מיש

רק מצטטת...  ( :

היא עוד לא בת שלוש, ושולחת את כולם כל הזמן לכלוב.

שלחה... אז נכנסתי (:

* בדקתי עם הסייעת בגן. מסתבר שמתחת למגלשה יש כזה כוך, שהילדים נהנים להתחבא בו וקוראים לזה "הכלוב".

* גם אצלי זה התחיל בגיל כזה... (;

הי לכם,

מישהו עוד מציץ פה לפעמים?

אם כן, מוזמנים להשאיר סימן (:

מעלה את הפוסטים מהתחלת הבלוג לאוויר.

לא יודעת לכמה זמן...

הקפריזות שלי בלתי צפויות (:

ולא, זה לא אומר שחזרתי! 

באהבה מהחיים שאחרי הכלוב (:

* ותמיד באהבה לבן הזוג האהוב שלי,

לאבא של האוצר המשותף שלנו,

לאיש שלי שאני שלו!

מה שצבוע באדום זה מה שנכתב ביומן באמסטרדם והוקלד כמו שהוא.

את מה שצבוע בשחור, כתבתי בארץ הכל מחדש, כולל עריכות ותוספות ותיקונים.

היום השני - 24/5/11 - יום ג' - רבע לעשר בבוקר

בבוקר הוא מחליט שקמים.                                                                                       
משחרר את השרשרת מהקולר, מוריד ממני את הקולר.                                                            
שולח אותי להתקלח קודם ואחרי שאני בוחרת בגדים ומקבלת עליהם אישור, אני נכנסת.
כשאני יוצאת מהמקלחת, הוא יושב על המיטה, קורא לי אליו, ומסמן לי לרדת על הברכיים.
שם עליי בחזרה את הקולר ונועל, מלביש על הידיים שלי את אזיקי העור ונועל גם אותם.

יצאנו מהחדר והגענו לתחנת tram ונזכרתי ששכחתי את המחברת בחדר מתחת למיטה,           
אז הוא שלח אותי לחדר בחזרה כדי להביא אותה והוא מחכה לי בבית קפה !

אני נזכרת עכשיו, שכשחזרתי, התיישבתי בכסא לידו והתחלתי לדבר איתו, כאילו שאני מישהי אחרת.
אמרתי לו שזה צירוף מקרים מקסים, שאני פוגשת אותו בלב אמסטרדם ושאלתי עם מי הוא מטייל.
ריכלנו קצת על אותה הזויה שמלווה אותו בטיול, ואמרתי לו שחבל שהוא לא תיאם איתי, כי אולי היינו נוסעים יחד
(ואותי הוא כבר מכיר שנים, אז יש לי כאן קדימות...).

(ביקרנו בגנים הבוטניים, היה שם איזה רגע שהתקדמתי לפניו, אז הוא חיבר את הרצועה והוביל אותי ככה.
זה היה לי קשה. אני מעדיפה בלי.
אח"כ יצאנו משם, התיישבנו לאכול באיזה מקום ב- Rembrandt plein ודיברנו).

הייתה שיחה ערה ואז עשיתי לו משהו שנראה כמו "קילר" אבל באמת התכוונתי שהוא צודק.
זה היה נראה לו שאני "משתיקה", אז קיבלתי הוראה לשתוק עד להודעה חדשה.

היו לי כל מיני דברים להגיד, אבל בעיקר בשבילו, לטובתו.
חוץ מהמנעול (העתיק שראינו באחת החנויות), שהייתי רוצה לבקש לקנות לעצמי (המנעול הכבד).

מתישהו הוצאתי את הפנקס והתחלתי לכתוב פתקים:

אני:  כדאי לך למדוד את שניהם (על הנעל שהוא מדד, ובסוף גם קנה)                      

הוא: שתיהן באותה מידה !

אני:  נכון – אבל לפעמים יש בעיה בנעל שלא מודדים.

       מקודם – האבקות גמדים (על זה שלקחתי שני פסלים קטנים של גמדים והדגמתי אותם נלחמים, והוא לא הצליח להבין אותי. זה בגלל שהבטחתי לו עוד בארץ שאני אארגן לו האבקות גמדים מתישהו במהלך הטיול).

