פתאומית לעד

אני שר על דברים אשר בני העשרים לעולם לא יבינו 
עת פרחי הלילך נערמו להם כך על מפתן החלון 
ובדירה קטנה ישנה נושנה במונמרטר אז חיינו 
ולנו לא היה דבר מלבד תקווה, מלבד החלומות 

לה בוהם, לה בוהם 
אפשר לומר מאושרים 
לה בוהם, לה בוהם 
כשהיינו בני עשרים 

ביום חורף לבן, בין תמרות העשן בקפה אז ישבנו 
חבורת אמנים, צעירים ותמימים החיים בחלום 
ובמקום מזומן למלצר הנדהם אז פואמה דקלמנו 
וקול הצחוק הרם אשר בקע משם השכיח את הכפור 

לה בוהם, לה בוהם 
וזה אומר ללא פרוטה 
לה בוהם, לה בוהם 
שני ציורים תמורת מיטה 

לעתים עוד היום בעוברי במקום מחפש אני גשר 
לאותם הדברים שבשנות נעורים כאן הביאו לי אושר 
אותו אטלייה, אותו בית הקפה נעלמו ללא זכר 

מונמרטר השתנתה, כבר לא מה שהיתה, פרחי לילך נבלו 

לה בוהם, לה בוהם 
להיות עני ומאושר 
לה בוהם, לה בוהם 
היום זה לא אומר דבר

✨✨✨✨✨✨✨

המילים של ז'אק פלנטה

הלחן של שארל אזנבור 

והתרגום הנוגע ללב של דודו טופז שלמרות דמותו הכה שנויה במחלוקת, באמת שחיבבתי אותו באופן מיוחד.

היה בו משהו כל כך ישראלי, ציוני, שובב וישיר, ולב רחב של ילד שרצה להביא המון טוב לעולם ולקבל את כל תשומת הלב שילד זקוק לו כדי שירגיש חשוב ואהוב על כולם.

ולא, זה לא יום השנה למותו, אבל השיר הזה רץ לי בלופ בראש כבר כמה ימים ומעביר בי רטט בלתי מוסבר, כאילו שבגלגול הקודם הייתי לפחות איזהאיזה  פריזאי שבילה כל ערב במונמרטר שבפריז הרומנטית והיפהפיה. 

ונכון... לכאורה אין לשיר הזה שום קשר לכאן, אבל הוא נוגע ברחשי הלב כמו ליטוף של נוצה והצלפה של שוט אחריה, שוב ושוב ושוב עד למעמקי הנשמה.

בקישור אבי טולדנו שנותן לשיר הזה פייט רציני ושווה קשב לב. 

מחלוני וגם מחלונך 

אותו הגן נשקף, אותו הנוף,
ויום תמים מותר לי לאהוב
את הדברים אשר ליטפה עינך.

מול חלונך וגם מול חלוני
בלילה שר אותו זמיר עצמו,
ועת ירטיט ליבך בחלומו
אעור ואאזין לו גם אני.

האורן הזקן, שבו כל מחט
את מבטך נושאת כטל טהור,
האורן הזקן, שבו כל מחט
עם בוקר יקדמני בברכה

דברים רבים מאוד אהבנו יחד,
אך לא זרח באשנבך האור
דברים רבים מאד אהבנו יחד,
עת בדידותי נגעה בבדידותך.

ל. גולדברג

אז לא התאפקתי ולקחתי אותו מתוך עוד פוסט משובח של נמרוד שיין... 

והכל על מקומו בשלום ✨ 

מעולם לא עשיתי מנוי בכלוב, אפפעם לא הרגשתי שיש לי צורך בכזה אבל מפעם לפעם אני מתעוררת לגלות שהפכתי מאפורה למוזהבת על ידי מעריץ אלמוני צעיר (כזה שיש לו ניק אבל אנחנו לא מכירים) 

וכך קרה אתמול כשנכנסתי לכלוב בשעת לילה מאוחרת וגיליתי שאני מוזהבת כשבתיבת הדואר חכתה לי הודעה ממנו

"בעקבות הפוסט האחרון שלך, מקווה שעשיתי לך לחייך" 

הגבתי בחיוך ובתודה ובהסמקה קלה שאי אפשר לראות מבעד למסך וחשבתי לעצמי שהיפה בכל זה, הוא שמאחורי אותה מחווה לא מסתתרת בקשה לדבר או חצי דבר.. זו הרי לא הפעם הראשונה שאותו מעריץ אלמוני מחליט לקשט אותי בצבעים של זהב ומעולם לא ביקש  לא הציע, לא שאל, לא ביקש ולא הטריד.

