פתאומית לעד

היה זה הטוב שבזמנים,

היה זה הרע שבזמנים;

היה זה עידן החוכמה,

היה זה עידן הטיפשות;

היה זה תור האמונה,

היה זה תור הספקנות;

היו אלה ימים של אור,

היו אלה ימים אפלים;

היה זה אביב התקווה,

היה זה חורפו של ייאוש;

הכול היה אפשרי,

דבר לא היה אפשרי;

גן עדן ציפה לכולנו,

או היפוכו הגמור...

* צ'ארלס דיקנס , בין שתי ערים

"תקשיבי ותקראי את. המילים על המסך... 🔥" 

האם בטעות נכנסה הנקודה אחרי ה*את* כשנמלטה מהמילים על המסך ? או שניקדת אותה במכוון דווקא שם ? מתכוון ל *את* בקמץ.. בפניה ישירה אלי, כי אתה הרי מכיר את המילים בעל פה. 

כך או אחרת, זו היתה הודעת הוואטצאפ הראשונה בינינו, לפני חמש שנים וכבר אז הבנתי שמשהו בך מפעיל אותי אחרת, שאתה גורם לי לשים לב לכל פסיק ונקודה.

השעה היתה 1 אחר חצות, ובדרכי הביתה לצפון עוד חשבתי עליך, על המוזרות הבלתי נתפסת שבה נכנסת לחיי בהבלחה שכזו, ממבט חטוף במועדון ועד חיבור מוזר דרך הפייסבוק... חילופי מילים, מחשבות, רטטים, ואני שהלב שלי היה סגור עד אז בתוך כספת, נרעד לנוכח הכריזמה הבלתי מתפשרת שנדפה ממך עד שלא יכולתי להשאר עוד אדישה.. ואיך קפץ לי הלב כשנשמעה ההתראה על הנייד שלי באמצע הנסיעה וכמה קשה היתה ההתאפקות עד לרמזור כדי שאוכל לקרוא.

מה ידעתי אז על העומקים שאליהם עוד אצלול 

מה ידעתי אז על המקומות בהם אשאיר את עקבותיי

מה חשבתי שאני יודעת על עצמי ועל ערגה, 

ואיך הפך השיר הזה לתמרור וחץ, ממש כמו שהבטחת.

בת 15

חוזרת הביתה מאוחר

חצי שעה מאוחר יותר מהשעה שאבא הגדיר 

יודעת שיכעס 

חוששת מהמבט המחנך והקול המאשים 

אבל לא מצפה לחגורה שעוד רגע תתפתל סביבך,

שתשלף מהמכנס הכי קרוב

ולא תתן לך אפשרות לברוח ולהסתתר בחדר, 

להמלט מאימת האבזם המבורזל המונף לעברך בכל הכוח, מבקש לנחות על רצועת עור חשופה ולהתיר בה סימן לוהט למזכרת, שאלמד לא לאחר יותר, 

ואני... לא הרגשתי בזמן המתקדם, רק רציתי להרוויח עוד כמה דקות עם זה שאהבה נפשי.

זוכרת את התנועה המתנחשת באוויר של רצועת העור המאובזמת, כמו נחש הנאחז בקצה זנבו ומתפתל בחוזקה , שולח לשון ארסית המבקשת להכיש.

זוכרת אותי מבוהלת, מפוחדת, מופתעת, 

מתקפלת על הרצפה

בישיבת עובר מלופפת 

מכסה על פני בשתי ידיים 

חוששת מעוצמת הכאב שעוד רגע ינחת על הגוף,

מבויישת מאותם סימנים שייותרו בגוף כשתסתיים מלאכת הענישה.

כואבת את הצורך בחיבוק העוטף של אבא

שזמן רב כל כך חסר כאן, 

שלא זוכר שאני עדיין עוד ילדה,

כואבת את החיבוק שלא היה,

שלא יהיה, 

שלא יגיע כבר,

צורבת בלב את עוצמתה של ההשפלה שהגיעה ברגע לא צפוי, מותירה אותי חשופה ומקופלת לבד בפינת החדר, נשרפת מבפנים ובכל זאת לא בוכה.