       חוץ מזה – כל הדברים שרציתי להגיד – היו בשבילך ולא בשבילי – הפסד שלך.

       טריק זול – אבל במקרה הזה – נכון.

הוא: את מקשקשת יותר מידי גם בפנקס!

אני:  כי אתה כוסית ! (על נושא אחר)

       ונניח שהייתי רוצה לקנות משהו... איך בדיוק אני אמורה לשלם ? בחיוכים ? (כשהתפלא שאני לא קונה)                               

       אני ממש לא בונה על זה שהחיוכים שלי יעבדו עליך...! אני לא חושבת שאפשר לחייך יותר ממה שאני...

       פבלוב עשה על זה נובל

זה חמוד שהוא גם ענה בכתיבה.
עד שזה נמאס לו – שאני פטפטנית מידי גם בפתקים וקיבלתי הוראה להפסיק להתכתב (כתבתי בפתק, אבל משהו לעצמי).
עכשיו התיישבנו בבית קפה, השקית עם הנעליים שלו הונחה אחר כבוד על הכסא ואני נשלחתי להביא לשנינו קפה.
כשחזרתי עם הכוסות, רשמתי לו בפנקס:  "השמאלי – לאטה, הימני – קאפוצ'ינו"   
והתבקשתי לשבת לידו על הרצפה.

נפלה לו חתיכת ופל על הרצפה ויונה באה לידי ואכלה.
אפשר לסמן וי על "האכלת יונים" וגם על נסיעה בתחבורה ציבורית.
אפשר לחזור הביתה.

אה, וקיבלתי: "את בסדר" (על זה שאני לא מבקשת להיכנס לחנויות).
רק עכשיו אני קולטת שזה לא באמת אמור להחמיא לי כי זה לא שיש לי איזו סיבה להיכנס לחנויות...
על האופציה (הלא ריאלית) של לקנות עם חיוכים, כבר עברנו בפתקים...

עכשיו הוא ביקש שאוציא את המחברת ואכתוב את כל מה שאני רוצה להגיד (או בכלל).
הדבר היחידי שיש לי להגיד, זה שאני לא עושה דווקא !
אני משערת שב- M&H כן יש גופיות, אבל אני לא יודעת בוודאות ! ! ! (זה אחרי שגיליתי שיש לו חור בשרוול של הגופייה).

בזמן שישבתי לידו על הרצפה וכתבתי, הוא צילם, גם אותי...
אח"כ אמר שזה לא יצא טוב, כי הפונצ'ו שלי עשה צל והסתיר (את מה ? אין לי מושג, לא שאלתי...).                                  
הוא החליט שהוא רוצה שאני אנהל שיחה עם ישראלים, וקלט איזה שתי ישראליות שישבו באחד השולחנות לידנו.
ואז שאל מה השעה לדעתי (שנינו מסתובבים בלי שעון).
ניחשתי את השעה (וסימנתי לו עם האצבעות) ואז הוא שלח אותי לברר את השעה ואמר שאם אני אהיה קרובה בשלושים דקות, הוא יאשר לי שוב לדבר.
הלכתי לבדוק את השעה עם איזה בחור שישב לידנו, אבל הוא אמר לי בע"פ וזה היה "בערך" גבולי,
שלא מאפשר להגיע להחלטה ברורה, אז ניגשתי לזוג קשישים בשולחן אחר.
מסתבר שהייתי קרובה בעשרים דקות, ואז הוא חשב שראיתי את השעה כשקניתי לנו את הקפה.
הבטחתי לו שלא, שזה לגמרי ניחוש.

אני חושבת שיש סיכוי שהוא יותר שמח ממני, שאני חוזרת לדבר. שהיה לו קצת משעמם כשאני רק שותקת.
בנוגע לישראליות שאיתן הוא רצה שאני אפתח בשיחה, אמרתי לו שאני חושדת שאני מכירה את אחת מהן מהלימודים
(ועד עכשיו אני לא בטוחה שזו לא הייתה היא), אז הוא אמר שהוא בהמשך ימצא ישראלים אחרים בשבילי לדבר איתם.

