לא סתם

לא אוהבת קניונים היא אמרה לי כבר בשיחה הראשונה, גם לא מרכזי קניות או כל מקום עם חנויות.

גם אני לא חובב של מרכזי תרבות הצריכה ולכן שמחתי על כזו הבהרה.

עבר הזמן, נפגשנו, הכרנו ולהזדמנות לפגישה נוספת שנינו המתנו.

פתאום יום אחד מגיעה אלי הודעה - ממש במקרה, אני מגיעה למקום שלא רחוק ממך, רק עוד כמה ימים, אולי ניפגש בקניון נלך לשירותי הנכים.

אני מצידי מופתע - זה מה שהיא רוצה בפעם הראשונה? מכל המקומות בעולם דווקא שירותי נכים בקניון?

הסתירה מהפגישה הקודמת מעניינת ואני מצידי מחליט לוודא שאחרי פעם אחת בקניון היא תבין ותזכור - גרסאות צריך לשמור.

הקניון לא קטן בשביל עיירה לא גדולה אשר בנויה מזה עשורים כולה סביב רעיון מרכזי יחיד, מזל לפחות שהיא נמצאת על כביש ראשי.

ההוראות שלי היו פשוטות וברורות - בשעה 14:30 בדיוק בשירותי הנכים בקומה השניה עליה לחכות ערומה, על הברכיים. את הדלת אמרתי בפירוש - תשאירי פתוחה, אני אגיע מייד אחרייך.

14:00 אני חונה ונכנס, עובר בנונשלנטיות את השומר בכניסה - חמוש? אני? מה פתאום, גם לא מצפצף בכניסה. נכנס ומתמקם בנוחות בבית קפה שמשקיף על השירותים.

14:15, יפה היא מקדימה, עוברת לידי במהירות, רואים שהיא מתרגשת, לחוצה. נכנסת במהירות לתא.

אני מחייך וקם, מזמין עוד קפה, לוקח את העיתון ובשלווה ורוגע יושב לפתור את עמוד התשבצים.

14:30 - תשחץ מאחורי עוד שלושה לפני, ויש גם סודוקו, קשה. 

14:42 - מרים מבט - הדלת נפתחת עין מציצה ונסגרת שוב בחזרה. היא בלחץ אני חושב וחוזר בזריזות לקפה והתשבץ.

14:47 - רואה אישה דופקת בדלת, מסתקרן לראות מה יקרה. אבל כנראה שהיא קיבלה מבפנים תשובה והיא עוזבת והולכת לחפש מקום אחר.

14:58 - משלם חשבון, משאיר טיפ מכובד והולך לדלת לאט לאט. בפנים היא לחוצה לא יודעת אם אבוא או מתי, מפחדת כל הזמן מאורחים לא רצויים.

את הדלת אני פותח במהירות, בלי לדפוק, בלי לשאול ונכנס, מחייך, היא על הברכיים כפי שצוותה ועל פניה תחושה ברורה של הקלה.

היא שולחת בזריזות ידיים אלי לרוכסן, הפה כבר פתוח, מחכה. אבל כל כך מהר זה לא יקרה.

תופס את הידיים ומרים אותה במהירות, חבלים מהתיק יוצאים בקלות, חבלים יעילים במיוחד בקניון אחרי הכל בלי מתכת אין צפצופים.

רתמת חזה נקשרת ביעילות, מרים כל שד בנפרד ומלפף בחבל לאט ובהידוק. הקשירה מעמידה את החזה זקור יפה ומוחזק.

התחתונים והחזיה נכנסים אלי לתיק ואותה אני מלביש בחולצה וחצאית. החולצה צפופה והדוקה בקושי עולה על החזה הקשור, העומד.

מוריד אותה חזרה על הברכיים ומזיין בכוח את הגרון. היא נחנקת, משתנקת, הרוק שלה צמיגי, נוזל החוצה ומכתים את החולצה היפה שלה. פתאום, היא שולחת יד מנסה להשתחרר, רוצה לנשום. התגובה שלי מהירה - סטירה מצלצלת והבהרה - לנשום את יכולה כשאני בתוכך, לאט ומסביב לאיבר. אחרי ההבהרה החשובה אני חוזר לפמפם בקצב, מתרגש וכשהסוף מגיע משתחרר עמוק בתוך הגרון שלה ויוצא.

היא על הברכיים, רועדת, מנסה להסדיר נשימה. רוק צמיגי מעורב בזרע נוזל מהפה שלה על החולצה.

מרים אותה על הרגליים ומנקה לה את הפה והחולצה עם נייר, שוטף לה את הפנים ומחבק.

היא רוצה להינמס לתוך החיבוק, להרגע, אבל החזה הקשור שלה כואב מתחת החולצה מקפיץ אותה כשאני נצמד ומחבק אותה חזק אלי.

אני מחייך אליה ואומר - כבר צהריים ואני רעב :)

משלב איתה יד ביד ופותח את הדלת, החולצה המוכתמת שלה לחוצה לחזה הקשור, הכאוב.

הולכים ברחבי הקניון, הלוך וחזור, מחפשים מקום לאכול. אני יודע שכל צעד מקפיץ לה את החזה, מכאיב.

אבל היא לא מרגישה את הכאב, רק את הפחד, מה אם מישהו יראה, יבין, החולצה הצמודה משפשפת את הפטמות הזקורות והחבלים בולטים.

בוחר שולחן פינתי בבית קפה, מושיב אותה לידי ומשחק בה תוך כדי הארוחה, פעם מחדיר אצבע מתחת החצאית ומפמפם ופעם, כאילו בהסח דעת, מועך את החזה הקשור.

היא יושבת לידי, מתפתלת, רועדת, כואבת.

תאכלי אני אומר, האוכל יתקרר.

זו תהיה ארוחה שהיא לא תשכח.

בפעם הבאה אני אומר - תבחרי מקום פרטי יותר :)