הוא הזמין את החדר שבחרה. נכנס, הניח את הכרטיס המגנטי מחוץ לחדר היכן שהורתה לו, סגר את הדלת והכין עצמו כפי שציוותה. הוא עמד על 4 בחושך מחכה בסבלנות. עיניו כבר הסתגלו מעט, מזהות את רגלי המיטה הגדולה לצידו, את הכורסה הכבדה מולו, מתנשם ומחכה...
הקליק האלקטרוני מהדלת הקפיץ את דופק ליבו. הדלת נפתחה קלות, גם מעט האור שחדר לחדר הצליח לסנוור את עיניו שהתרגלו לחשיכה, אך הוא הצליח לראות צל קל של רגליה בעקבים הגבוהים נכנסות לחדר, עוד קליק ושוב חשיכה...
שקט השתרר בחדר, מעין המתנה מותחת, כאילו קפא הזמן ואז הוא שמע את עקביה מטופפים בחדר. לאט לאט, צעד אחר צעד היא קרבה אליו, קליק בודד אחר קליק בודד של עקב מתקרבים לקראתו. למרות החושך הוא עצם את עיניו, מרגיש את הרעד בגופו כשהיא מתקרבת אליו. ופתאום רעש קצת אחר, שקיעה קלה של גופה בכורסא הרכה, עוטפת אותה בעדינות ושוב שקט...
"תתקרב!" לחישה קלה אבל מצווה וברורה, כשראשו מורכן הוא החל לנוע באיטיות לעברה מחכה לבאות. "עצור!" היתה המילה הבאה ששמע והוא ציית מיד. ראשו מורכן, כמעט נוגע ברצפה. הוא מתחיל לחוש בריחה, ריח קרם הגוף העדין המתמזג עם ריח גופה המשכר... "תגיד שלום" היא אמרה והוא גישש באפו בזהירות עד שחש בקצה נעלה. אלו היו הסנדלים הכסופים גבוהי העקב שהוא הזמין עבורה רק לא מזמן. בתחילה נגע בהם בעדינות באפו, מריח נושם לתוכו את ריחה, אחר כך הוסיף נשיקות קלות, חלקן פוגשות את רצועות הסנדל, חלקן מרפרפות על עור אצבעות רגליה המשכר. כשהתחיל להוציא את לשונו, לחוש מעט יותר בעיטה קלה סגרה את פיו. "מספיק כלבלב". הוא השפיל את ראשו וציית מיד.
הוא שמע אותה קמה, מצליח כבר שוב לראות קצת בחושך את רגליה עוקפות אותו ויוצאות משדה ראייתו, הוא לא העיז להזיז את ראשו ולעקוב אחריהן, קפוא, נטוע במקומו מחכה לבאות.