לא הצעה מגונה, לא בקשה לשיחה, לא התקפת הודעות מעייפות, כלום ושום דבר, רק רצון עז לראות אותי מתנוססת בזהב..

ואולי זה פשוט גורם לו להרגיש שככה אני נחשבת לשווה יותר.. ? אולי אחרים חושבים שכשאנחנו מוזהבים אנחנו שווים יותר?

אז זהו שאני לא, אבל זה ללא ספק מאפשר לי להשתעשע בהעלאת תמונות.

לאט לאט אבל באופן ברור כל כך, מבינה שאין לי מושג מה אני עושה כאן בכלל..

אני כבר לא זוכרת מתי כתבתי כאן את עצמי לדעת, חוץ מלעלות לכאן שירים שפורטים לי על המיתרים בנשמה, אני לא עושה כאן כלום, מתעלמת באופן סידרתי מהודעות של אלו שמבקשים להכיר מקרוב או להפגש, אין בי שום צורך או כוונה לפגוש מישהו מכאן כדי לחפש חוויות מרטיטות, כבר יותר מדי זמן שאני לא משתפת אפילו רבע ממה שקורה בחים שלי וכבר מזמן מזמן הפסקתי להתעניין או למצוא עניין בבלוגים של אחרים, לא כי אין כאן כשרונות מפעימים ואנשים שיודעים לכתוב באופן מרטיט, יש ביניכם כמה מוכשרים במיוחד, אלא שאיבדתי עניין במקום הזה.. 

אני יודעת אהבה וזוכה לחיות בתוכה, אבל אחרי שזכיתי להבין שאני יכולה לחוות עוצמות מטורפות ומפתיעות ממנה גם עם מישהו שהוא לא האיש שאיתו אני חולקת באהבה את חיי, משהו עצום ומטלטל סחף את הספינה שלי ללב ים וגלים רבים מדי עברו בלי שאיפשרתי לאף אחד אחר מאז להתקרב ולנסות למשוך אותי לחוף.

ומבפנים אני בוערת.. סוערת... לביאה פראית ושלוחת רסן שמסתתרת מתחת למסיכת שפן דבוקה היטב עד שכמעט בלתי ניתן להסירה.

ואני זקוקה ונואשת.. זקוקה למפגש המפעים של אנרגיית הגוף החי והגברי הניצבת מולי במרחב, של הלב שפועם בתדר שיכול להגיע עד אלי מהשולחן בקצה הבר ועד לדלת הכניסה שממנה אכנס בהפתעה מוחלטת. אני זקוקה לריח הגוף המשכר ולמבט החודר בעיניים שיודעות אותי בלי מילים, אני זקוקה לרגע המטלטל שבו אפול על הברכיים החלשות מכניעה ומדרך ארוכה ומייגעת, מעוצמת ההדף של הלב המבקש להתעטף במלוא התשוקה....

אבל אף אחד שעובר מולי בדרך לא מצליח להבעיר בי את אותה האש האבודה. 

הקור המקפיא של הכלוב סוגר עלי, אין בי צורך לחדש או לרגש אף זר שלא מכיר אותי באמת, ותחושת המיותרות של הבלוג האפרורי שלי הולכת ומתבהרת. אין לי מושג למה עוד לא סגרתי אותו, אין לי מושג אמיתי למה אני עדיין שומרת לו אמונים.

אני רואה לך את החלומות
ורואה ממה אתה פוחד
נשים כמוני פעם היו
שורפים על המוקד
נישקתי לך את הנשמה
ואתה לי

ואף אחת
לא תתפוס את המקום שלי בלב שלך
שלי בלב שלך

* צרויה שליו

לכל אדם יש צל עימו עליו ללכת 

אותו עליו לשאת כל עוד כוחו עימו 
בחולשתו לחיות, למות אצל עצמו 
דימית לאחוז את אושרך בכף 
אבל הן אושרך, את כף ידך צרב 
כי אין אהבות שמחות. 

חייך הם תמיד פרידה שאין בה חפץ 
פרידה מלאה מכאוב, פרידה ללא חמדה 
כמו גדודי צבא, שיעדם ניטל 
ליבך את דמעותיו עוצר כמו חייל 
אשר בקרב נוצח, על כן אל תתהלל 
כי אין אהבות שמחות. 

