עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

אני יודעת שבדרך כלל השעה 10:30 אינה נחשבת ממש לילה...יותר ערב...אבל אני טיפוס של יום וברגע שמחשיך בחוץ העיניים אצלי מתחילות להיעצם...אולי זה מה שאהבתי כל כך באנגליה – שעות האור הארוכות או כמו שאמר את זה פיליפ : ”We, as opposed to you – have proper lighting” ולא, אין לי שום דרך להעביר בכתב את המבטא הבריטי הכובש שלו.

אז אני יושבת לי כאן בבית הורי – מול המחשב...מנסה לחשוב על דרכים מדרכים שונות איך להעתיק את חיי לשם. מצאתי היום מודעה בעיתון המחפשת אקדמאים, עם ניסיון של לפחות שנתיים בעבודה. הרוצים לעבוד באנגליה. אני בהחלט מקווה שזו לא איזו מתיחה או אחת מהעבודות הלא בדיוק חוקיות הללו (מכירת תמונות ביפן וכד')...את הגיל הזה כבר עברנו.

היום בבוקר התעוררתי עם דמעות בעיניים. עשיתי מה שאני עושה תמיד במצבים האלו...פעילות פיזית מאומצת תמיד עוזרת לי לשפר את מצב הרוח...אז לפני העבודה התייצבתי בסטודיו C . לסשן של עבודה ממוקדת על קבוצות שרירים שונות. בדרך כלל אני יוצאת משם כולי סחוטה אבל במצב רוח מעולה. הבוקר אפילו זה לא עזר. פתאום הכול היה נראה לי חסר משמעות.

הגעתי לעבודה...ורוני...השפוט הווירטואלי שלי היה און ליין...הוא ניסה קצת לנחם אותי וכמובן הביע שוב ושב את הערצתו הבלתי נדלית אלי...זה כמובן תמיד נעים כשמלטפים לי את האגו. אבל אני מכירה בערכי...והוא לא עוזר לי כשאני מרגישה עצובה ובודדה. כן בעיקר בודדה.

כן, אני יודעת כבר שכנראה אין אבירים ובשביל קשר אמיתי צריך לוותר. אבל יש לי תחושה חזקה מאוד שהאיש שאני מחפשת , אותו טרם פגשתי, לא נמצא בארץ הזאת.

אולי זו אני...אבל נראה לי יותר שהוא פשוט לא נמצא כאן ואני אאלץ לצאת ולחפש אותו...במחשבה שאפגוש עוד דברים מעניינים בדרך. בינתיים...אני כאן.