ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

פתאומית לעד

ורק איני יודעת אם היה זה מבט עיניך
שהצית בי ברקים לרבבה
לא ידעתי אם הלכתי איתך ואליך
ברחובות הלומי אהבה

היה אביב והצחוק נסתר בכל ניצן פוקע
וברית דם ויין כרותה
ולכל אחד שהעיף בי מבט משתוקק וכמה
האמנתי שהוא אתה

(ל.גולדברג)
לפני שבועיים. 4 בספט׳ 2020, 16:07

של בני האדם

הוא להתאהב... 

הם מקיפים עצמם בחומות מגן כבדות

במגיני שריון בלתי עבירים

באותות ובמופתים

 

הפחד הגדול מלהתאהב על באמת

להרגיש 

הכל

עד קצוות העצב

שזה קצת כמו עיצבוב וקצת כמו עצוב

אבל זה חלק בלתי נפרד מ להתמסר לאהבה

 

ומי שבאמת רוצה להכתב בספרי האהבה,

לא יכול שלא להסחף בה.

 

והפחד המשתק הזה מרחיק את כל הסיכויים

להיות מאוהבים.

 

ואם אפשר להשאיל מעידן רייכל, אז ככה בעצם : 

 

לא לפחד להתאהב
שיישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד

לקום כל בוקר
ולצאת אל החיים
ולנסות הכול לפני שייגמר

לחפש מאיפה באנו
ולחזור בסוף תמיד להתחלה
למצוא בכל דבר עוד יופי
ולרקוד עד שנופלים מעייפות
או אהבה

מכל הרגעים בזמן
למצוא אחד לאחוז בו
להגיד שהגענו
תמיד לזכור לרגע לעצור
ולהודות על מה שיש ומאיפה שבאנו

לחבק אותה בלילה
כשהיא נרדמת
אז כל העולם נרגע
לנשום אותה עמוק
לדעת שתמיד
אני אהיה שם בשבילה

לפני 3 שבועות. 30 באוג׳ 2020, 1:26

סגורה ומסוגרת, אבל האלכוהול חוגג לי בדם והחרמנות מטפסת בין הרגליים.

עוד רגע אצטרך ללחוץ על הגז במכונית השכורה הידנית, היחידה שמצאתי פנויה בקיץ הקורוניאני הזה, את כל הדרך מהצפון למרכז עשיתי בפקק עם רגל על הקלאצ', קצת כמו בחיים שלי בתקופה האחרונה. לחיצות חשובות שמאפשרות להוריד או להעביר הילוך.. קדימה או אחורה, העיקר לא להכבות. 

 

עוד רגע מתאפסת בתוך הרכב וחוזרת צפונה, הראש מסוחרר מבירה מוגזמת מאלכוהול, אבל יודעת שאין ברירה אחרת מלבד לתת לאדי האלכוהול להתאדות ולצאת לדרך.. 

 

והחרמנות בלב, בגוף, בין הרגליים, בין האזניים.. מתהדקת.

רוצה לפרוץ מגבולות עצמי ונכנסת לכתוב כאן רגע לפני ההתנעה הביתה, כי הגיע הזמן לחזור.

יודעת שאני יכולה, ובאותה נשימה גם יודעת, שאם יעצור אותי שוטר על ינשוף , סיכוי גדול שהאלכוהול ינצח...

אבל משהו בי יודע שאין ברירה אחרת מלבד לצאת לדרך ולשמור על עירנות מירבית, משהו בי יודע שהחיים מחכים לי וכל מה שנותר לי לעשות זה להתניע אותם ולצאת לדרך, אפילו על אדי האלכוהול המוגזם ותחושת הריגוש בין הרגליים ממפגש שבכלל לא קרה, מלבד בראשי הקודח. 

 

 

 

 

לפני 3 שבועות. 29 באוג׳ 2020, 2:38

במבט כנה על החיים שיצרתי לי אני יכולה להודות בל  שלם שאני מאושרת, אז איך יתכן שבכל פעם שעולים חיכוכים, חילוקי דיעות, ואיתן אינספור הסתברויות של אי הבנה, אני מתפרקת מהן בתוכי, ומתפרקת מתחת לרדר, רק שאף אחד לא יראה, שלא ידע, שאשאר אסופה חזקה. 

הדיאלוג הבא של ג'ון רודל שתורגם לעברית, הגיע לי בול בזמן כדי להזכיר לי את מה שחשוב ולאסוף אותי מחדש. רק שאמשיך לזכור בכל פעם שחתיכה נוספת נופלת.

 

היי אלוהים... 


אלוהים: שלום 
אני: אני מתפרקת. אתה יכול לחבר אותי בחזרה?
אלוהים: אני מעדיף שלא.
אני: למה?
אלוהים: כי אינך פאזל.
אני: מה עם כל קטעי חיי שנופלים על האדמה?
אלוהים: שיישארו שם זמן מה, הם נשרו מסיבה כלשהי. קחי קצת זמן והחליטי אם את זקוקה לאחד מאותם חלקים בחזרה.