חורקת שיניים במבוכה עיקשת,

לא מאפשרת לדמעות לנשור ממני,

אוספת את עצמי בנשימה עצורה,

גוררת את עצמי לחדר ומסתגרת,

קוברת את הראש בכרית,

כובשת את הבכי, 

ומבטיחה לעצמי 

לזכור היטב את השיעור הכואב

מבטיחה לעצמי שלעולם לא אכעיס אותו יותר

שלעולם לא אאכזב

שלעולם לא אאפשר לאהבה לסחוף אותי אחריה, 

שלעולם לא אתפתה להתאהב, 

ובכל זאת לא מצליחה לעמוד בהבטחה, 

לא מצליחה לוותר על הלב, גם כששורף, בוער וכואב.

"חוסר אינטליגנציה מהלך על שתיים" הוא קרא לי אז בלהט הכעס, בלהט בלהט הענישה, בלהט האגו שלו, שנפגע כשלא עמדתי במילה שלו בשעת החזרה. 

שלושים שנה אחר כך עדיין זוכרת

עדיין כואבת,

לא כועסת אפילו לרגע,

אפילו לא לשבריר שניה, 

כי גם ילדה גדולה כמוני 

כבר יודעת

שכל מכה צורבת שהשתלחה מבין ידיו בפעם ההיא שגם היתה הפעם האחרונה,

הגיעה מהמקום הכי שורשי של האהבה.

יש ולפעמים זכרונות מצליפים בי

ואני נושמת אותם עמוק לתוכי,

משתדלת לחבק אותם בכל הכוח

ולחפש בהם סימנים לאהבה. 

הכוח המשתק של מילים שלא נאמרו ואולי לא יאמרו לעולם, והצעקה הבוערת בקרבנו בכל רגע שחולף, ואיך קרה ואיך קרה ואיך קורה עדיין... שהפנטזיה הגדולה שלי היא לשבת איתו בערב של שירי משוררים ולהרגיש את היד שלו מונחת לי על הירך... 

על ערפל גופך גופי מתגעגע
טוב לי ומוזר לי בלעדייך להיות
השעון גמגם דבר מה אני יודע
הוא רצה לומר אחת אחר חצות

קדקודי עטור בתלתלי הליל
ובהם לבנת ידיך נארגה
צמד אישוני כשתי קרני האיל
נאחז בסבך מרגוע וערגה
פה אדמה מקודם מחרשת ערבים
ועתה כאן יער אפילה נישא
תינוקות סומים פורשים עכשיו כפיים
אל פרות נופו מתוך העריסה

תניני גם אני להתקטן בגובה
תניני גם אני ריסיים להגיף
ולצאת לדרך ולשאת את שובל
זיכרונך השט מלילה אל אביב

מה איכפת אם גם סכין שלום שוכח
כבר בגב תקענו פעם זה לזה
על אשר עיני זנתה ותתפקח
וצעיפך הדק נדרס ויתבזה

הן את פה כעת ולנו טוב ביחד
אם לא תאמיני בואי וראית
אין שניה עימי
רק את רק את ואך את
השעון מורה אחת ואין שנית

הכל טוב עד לרגע ההוא

רגע אחרי שהכל נגמר

והריקנות מזדחלת

ומתפזרת בין חדרי הלב

עד כאב

ואני רוצה לגרש אותו

ולא מצליחה

ואין שום סיבה הגיונית

ואין על מה ולמה

וחושבת אם בכלל אני מובנת

ועד כמה

ומה יש בשתיקה שלי מלבד אותה כניעה

ואז פוגשת את המילים של יונה וולך והן נוגסות בי מהצד:

יש לי במה בראש 

והיא מציאותית יותר מכל במה

וכשאני יורדת ממנה 

אני יורדת לשפל המדרגה.

יש לי תאטרון שלם בראש 

ואני בו הגיבור

וכשאני מכבה את האור

אני גמור

וכשאני מפסיק לשחק

מפסיקים חיי

וכשאני מוריד את המסך מאחורי ריסיי

אובדים כל ידידיי

אהובי,

זכרונותי,

קסמי, 

באות בהלותיי,

חרדותי,

גויותי,

עלבונותיי

,

"כולך רגש" הוא זרק לי באחת מהשיחות שלנו בזמן האחרון,

והמילים המדוייקות שלו, המטיבות להכיר בי, היודעות אותי על כל חולשותי, גרמו לדמעות שבי להסחט עד דק.