המשכנו לטייל ועצרנו לקנות לו גופיה ב-M&H (ככה אני בסוף יודעת שיש שם גופיות)
ומשם המשכנו למקום שבו יש לו סימון במפה, שמוכרים את "פאי התפוחים הכי טוב בארצות השפלה".

בדרך העזתי להסתכל גם על דברים שמוצאים חן בעיני, כי אני תמיד יכולה לנסות לשלם בחיוכים.
ראיתי זוג מגפיים אדומים והוא שאל אם אני רוצה לקנות אותם, לא ממש הבנתי איך אני יכולה לקנות, כי אין עליי כסף,
ואז הוא הציע לי למדוד וכשהם מצאו חן בעיניו, אמר שלוקחים, אבל בתנאי שאני לא מודדת את הנעל השנייה !

עצרנו ליד אחת התעלות והוא צילם אותי, יושבת על הגדה כשמאחוריי איזו סירה יפה ואח"כ על הברכיים,
ואז כורעת על שש, ואז עם הלחי צמודה לרצפה.                                                    
ואז הוא צילם איזו קטינה-הולנדית-בלונדינית-בת-שמונה-בערך ששמה עליו עין  ( :

מסתבר שבית הקפה (של הפאי המומלץ) נמצא בדיוק היכן שהשוק של ימי שני נמצא, אז כבר הרגשנו שם בבית.
התיישבנו בשולחן בחוץ, הזמנו את הפאי המפורסם (אמרתי לו שאני מוותרת על מנה שלמה לעצמי, אז הוא הזמין עוגה אחת) וקפה לשנינו.                                                        
ואז הוצאתי כלי תפירה ותפרתי לו (תפירת חירום מהירה) את החור בשרוול.                       
כשסיימתי, הוא ביקש את המחט, ואז את היד שלי, הניח אותה פרושה על השולחן והתחיל להשתעשע עם המחט בין האצבעות.
כשהוא ראה שאני לא מסתכלת, אבל גם לא מתרגשת או מפחדת, אז ברגע מסוים הוא פשוט "התבלבל" ודקר אותי (די בעדינות).                                            
אני חושבת שהאגו שלי לא נתן לי להתמרד על זה ושתקתי.                                                             
הוא המשיך, הפעם בכוונה, ודקר ודקר.                                                                              
באיזה רגע, כבר אפשר היה לראות טיפות דם קטנטנות שמבצבצות החוצה, והוא התלהב... לקח את היד שלי וליקק את הנקודות האדומות.

ואז הביאה המלצרית את הקפה והפאי (הטוב ביותר בארצות השפלה!).                                                          
הוא לקח כמה ביסים והעביר אליי, ואני טעמתי וחשבתי שזה בהחלט יום המזל שלי,
כי בפאי הזה אין אגוזים ואין קינמון, מה שעושה אותו לפאי הכי טעים בעולם כולו ובכל הזמנים.   
הצעתי לו שזה אירוע שמצדיק תיעוד והנצחה והוא נתן לי את המצלמה שלו, כדי שאצלם את הפאי המפורסם עם הקצפת שמעטרת אותו.
יצאו לי כמה תמונות די טובות, בחלקן אפילו משתתפת היד שלו שאוחזת במזלג.

שוב, הגיע הימור על השעה והפעם עשינו תחרות (מנצח מי שיותר קרוב לשעה האמיתית).
הצלחתי לדייק יותר ממנו, אפילו יותר ממה שהוא בהתחלה הודה, כי הוא בדק לפי השעה במצלמה,
ועברו כבר כמה דקות מאז התמונה האחרונה שצולמה, שלפיה הוא בדק.
התלבטנו אם לקחת מונית (יותר נכון, הוא התלבט ואני עזרתי בלתת מידע על הכוחות שלי),
ובסוף החלטנו להמשיך ללכת, כי אני עוד מסוגלת...                                                                
בדרך התעכבנו לקנות לו את מחזיק הפרחים(או נרות), כשאני זו שממשיכה לסחוב את השקיות עם הקניות.
לא התפלאתי על זה, תיארתי לעצמי שככה זה יהיה, עדיין, ככל שזה הלך והתארך, היה בי חלק שהתחיל להתמרמר על זה.      
כבר הייתי תשושה, פיזית ונפשית.
התחלתי לחשוב לבקש זמן לעצמי, להיות לבד, שעה של חופש... המצב שבו אני תחת פיקוח של 24/7 התחיל לגבות מחיר.
אבל לא ביקשתי.