אני: אתה לא מבין! אני נשברת!
אלוהים: לא - את לא מבינה. את פורצת דרך. מה שאת מרגישה זה רק כאבי גדילה. את משילה את הדברים ואת האנשים בחיים שלך שמעכבים אותך, את לא מתפרקת, את ״נופלת למקומך״, תירגעי.

קחי נשימות עמוקות ואפשרי לדברים שאת כבר לא צריכה ליפול ממך.
די להיאחז בחתיכות שלא מתאימות לך יותר.
שיפלו. תני להן ללכת.


אני: ברגע שאתחיל לעשות זאת, מה יישאר ממני?
אלוהים: רק הקטעים הטובים ביותר שלך.
אני: אני מפחדת להשתנות.
אלוהים: אני כל הזמן אומר לך - את לא משתנה!!

את הופכת להיות!
אני: להיות מי?
אלוהים: להיות מי שיצרתי אותך להיות! אדם של אור ואהבה וחסד ותקווה ואומץ ושמחה ורחמים וחסד וחמלה. הכנתי אותך ליותר מהקטעים הרדודים שהחלטת לעטר את עצמך בהם ואת נאחזת בהם בחמדנות ופחד כאלה. תני לדברים האלה ליפול ממך. אני אוהב אותך! אל תשתני!...

הפכי להיות מי שעשיתי אותך להיות,

אני אמשיך לומר לך את זה עד שתזכרי את זה.


אני: הנה נפל עוד חלק.
אלוהים: כן. תני לזה להיות.
אני: אז ... אני לא שבורה?


אלוהים: ברור שלא! אבל את נשברת כמו שהשחר שובר את הלילה בהפציעו. זהו יום חדש, הפכי להיות!!!


 ( ג'ון רודל )

 

 

לפני 4 שבועות. 24 באוג׳ 2020, 1:57

 

מאהבתי
הלכתי אל בורות המים
בדרכי מדבר
בארץ לא זרועה

מאהבתי
שכחתי עיר ובית
ובעקבותיך 
בנהיה פרועה 

 

אל בורות המים, אל בורות המים
אל המעין אשר פועם בהר
שם אהבתי תמצא עדין
מי מבוע
מי תהום
ומי נהר

רק אהבתי
נתנה לי צל בקיץ
ובסערת החול הנוראה

רק אהבתי
בנתה לי עיר ובית
היא חיי, והיא מותי
מדי שעה


שם התאנה
ושם שתילי הזית
ופריחת הרימונים המופלאה
שם אהבתי
השכורה ולא מיין
את עיניה תעצום לאט לאט

 

נעמי שמר

לפני חודש. 21 באוג׳ 2020, 23:46

 

אבל בפנים היא כבר הייתה מלכה ומאהבת
הסתחררה בנשפים בארמונות מכושפים


ואותה תפילה קטנה הלכה איתה את כל הדרך
למצוא לה נפש תאומה
היא תיפתח לה כמו פנינה


יש כזאת תהום
בין העולם בחוץ לזה בפנים
אנחנו מכוסים עננים


מזל שיש לי מדרגות
שחצובות בתוך תוכי
שמוליכות למקום סודי

 

* יהלי סובול

 

לפני חודש. 17 באוג׳ 2020, 4:15

 

פעם היה די להניח עפרון על הנייר

והעט היה נובע ונשטף מתוך המחשבות שלי ישר לתוך הדף

 

פעם הייתי חתלתולת מקלדת

הייתי מתלטפת עם האותיות 

לוחצת אותן, מוחצת אותן

משוררת אותן לעולם.

 

היום המילים מתערבבות לי

המחשבות מתרוצצות לי

אנשים נעלמים לי

רגעים נחרטים בי

 

ושלמה המלך הלא אמר 

"פעם היו בי עוד אנשים

נותרו בי רק שמות, גם ים מוחק שמות כתובים בחול" 

 

 

לפני חודש. 31 ביולי 2020, 2:44

 

 

ואומרים, מה לא אומרים על חיינו,
שהם קצרים וחסרי כל ביסוס,
שאנחנו רק קרבים אל מותנו,
איזה אבסורד.


ומוזר איך בין שמש זורחת,
לשמש שוקעת בים,
לא מצאו תרופה לנשמה הפצועה,
של בני האדם.

