כמה דקות שהצלחתי למצוא לי כאן לעצמי בארץ הקור והקרח...שעכשיו היא סתוית וצבעונית באופן לא שגרתי. נראה שהזמן שלי לבד הוא לפתע זמן איכות אמיתי. כאילו כבר שנים על שנים לא הייתי לבד...רק אני עם עצמי...ועוד מולי יושבת באופן מפתיע מקלדת...ועוד בעיברית...כמו כל האנשים מסתבר שגם אני תמיד רוצה את מה שאין לי.
זה מפתיע הדימיון שיש ביננו האנשים. כל אחד חושב שהוא יחודי...שהרגשות שלו שונים משל כולם. שהכאב שלו הכי כואב, שהשמחה שלו הכי טוטאלית...שהדמעות שלו הכי מלוחות...אבל בעצם כולנו אנשים. לכולנו יש את הצרכים הבסיסיים שלנו. לפעמים אני חושבת שאולי אני סתם מסתבכת עם הדברים הפשוטים האלו של הקיום.
מה זה בן אדם בעצם. מה עושה אותו יותר מורכב מחיה. כן אני שמחה בחלקי. בהחלט שמחה בחלקי. אני צעירה יחסית, בריאה יחסית,יפה יחסית...חיי הם טובים. ויש לי אהבה גדולה, ענקית ובן זוג שאוהב אותי בחזרה ועושה כל מה שהוא יכול בשביל שאני אהיה מאושרת...אז למה אני מתגעגעת, למה אני כמהה...לקצת זמן עם עצמי. לבדידות שכל כך סבלתי ממנה בעבר. לזמן עם עצמי מול המחשב ...אן עם הויברטור – שבקושי הצלחתי ללמוד אין להשתמש בו ועדיין אני מרגישה שיש עו כל כך הרבה מקומות שאני מרגישה שאנחנו צריכים להגיע אליהם – אני והוא לבדינו. וכן...למקלדת עיברית.
הצלחתי להשטלת לא רע על ההקלדה באנגלית, על התקשורת בשפה הזאת שמעולם לא הייתה לי ממש קשה...אבל לכתוב את הבלוג שלי...אני עדיין חייבת בעיברית. אז חזרתי. לא יודעת לכמה זמן. מקווה שמעכשיו יהיה לי יותר זמן...להיות עם עצמי...לכתוב לעצמי...לאהוב את עצמי.
לפני 19 שנים. 15 בספטמבר 2005 בשעה 17:00
