עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

זה נכון התנתקתי מהכל…קודם כל מארץ ישראל. שבה חייתי את רוב חיי ואחר כך מההורים והחברים. ועכשיו גם מאהובי המדהים…נכון, הפרידה היא זמנית, לשם ביקור קצר אצל הורי בארץ הקור והקרח. אבל זה לא עושה את המצב קל יותר…

עכשיו אני מרגישה נורא לבד...ושאין לי עם מי לדבר. יכול להיות שזאת סתם הרגשה חולפת. יש לי את התכונה הזאת …אני רואה דברים שחור ולבן.
אבל פשוט זה כבר מלווה אותי כבר שבוע. מאז שהגעתי לכאן. אני מנסה להיות "בסדר" עם כולם "לעזור" לכולם אבל בעצם אני מרגישה שבא לי לברוח מהכל כאן ורק להיות קצת לבד. לא משנה איפה – אבל פשוט להיות לבד.

אולי זה מטורף אבל אני כבר מרגישה שבערך נצח לא היה לי זמן לעצמי – ואני מרגישה כל כך חנוקה כאן בדירת שני החדרים הפצפונת הזאת עם עוד שלושה אנשים...שאולי אמורים לאהוב אותי הכי בעולם...אבל ברגע זה פשוט שבעתי מהם כל- כך שבא לי להקיא.

ברגע שנכנסתי לכאן וראיתי את הצפיפות והבנתי שאני צריכה לישון עם אחותי בסלון על מיטה מתקפלת הבנתי שזה יהיה בעייתי. כולם כאן (וזה כולל אותי) עצבניים ומבואסים. ואף אחד כאילו לא מדבר על זה...איזו טעות...זה לא חייב להיות ככה...אני לא מבינה איך נקלעתי ככה לסיטואציה הזאת. אני יודעת שזה נראה עכשיו כאילו שאני סתם מקטרת ושבעצם רציתי את זה מאוד. כל כך התגעגעתי להורים…כבר שנה שלא ראיתי אותם. ודיברתי על הטיול הזה כל כך הרבה. אבל אני מרגישה עכשיו שאם הייתי יודעת שזה יהיה ככה...אני לא אומרת שהייתי מבטלת את הנסיעה...אבל בטוח הייתי מקצרת, כי ברגע זה אין לי מושג איך אני הולכת לסחוב ככה עוד שלושה שבועות.

בלי פינה לעצמי, בדירה פיצפונת שאם אני מפליצה כאן בשירותים כולם שומעים. ואחותי שהיא רוב הזמן מבואסת, כי רק עכשיו חבר שלה עזב אותה. ואני צריכה לשמור על פרצוף שמח ומעודד...אני עייפה ורוצה להיות רחוק מכאן עם אהובי המדהים שנצצא בכלל בקצה השני של העולם, בחיבוק המגונן שלו.

בכל מקרה, אני יודעת שהחיים קשים...ושאני אולי סתם מתבכיינת ...אבל אני מרגישה בודדה...ומתגעגעת לשטן האהוב שלי. וצריכה שמישהו כאן גם יחבק אותי ויתן לי תשומת לב.