 

☆ שלמה ארצי ☆

לפני חודש. 30 ביולי 2020, 3:44

 

 

 


♡ אל תתחנני אל הנסוגים מגשת
לבדי אהיה בארצותייך הלך ♡

 

 

 

☆ נתן אלתרמן ☆

לפני חודשיים. 16 ביולי 2020, 1:13

כבר כמה שבועות שאני לא מוצאת בי מילים

לרגעים נדמה שאנשים שכחו לאהוב

שאהבת החינם מתמסמסת מהפגנה לאחרת

ובתוך כל המקום הטוב ואנשי הלב שבהם הקפתי את חיי

יש בי כאב דוקר כל כך על הארץ האהובה והיחידה שלי

על מי ששכחו את יופיה של הענווה

את כוחו של החיוך 

את יופיה של פשטות זכה.

 

ואז פוגשות העיניים של במילים של אורית משה

והלב שוב עולה על גדותיו מאהבה ♡

 

 

אֲנִי אוֹהֶבֶת אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים
כָּאֵלּוּ שֶׁמּוֹצְאִים יָם שֶׁל אֹשֶׁר בִּקְעָרָה שֶׁל מָרָק
כָּאֵלּוּ שֶׁעֲדַיִן מַאֲמִינִים בְּאַהֲבָה
גַּם כְּשֶׁהַלֵּב שֶׁלָּהֶם נִסְדַּק

כָּאֵלּוּ שֶׁיּוֹדְעִים לִרְאוֹת יֹפִי כִּמְעַט בְּכָל דָּבָר
שֶׁחַיִּים אֶת הָרֶגַע וּפָחוֹת אֶת מָחָר

אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים
לֹא מְנַסִּים לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ אַחֵר
הֵם מָה שֶׁהֵם
לֹא פָּחוֹת וְלֹא יוֹתֵר

הֵם יִתְלַהֲבוּ כְּמוֹ יְלָדִים מִקֶּשֶׁת בֶּעָנָן
וְאִם מַשֶּׁהוּ יִשְׁתַּבֵּשׁ לָהֶם
זֶה לֹא כָּזֶה עִנְיַן

אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים לֹא צְרִיכִים לְהוֹכִיחַ כְּלוּם
הֵם יוֹדְעִים מִי הֵם מִבִּפְנִים
וְזֶה שִׁחְרוּר עָצוּם

הֵם מַרְגִּישִׁים הֲכִי בְּנוֹחַ בְּתוֹךְ עַצְמָם
וְלָכֵן גַּם כָּל מִי שֶׁסְּבִיבָם

זֶה לֹא מְשַׁנֶּה לָהֶם אִם לָמַדְתָּ וּמָה
וְכַמָּה כֶּסֶף יֵשׁ לְךָ בעו"ש אוֹ בַּקֻּפָּה
הֵם יִסְתַּכְּלוּ עָלֶיךָ תָּמִיד בְּגֹבַהּ הָעֵינַיִם
הֵם יְחַיְּכוּ אֵלֶיךָ חִיּוּךְ רָחָב עִם שִׁנִּיִּים

אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים
יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אֶת הַדְּבָרִים הַקְּטַנִּים
שֶׁקַּמְתָּ בַּבֹּקֶר בְּלִי כְּאֵבִים
כּוֹס קָפֶה בַּמִּרְפֶּסֶת, צִיּוּץ צִפּוֹרִים

הֵם לֹא יַטְרִידוּ אוֹתְךָ בְּזוּטוֹת
תָּמִיד יִמְצְאוּ עַל מָה לְהוֹדוֹת
יֵשׁ לָהֶם עֲדַיִן זִיק בְּעֵינַיִם
וַחֲלוֹם אֶחָד בַּכִּיס, אֲפִלּוּ שְׁנַיִם.

לפני חודשיים. 2 ביולי 2020, 23:47

 

" אני רוצה להיות זה שיעיף לך את הסכך "

התקבלה ההודעה ממנו בוואטצאפ והגניבה עצב מהול בכאב, ומחשבה מהורהרת על איך מגיבים להודעה כזו בכנות אותנטית מבלי לגרום לו להעלב.

 

חושבת על הזמן המוגזם שעבר מהפעם ההיא שבה מישהו הצליח להעיף לי את הסכך, להדליק לי את הניצוץ בלב ובעיניים, הפעם ההיא שבה מישהו הופיע בחיי עם כל הוראות ההפעלה שלא ידעתי שקיימות, שידע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ, שיכול היה במשפט אחד לשגר אותי כמו חללית אל הירח.

 

'אני רוצה להיות זה שיעיף לך את הסכך' אני עוברת שוב על המילים שהושארו לי בהודעה על ידי האיש הלא נכון, תוהה ביני לבין עצמי כמה אומץ נדרש היה לו כדי לשגר אלי את ההודעה בלי לדעת שאין לו שבריר של סיכוי, שלא באשמתו בכלל.

 

כבר לא סופרת את הימים והלילות מאז שמישהו הצליח להעיף לי את הסכך, ואולי כי על הדרך עפו ממני עוד כמה חלקים, ויש מצב שמשהו נסדק מאז בלב ומאז אני לא מאפשרת לאף אחד להתקרב.