רגעים שנדמה
הנה האור בקצה
מפרפר בחושך

כל הנרות
שהדלקנו בלילה
לא יגרשו את החושך הקר הזה
כל הרוחות שנשבו כל הלילה
לא יכבו את האור בקצה
לא יכבו את האור
שעולה בבוקר

תחפשי תשאלי
וגם את תגלי
התשובה עוד נישאת ברוח
יש כתובות על הקיר
בכיכר של העיר
יש לפעמים רגעים שנדמה
הנה האור בקצה
מהבהב בחושך

_{* יהודה פוליקר, יעקב גלעד} 

_{בביצוע שמהבהב גם בחושך העמוק ביותר}

איך לכתוב שאני מתגעגע,
איך לומר פשוט כמה שאני אוהב
כשנדמה לי שכל המנגינות גוועו בי
אני חושב עלייך וכותב.

חורף, ואני רחוק, ורוצה אותך כל כך
מי אוהב עכשיו אותך? 

דני רובס

* כל פעם מופתעת מחדש כשאני חוזרת מהחום התל אביבי לחורף של חיפה, שתי ערים כמו שתי ארצות שונות כל כך, כמו שני אהובים רחוקים ושותקים. 

הָעֵינַיִם הָרְעֵבוֹת הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה תִּתְבַּעְנָה,
הַשְּׂפָתַיִם הַצְּמֵאוֹת הָאֵלֶּה הַשֹּׁאֲלוֹת: נַשְּׁקֵנוּ!
הָעֳפָרִים הָעֹרְגִים הָאֵלֶּה הַקּוֹרְאִים: תָּפְשֵׂנוּ!
חֲמוּדוֹתַיִךְ הַצְּפוּנוֹת שֶׁשָּׂבְעָה כִשְׁאוֹל לֹא-תֵדַעְנָה;
 
כָּל-עֲתֶרֶת הַגְּוִיָּה הַזֹּאת, שִׁפְעַת חֶמְדָּה מְלֵאָה,
כָּל-הַשְּׁאֵר הַלָּזֶה, כָּל-הַבְּשָׂרִים הָאֵלֶּה שֶׁכָּכָה
הִלְעִיטוּנִי מִמְּקוֹר תַּעֲנוּגִים, מִמַּעְיַן הַבְּרָכָה –
לוּ יָדַעתְּ, יָפָתִי, מַה-קָּצָה בָּם נַפְשִׁי הַשְּׂבֵעָה.
 
זַךְ הָיִיתִי, לֹא-דָלַח הַסַּעַר רִגְשׁוֹתַי הַזַּכִּים
עדַ שֶׁבָּאת, יְפֵה-פִיָּה, וּבְרוּחֵךְ נָשַׁפְתְּ וְנִדְלַחְתִּי.
וַאֲנִי, נַעַר פֹּתֶה, לְרַגְלַיִךְ בְּלִי-חֶמְלָה הִשְׁלַכְתִּי
תֹּם לְבָבִי, בֹּר רוּחִי, כָּל-פִּרְחֵי נְעוּרַי הָרַכִּים.
 
רֶגַע קָטָן מְאֻשָּׁר הָיִיתִי בְּלִי-חֹק, וָאֲבָרֵךְ
אֶת-הַיָּד הַחֹלֶקֶת לִי מַכְאוֹב הָעֹנֶג הֶעָרֵב;
וּבְרֶגַע קָטָן שֶׁל-תַּעֲנוּג, שֶׁל-אֹשֶׁר וָגִיל, עָלַי חָרֵב
עוֹלָם מָלֵא – מַה-גָּדוֹל הַמְּחִיר שֶׁנָּתַתִּי בִּבְשָׂרֵךְ!

* חיים נחמן ביאליק