חזרנו לחדר, הוא פתח את שלושת המנעולים והוריד ממני את הקולר והאזיקים ולפני שנשלחתי להתקלח, הוא ביקש שאפתח את המחשב.
בטחתי בו (כי ככה בחרתי, בלי לחשוב שאולי זו טעות) שהוא לא יכנס במחשב לשום דבר שמפר את הפרטיות שלי - לא באינטרנט ולא בתיקיות ונשלחתי למקלחת.

אחרי שיצאתי מהמקלחת, ראיתי שהמחשב מחובר על השמעת מוסיקה מהUSB שלו, ורק כשהייתי לידו, הוא פתח דף אינטרנט.
מכיוון שהדפדפן שלי נפתח ישר על הכלוב, ככה זה נשאר כשהוא נכנס להתקלח. (ואז הוא נכנס, כשמחשב פתוח על הכלוב.)

כשהוא היה במקלחת שמעתי צליל של אדומה, וחשבתי שאם זה גברים (אני משערת שכתבתי "גברים"
כי בשלב הזה הוא כבר ביקש ממני שלא אכתוב לך, וגם לא אליו, אז לכמה משפטים עברתי לכתוב עליך ולא אליך),
והוא רואה שאני מחוברת ולא עונה, הוא גם ידאג וגם לי קשה עם זה, והתחלתי לבכות, אבל לא נכנסתי לבדוק את זה.
כשהוא יצא מהמקלחת הוא מצא אותי בוכה.
אמר שהוא הולך לישון, ביקש שאעיר אותו ב-20:00 ושאל אותי אם שעה תספיק לי לענות להודעות ומיילים,
לכתוב ביומן וגם לנוח, ואמרתי לו שאני צריכה יותר זמן, אז הוא אמר שאעיר אותו בשמונה וחצי
ואישר 15 דקות של התכתבות הודעות בלבד, בלי מסנג'ר, רק הודעות.

נכנסתי וראיתי שאתה מחובר, שההודעה שנכנסה עכשיו הייתה מפוליאנה הפושטקית,
אבל שיש לי הודעה ממך שמחכה מהצהריים:

מאת      גברים 
נושא     תגובה ל:לילה טוב מס' 1
תאריך   12:13 24/05/11   
 בוקר טוב ילדונת.

ההודעה שלך קצת הדאיגה אותי.  מאוד פורמלית.  הודעה לצורך ההודעה.

אני רוצה לשמוע אם טוב לך ונעים לך ואם  את מרגישה טוב עם מה שקורה שם.

אני אחכה לעדכון עם קצת יותר נשמה, הערב.

}{

מאת    מישלו 
נושא    אני כאן. אפשר להתכתב קצת ?
תאריך  19:58 24/05/11

מאת      גברים 
נושא     תגובה ל:אני כאן. אפשר להתכתב קצת ?
תאריך   20:00 24/05/11 
                                                                                                                        בואי לסקייפ.

הוא שכב על המיטה ואני הייתי על השטיח לידה.                                                          
ביקשתי שיאשר לי שיחה איתך, הוא אישר, וראיתי שהוא נלחם בעצמו.                                  
שלחתי לך שתי הודעות: 

מאת      מישלו 
נושא     תגובה ל:אני כאן. אפשר להתכתב קצת ?
תאריך   20:02 24/05/11
            ציטוט:
בואי לסקייפ.

אני מתחברת.

מאת     מישלו 
נושא     תגובה להודעה שלך מהצהריים: 
תאריך   20:05 24/05/11

ההודעה שלי לא הייתה לצורך הודעה, היא הייתה ניסיון לכתוב שאני בסדר, אבל בלי להכנס ליותר מידי פרטים.
אני מחכה לך בסקייפ.
}{

התחברת בסאונד ובתמונה... דווקא הפעם, מכל הפעמים. איך ? למה ? מוזר.                           
נפל לי הלב, כי הוא היה לידי ושמע ומיד אמר שהוא לא מאשר פתיחת מצלמות.                           
כמה זה רע עבורי, שמישהו אחר שולט על שיחה שלי ושלך
(או שלך ושלי, ועד כשאתה עושה כזה צעד משמעותי ופותח וידיאו מצידך).