אני לומדת

כמו תינוקת שרק מתחילה לזחול

מגלה את עצמי מחדש

מתגלה לעיניו כמו חשופית

כמו חווה

רגע לפני שנגסה בתפוח

ומה איתי

האמנם לא למדתי דבר

מתפתה בלי יכולת לסגת לאחור

אש רותחת מתלהטת בי

אני הרת געש פעילה העוצרת בגופה אש קדומה

מגלגולי חיים , מילדות בלתי נשכחת

בה איכזבתי את אבא 

על שלא הלכתי בתלם כמו כולם

על שסקרנותי משכה אותי אל שבילים אחרים

על שירדתי מהשביל וסטיתי מהדרך... 

ועכשיו אני לומדת מחדש 

וכל מה שאמר אבי הטוב עוד מהדהד בי גם בבגרותי :

"חוסר אינטילגנציה מהלך על שתיים" מילים משחירות, מכאיבות, פוצעות, שמהדהדות בי עד עכשיו, ולא סותרות את העובדה שאני אוהבת אותו כל כך ואין בי כעס. כלל.

כי כוונתו היתה טובה אף כי דרכו הפתלתלה יצרה את ההפך המוחלט 🙏 

ורק לאחרונה אני מבינה את כוחו של הזכרון הצרוב בנפש פנימה,

בזמן בחירה בין הצלפה חדה לבין לומר על עצמי משהו נקי וטוב בקול רם, כנראה שלא אצליח לבצע את הבחירה השניה.

מסתבר שההצלפה , גם החזקה ביותר, כואבת לי פחות. 

והלילה..  

מה יהיה הלילה כשאהיה כאן לבד.   חולמת על הרגע הדמיוני שיוביל אותך אלי פתאום, כמו בחלום.. אבל אני לומדת.. לומדת לשתוק. 

חתיכת שיעור זה.. 🙏

כל שיר ב"נועזנו" של גלי רביץ נוגע בחדר אחר מחדרי הלב של הנשמה, אין ספק ששם קיימים הרבה יותר מ 4 חדרים. אמאל'ה כמה שהטקסט הזה מדויק. 

שהחיים שלכם מתפרקים  ?

קרה שאבדתם את היכולת להסביר את עצמכם למישהו אהוב ? 

ומה לעזאזל אתם עושים עם זה ?

מרגישה שאבדתי את היכולת לבטא במילים את מה שאני מרגישה, מבקשת , צריכה, ושבמקום להרים, זה מוריד ומקלקל.

מרגישה שככל שאני מבקשת לגדול , ככל שאני נושמת עמוק ועושה מאמצים עילאיים להכיל חוויות חדשות ולהרחיב את גבולות האפשר, 

אני הופכת לחשופה יותר, פגיעה יותר וכל כך לא מובנת עד שגם חוויה שהייתה עבורי לא פשוטה , אבל הצלחתי להתעלות מעל עצמי ולהכניס בה אנרגיה מופלאה של הכלה ואהבה, הפכה בסוף בתמלול של הדברים לכל כך הפוכה ממש שהיתה, ושוב הובנתי לא נכון, ושוב גרמתי צער לו ולי ולהוויה הזו ששמה אהבה.

שמישהו יציל אותי מעצמי :( 

אין לי מושג מי כתבה....

אבל משהו בטקסט הזה העיר בי את הצורך לפרוץ את גבולות עצמי (שממילא משוגעים בהגזמה) ולהסחף אחרי הרפתקאה משוגעת , מטופשת, מלאת תשוקה שאין בה שמץ של מחשבה מלבד התמסרות לעונג ולאנדרנלין המפמפם בדם ובנפתולי הלב... 

אבל לפנטזיות יש חדר משלהם, ולי יש חדר משלי שבו כנראה שאביא ביד ואמשיך לדמיין עד שמשהו יקרה או עד שארדם. 

או שתביא את המכונית ואני אביא את האקדח... 

זה שטעון געגועים 🕳