גם את אהבתי שאת ליבי פוצעת 
אותך ליבי נושא כמו ציפור פצועה 
ואנשים זרים צופים בנו דומם 
האנשים זוכרים מילים אשר מחקתי 
מילים שעל ידך תמותנה בנשיקה 
כי אין אהבות שמחות. 

עבר הזמן ללמוד מניסיונות חיינו 
כבר שנינו מתייפחים בקול אחד עם ליל,
כמה כאב עצור באחרון שירנו. 
וכמה חרטות פורטות על כל מיתר 
וכמה יבבות בלחן הגיטרה 
כי אין אהבות שמחות. 

כי אין שום אהבה אשר איננה צער 
ואין שום אהבה, אפילו לא אחת 
אשר ממכאובה נפשנו לא גוועת 
אפילו אהבת הארץ בה נולדנו 
אין אהבה אחת שלא תדע לבכות 
כי אין אהבות שמחות. 

 🧡🧡🧡🧡🧡🧡🧡🧡🧡

התרגום הכואב והמרטיט של נעמי שמר למילים של לואי אראגון.. והלחן של ג'ורג' ברסנס בביצוע המשובח של יוסי בנאי האגדי. 

ונכון שבעצמי ציטטתי כאן לא מזמן את ויסלבה שימבורסקה שכתבה כי אנשים שאינם יודעים אהבה מאושרת חושבים שבשום מקום אין אהבה מאושרת, אבל אני נשבעת שזה לא אותן הדבר ושגם באהבות שמחות יש צער ועצב ובכי וכאב ואהבות נוספות שלא מצליחות להתממש בדרך.

אני עודי זוכר: זאת אגדה, זה פלא, 

היתה אי פעם אש, בלילה רק אחד
הדלקת לי את עינייך השקטות האלה,
אבל כיבית אותן. כיבית אותן מייד.

הכל נישכח עד תום,
חלפה שעת האפס.
עכשיו אני אפור
ומרוחק כמו כולם.

שוב לא יושר השיר
ולא תיכלה הנפש,
היה היו מילים יפות
היו היו - מזמן.

_{( תרצה אתר )} 

ומכל השיר המשוגע והמבולבל הזה, הבית האחרון הוא זה שמצליח לטלטל אותי מבפנים, לזרוק אותי למקומות אפלים באותו יער סבוך של מחשבות הלב שלי..

ואיכשהו אני מוצאת את עצמי שוב ושוב, כל פעם מחדש, קוראת או מקשיבה לו ובוכה.. 

יָפְיהּ אֵינוֹ יָדוּעַ.

וְלִי אָסוּר לוֹמַר
זֹאת לְעַצְמִי אֲפִלּוּ. עָלַי לְהִתְאַפֵּק וּלְטַיֵּל
בִּשְׁעוֹת הָעֶרֶב, כְּשֶׁצֵּל נוֹפֵל עַל צֵל,
וּלְהִסְתַּפֵּק לִי בִּשְׁתִיקָה וְלֹא לִצְעֹק. לָשִׂים לִי זֹאת לְחֹק:
לֹא לַעֲמֹד יוֹתֵר מִדַּי לְיַד גָּדֵר,
לָלֶכֶת הָלְאָה כְּשֶׁמַּשָּׁב שֶׁל סְתָו עוֹבֵר,
לֹא לִשְׁמֹעַ בְּדַבֵּר בָּהּ הַנְּעָרִים
וּבְגַלְגֵּל בָּהּ הַדְּבָרִים הַמְתוּקִים,
לֹא לַעְצֹר כְּשֶׁמִּישֶׁהוּ עוֹצֵר
וְלֹא לִשְׁמֹעַ שֶׁמָּא מִישֶׁהוּ מְזַמֵּר,
לֹא לְהַקְשִׁיב אֵיךְ קוֹל מָתוֹק לוֹחֵשׁ:
יָפְיָהּ אֵינוֹ יָדוּעַ, כְּמוֹ מִכְוָה שֶׁל אֵשׁ.

נתן זך 

גם אם הייתי מערבבת את כל האותיות ומנסה ליצור מהם את מה שעובר בראש שלי לא הייתי מצליחה להגיע לשלמות הזו של אווה קלפי... 

חַכֵּה