אחרי השיחה איתך הייתי נסערת, לא בגלל שדיברנו, אלא בגלל איך שהוא התנהג.
הרגשתי שאני לא במצב שאני מסוגלת לבקש אישור ללכת להשתין, ופשוט קמתי.
מכיוון שכבר ידעתי שאני מפרה איסור, אז גם לא היה אכפת לי להפר עוד אחד ולסגור את הדלת.
אני חושבת שהוא קרא לי אחרי שסגרתי את הדלת, אבל אני לא בטוחה...

אח"כ חזרתי לנוח (על השמיכה שעל השטיח), ובשעה 20:28 הוא שאל מה השעה ואמר שקמים.
התארגנו ומתישהו אמרתי לו שאני רוצה שנדבר על מה שהיה, אז הוא אמר שבסדר. יצאנו.

התחנה הראשונה הייתה המסעדה שברשימת נקודות הציון שלו, שמומלצת בצלעות שלה.
היינו צריכים לחכות קצת שיתפנה עבורנו מקום, וכבר שמנו לב לכמה דברים,
שהמקום מפוצץ בישראלים וששם משום מה, כן מסתכלים עליי (גברים, דווקא לא הישראלים). 
כשכבר קראו לנו להתיישב, שכחו לבוא לקחת מאיתנו הזמנה, והלכתי לקרוא למישהו. 
פניתי לבחור שהיה מאחורי הבר ולבש חולצה של המקום, ושאלתי אם אפשר להזמין...   
הוא ענה שהוא לא עובד שם ורק רכש חולצה של המקום, למרות שזה היה נראה לי מוזר,
לא הייתה לי סיבה לפקפק במה שהוא אומר, אז פניתי לקרוא לבחור השני שהיה בבר.    
מיד אמר הבחור הראשון שהוא עבד עליי והוא כן עובד שם, ברגע אחד עלה לי הג'ינג'י לראש והתמלאתי כעס.
נזפתי בו והייתי אפילו אגרסיבית.
קינג היה בערך מטר מאחורי ושמע את רוב מה שקרה, וכשהבחור ואני ניגשנו אליו,
הוא הצדיק את התגובה הקשה שלי, ואמר לבחור שכדאי לו לקחת את האיומים שלי ברצינות,
כי אני יכולה להיות מסוכנת. אני שמחתי.

אחרי שהאוכל הגיע, והכנסתי קצת בשר לגוף שלי, התחלנו לדבר על מה שהיה בחדר.
השיחה הייתה טובה, הוא הבין את המקום שלי, את הקושי שלי, אבל הסביר את הצד שלו.
אמרתי שאני רוצה זמן לדבר איתך, בפרטיות, שחשבתי לבקש זמן לעצמי עוד לפני שחזרנו לחדר וחיכיתי עם זה.
הוא אמר שגם אם היה מאשר לי זמן לעצמי, זה לא היה כולל אינטרנט, בטח לא שיחה איתך.
הוא הבהיר את ההתנגדות שלו, בכלל לתקשורת שלי איתך ואני הסברתי לו למה אני מתעקשת עליה.                                                                    

בשלב הזה כבר ידעתי שאתה דואג, ומעבר לזה שעוד לא הייתי מודעת לגמרי לקושי שלי שם,
ידעתי שחשוב לי להרגיע אותך (אולי גם כי ידעתי שזה ירגיע אותי).
רציתי לקבל הבטחה לזמן שיחה איתך, בפרטיות, ושאהיה בלי הקולר, שתראה אותי במצלמה, נמצאת שם מבחירה חופשית.
הוא טען שזה יהיה כמו לשקר לך, כי אני לא באמת חופשייה שם.
ניסיתי להסביר לו, שכשתראה אותי במצלמה, אתה תשים לב עליי מיד את כל הניואנסים הקטנים, ושאני רוצה להיות משוחררת מולך, רגועה.

