עלילות דסדמונה בארץ הבדס"מ

כשהייתי בת 17 הייתה לי חברה טובה. אתם יודעים איך זה בתיכון...חברות הכי טובות, כל הזמן ביחד...לא נפרדות לרגע. אם השנים התנתק הקשר...אבל משום מה, אולי בגלל כל הזמן הפנוי שיש לי לאחורנה יצא לי לחשוב עליה הרבה השבוע. היא הביאה המון אושר לחיים שלי, שהיו עגומים מאוד באותה התקופה. אבל אחד מהמשפטים שהיא אמרה שנחרטו אצלי עמוק בזיכרון היה : "את יודעת מה הבעיה שלך? הבעיה שלך היא שאת מרגישה רצויה אוטומטית". לא כל כך הבנתי למה היא התכוונה באותו הרגע, אבל אחר כך יצא לי לחשוב על זה המון. אחר כך גם אובחנה אצלי הפרעת אישיות נרקסיסתית שאומרת בערך את אותו הדבר.

מה שחברתי אמרה באותו הזמן כשביקשתי ממנה לפרש היה: " למשל כשאת נכנסת לחדר, את לעולם לא חושבת שאת אולי מפריעה שם לשיחה אינטמית שכרגע התקיימה,או לאיזו דינמקה שהייתה לפני שהגעת. את ישר נכנסת ומתפרצת ודורשת את תשומת הלב שלך, כאילו שכולם צריכים להיות מרוכזים רק בך באותו הרגע".

הפרעת האישיות הנרקסיסתית אומרת בעצם את אותו הדבר...מדובר באדם שהוא כל כך מרוכז בעצמו עד שאינו מודע לרגשותיהם של אחרים. אין מדובר באדם רע או אכזרי...ברגע שיגדו לו "היי, אתה לא מתייחס אלי, או פגעת ברגשות שלי" סביר להניח שהוא מיד יתאפס על עצמו. הוא לא רוצה לפגוע ברגשות של אנשים אחרים, אך היכולת האמפטית שלו פשוט שואפת לאפס.

אני לא זוכרת אם ציינתי את זה כאן, אבל לפני 5 בערך עברתי משבר נפשי קשה ואפילו אושפזתי לתקופה קצרה...והמאורע הזה הפך את חיי. הפכתי מלהיות מאדם דיכאוני שמרוכז אך ורק בעצמו ובבעיות שלו לאדם שמח ומאושר בחלקו. אבל בנושא הפרעת האישיות אני עדיין מתחבטת...

אומרים שהצעד הראשון בפתרון הבעיה הוא המודעות לקיומה, ואכן לאחר הטיפול הפסיכואנליטי הארוך שעברתי – נעשיתי מודעת לבעיה, ובאמת שלאחר מכן ניסיתי באופן מודע להיות אמפטית לסביבה שלי. לחברי, למכרי וגם לאנשים שניתקלתי בהם במקרה. קורס הבודהיזם שעברתי בהודו חיזק אצלי את האמונה החזקה שאסור לי לפגוע, גם לא בטעות, ביצורים החיים הסובבים אותי...ויש לי תחושה שגלשתי באופן בלתי מודע כמעט מקיצוניות אחת לשניה.

במקום להרגיש רצויה אוטמטית אני מרגישה בלתי רצויה אוטמטית...וזה ממש פרדוקס – כי פעם הייתי אדם מדוכא ששונא את עצמו – אבל בטוח שכל הסביבה חייבת לאהוב אותו, או לפחות לרצות בחברתו...ופתאום אני אוהבת את עצמי אבל חוששת כל הזמן שאולי הסביבה שלי לא מקבלת אותי, שאולי אני משעממת אותם, מעצבנת אותם, מדכאת אותם. פעם הייתי מדברת ובטוחה שכולם חייבים להקשיב לי, שמה שאני אומרת זה הכי מעניין בעולם, שאני מרכז הייקום...לא הייתי מודעת לכך, אבל עכשיו שאני מסתכלת אחורה אני יודעת שכך זה היה. עכשיו אני תמיד חוששת, שאולי אני לא צודקת, שאולי לא רוצים להקשיב לי...שאולי אני בעצם לא רצויה. אני מקווה שהמעבר הזה מקיצוניות אחת לשניה, הוא רק איזשהו שלב באמצע בדרך לאיזון. כי המצב כפי שהוא עכשיו הולך ונעשה בלתי נסבל.