לפני פחות משבועיים הכול התחיל. חזרתי מחו"ל וכהרגלי במצבים אלה, אני משתלט קצת יותר על הילדים ומאפשר לחתולה שלי זמן לנשום ומרחב מחייה. היא ישבה לא מעט על הפייסבוק החדש שלה ובאה לשתף אותי בסיפור מאת אחד המכרים שלה, ששיתף אותה בחוויה משולשת עת הצטרף לזוג חברים שלו. עיניה מבריקות, מלאות עניין. היא שואלת, מתשאלת, מתעניינת איך זה הלך ודחקה בי לקרוא את ההתכתבות. איני מכיר את אותו ברנש אבל הייתה תחושה של משהו מתעורר באויר ובהחלט מתעורר שם אצלי בפנים. היא נתנה לי לקרוא חלקים מהשיחה, בפנים מעט סמוקות, נבוכות. העלתי בעדינות את הנושא ולמרות ההסתייגות המסוימת הרגשתי שם קרקע פוריה לשיחה. הנושא שתמיד היה מרגש בפנטזיות האישיות והזוגיות פתאום הופך קרוב, מציאותי.
לאורך כל הסופ"ש החתולה בדקה בעקביות את הפייסבוק, צוברת זמן שיחה עם הבחור. די צעיר אמנם, אך נראה טוב וספק מושך אותה. הרעיון מתחיל לנבוט וצובר לו תאוצה לאיטו ואיתו עפים ההורמונים שלנו. מתחיל שבוע מעניין, מהמסעירים בחיינו.
היא מעוניינת שאצטרף לשיחות איתו, לקרוא. עדיין מוקדם לי. אני לא מכיר אותו כלל ועדיין לא רוצה להיחשף מדי. מצד שני, כל יום שעובר הופך אותו לפרוספקט מעניין. החרמנות של שנינו מרקיעה שחקים ואנחנו מזדיינים כמו שפנים בתדירות שזמן רב כבר לא הכרנו.
שיחת טלפון בשני בערב. "אני חושבת שאולי הוא האדם שאנו מחפשים. עוד לא יודעת, לא ממש בטוחה. אני רוצה שנשב איתו לקפה וניפגש לדבר. נראה אם הוא מתאים לנו. אף פעם לא בחנתי אותו מהמובן הזה". ואו. משהו מתחיל לקרות כאן. האם הוא האדם? האם הוא זה שמתאים לנו? נראה בחור נחמד אבל צעיר. אולי מדי.
החתולה מרוגשת, מנסה לסכם פגישה (לקפה) בסופ"ש. ניהלתי איתו כמה שיחות ונהלנו גם מספר שיחות משותפות (היא כותבת ואני יושב לידה), שלמרות שנושא הסקס הופיע בהן הוא לא היה הנושא הדומיננטי. החתולה חמה אש ואני איתה. כל השבוע יש תחושה עזה של קרבה, של זוגיות ושל משיכה עזה. כל כך מדהים השינוי הזה עליה, כל כך מתאים לה, כל כך כיף לנו איתו. הבחור חנפן ברמות ויחד עם זה שאני כל-כך כרוך אחריה היא מקבלת רמות גבוהות מאוד של חיזור ואהבה. האמת? מגיע לה. היא מלכה – האלוהית שלי.
אנו מדברים על הפגישה בחמישי. אני מדבר על משהו יבש, היא יותר אימפולסיבית. תוהה איזה גבולות לשים מצד אחד, מצד שני החליטה ללכת לקנות הלבשה תחתונה והאם כדאי לארוז איזה תיק קטן עם האביזרים שלנו. סימן לבאות? מי יודע. מאז סוף השבוע גמרנו חבילה של קונדומים (בהפסקת גלולות, בקרוב נשוב) וזה קצב מרשים למדי.
רביעי בערב. תקיעה ראשונה בתוכניות. משהו לא כל-כך מסתדר בין התוכניות וגם גורם נוסף נמצא פתאום בתמונה. האכזבה ניכרת בפניה של אהובתי. היה פה כבר בילד-אפ והירידה מהעץ מסורבלת. בחמישי מסתבר שפגישת החולין לא הולכת לקרות. אנחנו מעבירים ערב אינטימי מרתק יחד, עם סקס ומגע ללא חדירה. מסתבר שהעסק של הזה של הטנטרה (היינו בסדנה פעם) ממש עובד. היה מגניב למדי ומפצה על חלק מעוגמת הנפש של שנינו.
שישי בצהריים, חוזרים מאירוע. החתולה לבושה כדבעי (הייתי חייב לצלם אותה, פשוט עוצרת נשימה) ובנון-שלאנט מרימה טלפון לבחור בדיבורית של הרכב לשאול לשלומו. אנו מדברים יחד שלושתנו – היא, אני והמאהב(?). זה מרגיש כמעט טבעי והולך בסדר אבל האסימון (של שנינו) יורד אח"כ. אנחנו כנראה מוכנים, בשלים לצלע הנוספת. היא מהצד החושק (הילד הבטיח ציוד מרשים וכושר) ואני מהצד האוהב, המחבק והמעניק. רוצים חוויה משותפת לשנינו, כיף זוגי מעורר ומטלטל. לא סליזי או זול. מהלב. ופה יש נקודה מעניינת.
האסימון יורד: החתולה צריכה בעצם מאהב. היא לא מרגישה שהיא יכולה להיכנס למיטה עם מישהו שאינו מוכר לה, שאין לה כל רגש עימו. היא לא מחפשת פרחים, מתנות ושוקולדים, אלא סוג של יחס. מינימליסטי אבל כנראה חובה.
אני מסביר את התובנה והיא קולטת. מאדימה. מובכת. באמת שלא לצורך. זה לא היה בתוכחה אלא פשוט בהבנה. המקום שאנו באים ממנו נקי, בתולי. שנינו מאפשרים חופש רב לבן הזוג. אבל מאהב? האם קיום שלישיה מתוך מערכת יחסים היא דבר טוב? האם זה מסוכן לזוגיות? אומרים בגדול שכן. החברה הטובה ממליצה להכנס למיטה רק עם מזדמנים. פעם אחת ודי – ועוברים מיד הלאה. לא מסובך.
הרגשות מציפים את החתולה מעט. אני רואה את האכזבה המסוימת בעיניה. מסתבר שהיא כבר הייתה מוכנה לזה, אולי יותר ממה ששנינו חושבים. אבל אנחנו יוצאים מההרפתקה הזו מחוזקים. מגובשים יותר על הצרכים והרצונות שלנו ומחליטים על הבלוג הזה. עושים לעצמנו סוג של אאוטינג. מי יודע? אולי כך נמצא את האחד המיוחד….
החתולה יושבת עכשיו בסלון ומלבנת כמה דברים עם מי שהיה אמור להיות המאהב בפוטנציה ואכזב. אכזב בגדול. אישית הייתי יותר בקטע של סקס אחרי יומיים שקטים אבל מצאתי פורקני בכתיבה. הפוסט הבא שלה (זה שכבר פורסם) סיקרן אותי והיו בו כמה משפטים מרוממים, מחרמנים ומשפילים כאחד (אל תרוצו לקרוא עוד, תנו לי לסיים קודם). כל הקטע של הכתיבה האישית נותן במה אישית ופתוחה ודף ה-HTML סופג הכל.
מכל הבלאגן בכלל לא דיברתי על הסשן העוצמתי והמדהים של שישי בלילה. הוא ישאר לפעם אחרת כי הוא שווה תיאור נפרד.
לפני 15 שנים. 9 באפריל 2009 בשעה 19:08