ניהלנו סוג של משא ומתן, שהקלף היחידי שיש לי לשחק איתו, זה להגיד שאני פורשת.
לבקש להשתחרר וזהו.

בסופו של דבר הגענו לזה, שהוא מאשר שיחה (עם הקולר עליי) של עשר דקות במצלמה, מתישהו בטווח של שעתיים,
שגם על מתי הן יהיו ניהלנו דיון, כי ידעתי שיש שעות שמראש אני לא יכולה לצפות ממך להתחבר בהן
(כמו לפני 10:00 בבוקר ואחרי חצות וחצי) או השעות שאני משערת שהן שלך עם המשפחה (19:00 עד 23:00).

הגענו לאיזו הסכמה כללית, אבל השיחה לא נסגרה לגמרי... ויצאנו משם.

המשכנו ברגל למועדון ג'ז (שגם הוא היה ברשימה שלו) לראות שם הופעה.                      
הגענו ונכנסנו, התיישבנו, והמשכנו לדבר.
לקח לי זמן לבקש ללכת לשירותים, ועשיתי חישובים עם עצמי שכבר יומיים וחצי עברו מאז שהמעיים שלי התרוקנו,
וזה יהיה הכי טוב שזה יקרה כשאני בשירותים שבהם אני יכולה לסגור דלת (שזה כל מקום חוץ מהחדר במלון).
קיבלתי אישור ללכת לשירותים אבל המעיים שלי לא הקשיבו לי.

חזרתי אליו וכשהייתה הפסקה בהופעה, השיחה המשיכה אל המקומות הכי קשים שלי,
לאקסטרימיות האמיתית שלי (בעיני), על זה שהפרידה ממך היא הדבר הכי קשה שקורה לי בחיים,
ועל הרצון שלי להעלם, לא להיות.                       

זה היה נראה כמו רגע שבירה עבורו, והוא אמר שמתקפלים משם, ששיחה כזו על מוות, זה סוג של גבול עבורו.

הוא ארז את המצלמה ועזבנו. יצאנו לרחוב וחיפשנו מונית.                                              

הגנבים שם רצו ארבעים יורו עבור פחות  משלוש דקות של נסיעה למלון, אבל הוא בכל זאת הציע לי לנסוע ושהוא יבוא ברגל.
אמרתי לו שאני מבקשת לא לנסוע לבד (נהגי המוניות שם דיברו ערבית) ושאני לא מרגישה בטוחה. 

מסתבר שפספסנו את ה-tram האחרון בדקה והחלטנו לנסות לחזור ברגל,
על אף שאני מאד עייפה והרגליים שלי כואבות
(זה היה לי באמת בסדר, לא הרגשתי שהוא לא מתחשב בי או משהו כזה).

הלכנו חזרה למלון, הליכה איטית והאווירה השתפרה.
לא הייתי לגמרי שקטה, אבל זה שיש דיאלוג, וחיוכים, וצחוק, ושהוא מביע רגישות, עוזרים להזיז את הקושי קצת הצידה.                                                                                        
כל הזמן יש מעברים בין קירבה לריחוק, בין מצב חברי להיררכיה.                                                    

אני מתנהלת די בחופשיות, אבל צריכה להפעיל שליטה עצמית כל הזמן.

כל הזמן.

כל הזמן. 

הגענו לחדר ואחרי שאני סיימתי להתקלח, הוא נכנס למקלחת והשאיר אותי לכתוב לך את ההודעה.

כשהוא יצא, אני עוד לא סיימתי לכתוב והוא ביקש לדעת מה כתבתי לפני שאני שולחת לך.

סיפרתי לו מה כתוב, בלי להקריא מילה במילה, אבל לא הסתרתי כלום.

הוא אישר שליחה:

מאת     מישלו
נושא     לילה טוב + משהו חשוב למחר...
תאריך  02:42 25/05/11

קודם כל לפני הכל, מותרת לי עכשיו הודעה אחת בלבד, היא אמורה להיות ממוקדת וממצה.
השורה התחתונה היא, שמבחינתו, שיחות איתך במהלך הימים שאני כאן, הן מחוץ לתחום.
אחרי משא ומתן (קשה) השגתי אישור למחר - לשיחה של 10 דקות במצלמה איתך,
אני לא חושבת שהוא יאפשר לי פרטיות, ביקשתי להיות בלי הקולר, אבל על זה הוא לא הסכים לוותר בשום אופן.

