בתוך ראשי ומסביבו

אני מתנצל בפני גבירתי הפיה טינקרבל המדהימה שבתהליך הקילור שלי אליה נשמטה האות ל' בגלל חוסר מקום.

אני מודע לפגיעה בה ואפצה אותה בדרך בה היא תבחר

הוא עמד על בירכיו, סנטימטרים אחדים משמלתה השחורה, הקצרה והצמודה.  שוב חש בריח גופה, כמה חיכה לו, כמה דמיין אותו בלילות והיא ידעה זאת... " תרחרח כלבלב" היא אמרה, "אבל רק לרחרח..." הוא עצם את עיניו והתקרב עוד סנטימר או שניים עד שאפו נגע קלות בבד שמלתה, נשימותיו הארוכות נשמעו היטב בשקט של החדר, נושם לתוכו את ריחה של גבירתו, מכינס אותה לתוך ראותיו. גופו רעד, פיו החסום לא הפסיק לטפטף כשהגאג תקוע עמוק בפיו. הוא בדחיפה קלה של גבירתו, מרחיקה אותו מעט ממנה, הוא המשיך להתנשם בראש מושפל. היא אחזה בסנטרו, הרימה את ראשו קלות ונעצה בו מבט חודר בעיניה הירוקות. אצבע מטופחת בלק אדום בוהק רפרפה על שפתיו אוספת מעט מהרוק שלו ומציירת בעזרתו על פניו. הוא עצם את עיניו, מתמכר למגע ידה של גבירתו. ואז באחת אחזו ידיה בעורפו והצמידו את פניו למפשעתה. ריחה היה חזק וברור והוא התרגש כולו. "רוצה אותו?" שאלה, והוא הצליח להנהן מעט בראשו ולהשמיע קול עמום. "לא שמעתי!, אתה רוצה אותו?" הגבירה במעט את קולה. הוא הניד בראשו בעוצמה וניסה למלמל "כן גבירתי" בפה חסום. "אז תצטרך לעבוד קצת בשביל זה..." ושוב חש בחיוכה.

הוא שמע אותה מתרחקת מעט ואז שמע קול של משהו מתכתי שמונח על הרצפה. "אלי!" היא אמרה והוא הסתובב וגרר עצמו על בירכיו לעברה. "אנחנו לא רוצים שתהיה רעב נכון?", הוא הניד בראשו לשלילה. "יפה, אז תוציא את הכיבוד שלך לצלחת", אמרה והצביעה על צלחת אוכל של כלבים שהיתה מונחת לרגליה. הוא כיוון את גופו לצלחת, מנסה להגיע לעמדת כריעה מעליה. מאמץ את שריריו מתחיל ללחוץ ולהוציא את הדובדבנים מישבנו. הראשון יצא ופספס במעט את הצלחת. סטירה על ישבנו עצרה אותו. "מהר לאסוף אותו ולהחזיר לצלחת" ציוותה. היא משכה בגאג על עורפו ושיחררה את פיו. הוא לא הספיק ממש להתנשם כשהיא דחפה את ראשו לרצפה. כשידיו קשורות מאחור החל לחפש בלשונו את הדובדבן האובד מחד כשהוא מתאמץ שלא להוציא את חבריו שעדיין נמצאים בתוכו. מספר שניות של גישוש באור הקלוש והאבידה נמצאה. הוא הכניס אותו לפיו והעביר אותו בזהירות לצלחת, מודה להוראות על ביצוע חוקן יסודי עם הגעתו... "כלבלב טוב, עכשיו תחזור למשימה". הוא הסתובב בחצי זחילה על צידו מכוון עצמו טוב יותר ומנסה להוציא את סעודתו לצלחת. אחד, שניים, שלוש, ארבע, הפעם הצליח לדייק. הוא לחץ עוד קצת לוודא שלא פספס בספירה ואז הסתובב לגבירתו, מניח את ראשו על הרצפה לרגליה. "כלבלב טוב, עכשיו לאכול".  הוא הסתובב שוב לצלחת והחל ללקק אותה בגישוש אחר הדובדבנים והחל באכילתם. לפתע הרגיש את סנדלה של גבירתו לוחץ על ראשו מצמיד אותו לתחתית הצלחת מכריחה אותו ללקק אותה צמוד בחיפוש אחר הדובדבנים, בין החרצנים שהשאיר. "סיימתי גבירתי" הוא אמר בשפתיים צמודות לצלחת המתכת הקרה. "יופי כלבלב טוב שלי" אמרה מבלי להוריד את סנדלה מראשו. "עכשיו כשאתה שבע אפשר להמשיך..."