הוא יאפשר את זה מתישהו בחלון הזמן שבין חמש לשבע בערב (של זמן ישראל).
יהיה לי זמן לשלוח לך הודעה לפני שאני מתחברת למסנג'ר או לסקייפ, ע"פ מה שנכון לך.
יכול להיות מצב, שבו הוא יקטע את השיחה באמצע (לפני תום עשר הדקות).

הכי חשוב לי, שלא תדאג. אני בסדר.
הוא רואה שני דברים עיקריים מול עיניו:
האחד, שהוא מוכן להתגמש בכל מיני דרכים, אבל שהוא לא מוכן לוותר על השליטה.
לתת לי לתקשר איתך, זה מבחינתו עושה את זה.

השני, הוא חושב שהוא יודע מה נכון עבורי כרגע.

הייתה לנו שיחה ארוכה הערב, בהמשכים.
הוא מתנהג אליי יפה. חוץ מבעניין הזה (שלך, ושלי מולך), הוא מאד רגיש ומתחשב.
אנחנו צוחקים המון, ואני חושבת שהוא מעריך אותי, ושאכפת לו (יותר ממה שאני מתארת לעצמי).
אבל בעניין הזה, אני רגישה בצורה שאי אפשר להבין.
ולא קל לי.
הוא יודע להיות גם קשה ותובעני. (אני משערת שאתה יודע להעריך את זה).

אני עומדת בהבטחתי לך !
אני לא נמנעת מלעצור כדי לא להרוס או לקלקל,
למרות שהייתי מאד קרובה לזה הערב, ולמרות שאחרי השיחה איתך, הפרתי שני איסורים שלו.
נתתי לו את ההזדמנות לשבור את הכלים. הוא בחר שלא.

אני סוגרת את ההודעה.
אתה בלב שלי, כל הזמן, זה מחזק אותי הכי בעולם.
מקווה לקבל ממך בבוקר הודעה שמאשרת שנוכל לדבר, אבדוק הודעות בתשע וחצי (מקווה שתספיק לענות עד אז).
אוהבת עד אין קץ.
שלך מישלך !
}{

לילה שני... הולכים לישון.

הוא אמר לי להביא את הכרית והשמיכה שלי ולבוא למיטה.                                         
השרשרת שאתמול הייתה מחוברת לצינור של ההסקה, הייתה עכשיו מחוברת למקום אחר והקצה שלה חיכה לי על המיטה.
נשכבתי והוא חיבר אותה לקולר שלי.

באיזה שלב נורא כאבה לי הבטן וביקשתי לגשת לשירותים.                                                              
הוא שיחרר את השרשרת מהקולר, ואני קמתי. חוץ מפיפי... כלום.

חזרתי למיטה ואחרי כמה זמן ביקשתי לקום שוב, שאני רוצה לנסות גם להקיא ואני מבקשת אישור לסגור דלת. קיבלתי. שוב, כלום.

בפעם השלישית הצלחתי להקיא וגם לרוקן קצת את המעיים, אבל לא הרגשתי הרבה יותר טוב.
קמתי אח"כ עוד פעמים, ולמרות שביקשתי אישור לקום בלי להעיר אותו, הוא סרב ובכל פעם מחדש הייתי צריכה להעיר אותו ולבקש אישור.
אבל אחרי שניתק את השרשרת מהקולר בפעם הראשונה, הוא כבר לא חיבר אותה שוב.

זה פורסם באיזה בלוג באפריל 2011:

בעקבות התוצאה החיובית של ההצעה הקודמת, הנה אחת נוספת.

הפעם, טיול בחו"ל, שיהיה רגיל לחלוטין, כולל כל האטרקציות, המוזיאונים, המסעדות, ושאר הדברים המוזרים שעושים רק בחו"ל כמו לנסוע בתחבורה ציבורית ולהאכיל יונים.