הוא לא בדיוק כמה זמן עבר אם בשניות או בדקות, עד שחש את ציפורניה עוברות על גופו, מלטפות, מצמררות ואז חורטות וחורצות פסים אדומים דקים לאורכו ולרוחבו. כל גופו רעד למגע ידיה והיא הייתה מרוצה... "התגעגעת אני רואה..." היא אמרה והוא היה יכול לדמיין את החיוך החצי שטני שעולה על שפתיה. "כן גבירתי..." הוא התחיל לומר, אבל סטירה חדה הורידה את ראשו לרצפה. "זו לא הייתה שאלה, לא קיבלת רשות דיבור", הוא שמע קשקוש קל מכיוונה, לפתע שערו נמשך מעלה בחזקה וכדור גדול הוחדר לפיו הפעור. הגאג נקשר בהידוק אל צווארו מותח את פיו וממלא אותו. "שכחת קצת את החוקים, אבל לא נורא, אני כאן בשביל להזכיר לך אותם..." ושוב הוא הרגיש בחיוך שלה מעליו. בעיטה בחלק הפנימי של רגלו החזירה אות למציאות. "איך אני אוהבת אותך? מפוסק לא? אז קדימה!" הוא פסיק את רגליו, הקשית את בטנו וזקף את ישבנו כלפי מעלה. "אווו, סוף כל סוף נזכרת...", אני הולכת לבדוק מה הכנת לי. הוא שמע את צעדיה מתרחקים, הפעם בהליכה החלטית וחש מאחוריו באור המקרר שנפתח. הוא קיווה שזכר את כל הוראותיה והכין הכל לפי רצונה. הוא שמע את רעש שקית הפלסטיק ואת צעדיה מתקרבים. "בינתיים זכרת יפה" היא אמרה והוא חש את ידה מלטפת את ישבנו, מרגיש את ציפורניה עוברות בעדינות על פי הטבעת ואז ללא התראה גולה קטנה וקפואה הוחדרה לישבנו. כל גופו רעד, "מה חשבת? שזה כיבוד?" הפעם הוא שמע את צחוקה חד וברור. פיו כבר החל לטפטף רוק מהגאג החוסם אותו והדובדבן הקפוא בישבנו שלח צמרמורות הולכות וחוזרות לאורך גופו. הוא לא ממש הספיק להתעשת והוא בעוד דובדבן קפוא אחד חודר לישבנו ואז עוד אחד ועוד אחד. הוא ספר חמישה, אבל לא היה לגמרי בטוח.

"תשמור עליהם טוב טוב בתוך התחת שלך, אבוי לך אם אחד מהם יוצא בטעות לפני שאני מרשה! ברור?" הוא הנהן בראשו ניסה לענות בחיוב בפיו החסום והמטפטף... "יופי, אנחנו בדרך הנכונה, עכשיו קום על ברכיך. הוא קם במהירות הרבה שהצליח, מעמד על ברכיו כשראשו בגובה ביטנה. "ידיים מאחורי הגב!", הוא ציית מיד. שוב הפסקה קצרה רעש קל של חיפוש ואז הוא חש במגע אזיקי העור, רצועות עור עבות וקשות שעטפו את פרקי ידיו ונסגרו באבזם חזק. מידי פעם נגעו בו אצבעותיה בזמן אזיקת האזיקים וכל מגע כזה העביר בו צמרמורת... משיכה חזקה בשתי ידיו, קליק מתכתי וכעת הן היו מחוברות אחת לשנייה. הוא באה ונעמדה מולו, עיניו כבר התרגלו לחושך והוא הצליח לראות את צדודית גופה בחצאית המיני השחורה. הוא לא העז לזקוף את ראשו, רק בהה בחצאית מדמיין את מה שמאחוריה...

הוא הזמין את החדר שבחרה. נכנס, הניח את הכרטיס המגנטי מחוץ לחדר היכן שהורתה לו, סגר את הדלת והכין עצמו כפי שציוותה. הוא עמד על 4 בחושך מחכה בסבלנות. עיניו כבר הסתגלו מעט, מזהות את רגלי המיטה הגדולה לצידו, את הכורסה הכבדה מולו, מתנשם ומחכה...

הקליק האלקטרוני מהדלת הקפיץ את דופק ליבו. הדלת נפתחה קלות, גם מעט האור שחדר לחדר הצליח לסנוור את עיניו שהתרגלו לחשיכה, אך הוא הצליח לראות צל קל של רגליה בעקבים הגבוהים נכנסות לחדר, עוד קליק ושוב חשיכה...

שקט השתרר בחדר, מעין המתנה מותחת, כאילו קפא הזמן ואז הוא שמע את עקביה מטופפים בחדר. לאט לאט, צעד אחר צעד היא קרבה אליו, קליק בודד אחר קליק בודד של עקב מתקרבים לקראתו. למרות החושך הוא עצם את עיניו, מרגיש את הרעד בגופו כשהיא מתקרבת אליו. ופתאום רעש קצת אחר, שקיעה קלה של גופה בכורסא הרכה, עוטפת אותה בעדינות ושוב שקט...

"תתקרב!" לחישה קלה אבל מצווה וברורה, כשראשו מורכן הוא החל לנוע באיטיות לעברה מחכה לבאות. "עצור!" היתה המילה הבאה ששמע והוא ציית מיד. ראשו מורכן, כמעט נוגע ברצפה. הוא מתחיל לחוש בריחה, ריח קרם הגוף העדין המתמזג עם ריח גופה המשכר... "תגיד שלום" היא אמרה והוא גישש באפו בזהירות עד שחש בקצה נעלה. אלו היו הסנדלים הכסופים גבוהי העקב שהוא הזמין עבורה רק לא מזמן. בתחילה נגע בהם בעדינות באפו, מריח נושם לתוכו את ריחה, אחר כך הוסיף נשיקות קלות, חלקן פוגשות את רצועות הסנדל, חלקן מרפרפות על עור אצבעות רגליה המשכר. כשהתחיל להוציא את לשונו, לחוש מעט יותר בעיטה קלה סגרה את פיו. "מספיק כלבלב". הוא השפיל את ראשו וציית מיד.

הוא שמע אותה קמה, מצליח כבר שוב לראות קצת בחושך את רגליה עוקפות אותו ויוצאות משדה ראייתו, הוא לא העיז להזיז את ראשו ולעקוב אחריהן, קפוא, נטוע במקומו מחכה לבאות.