ההבדל היחיד הוא שבמהלך הטיול תהיי סלייב מן המניין. זה אומר בלי רצון חופשי, בלי לחשוב על הנוחות שלך, ולהיות מוכנה לעמוד לשירותי ולשימושי כשאראה לנכון. אוכל, שתייה, לבוש, אבזור, שינה, הליכה, דיבור, טלפונים והתנהגות באופן כללי, יהיו כולם תחת שליטתי.

אין לי יעד או תאריכים סגורים בראש, נחשוב על זה יחד. הכיוון הוא 3-4 ימים באיזו עיר באירופה [אם לא אירופה, אז ספרד], אחריהם את משוחררת, ואני אמשיך לטייל לבד.


אם זה נשמע לך מעניין, צרי איתי קשר בהודעה פרטית או במייל ל(צונזר)בג'ימייל. אם אחרי פגישת הכרות נחליט שזה מתאים, נקבע יחד תאריך ויעד, וזו תהיה ההחלטה האחרונה שתקבלי.
למעט כרטיס טיסה, שאותו כל אחד יקנה בנפרד, כל שאר הוצאות הטיול עלי.

______________________________________________________________________

עניתי.

בחודש הבא כבר היינו בטרמינל.

וזה שלי:

מה שצבוע באדום זה מה שנכתב ביומן באמסטרדם והוקלד כמו שהוא.

את מה שצבוע בשחור, כתבתי בארץ הכל מחדש, כולל עריכות ותוספות ותיקונים.

היום הראשון - 23/5/11 – יום ב' בבוקר – כותבת בטיסה לאמסטרדם.

אמרתי שמפחיד אותי הרגע של ההיפוך, אבל אולי מה שבעיקר מפחיד אותי, זה איך שאני מגיבה לרגע הזה.
נתב"ג - עוברים את הבידוק והצ'ק-אין, את ביקורת הדרכונים וחוצים את איזור הדיוטי-פרי.
"תישארי צמודה אליי"
ואז רציתי עצירה של פיפי (בדרך ל-gate) ו-"עוד לא".

מגיעים לקצה המעבר ובמקום לפנות ימינה ל- gate שלנו, הוא מושך אותי שמאלה לאזור פחות הומה.
"שבי" ואז "יש לי שני דברים בשבילך". מורה לי לרדת לברכיים, מולו.
מוציא מהתיק שלו את הקולר השחור, זה שהוא קנה כשהייתי איתו בחמד...
אומר: "זה מוכר לך". מלביש לי אותו על הצוואר, סוגר ונועל.
ואז מתקרבים פעם ראשונה, אני מקבלת לטיפה.
הסיטואציה משלימה את הסוויץ' בשבילי - עכשיו כלבה.
אני מרגישה שברגע אחד זה קורה, מלמעלה עד למטה - ההוויה שלי משתנה.
ואז הדבר השני - זה ! (המחברת) והיא ! (צונזר).
...שאין לי מושג מה המקום שלה, מה היא יודעת, איך היא קשורה.
אבל יש בי חלק שנורא רוצה לאהוב אותה.
אני לא יודעת אם היא "אחות", אולי יש תחושה שרק לכמה רגעים. כי אני פה לכמה רגעים.

הוא נותן לי מחברת (או סוג של פנקס גדול מושקע) ואומר שזה מתנה מ(צונזר).
בפנים יש גם פתק ממנה, שאני אקרא רק אח"כ.

פאוזה משם. מהמקום שלי שם. מהכאב שלנו.
כאב לי לראות את הכאב שלך היום, את הקושי. אבל כאב לי גם שרציתי שהוא יהיה... שיצא ממני כזה רוע.
אני רוצה להיות רק טובה אליך - לא מגיע לך אחרת. סליחה.

 חזרה לטרמינל: "במחברת הזאת את תכתבי במהלך הטיול, יומן".

* למי אני כותבת ? התחלתי נייטרלי, אבל זה גלש למקום שאני רגילה.
אני לא יודעת לכתוב אחרת, למישהו אחר - מלבדך...

ושוב, אני צריכה למצוא דרכים לבטא את מה שאני רוצה בקול, בלי מילים. ושוב אני נאלמת.

זה היה המקום שבו הרגשתי לראשונה (וזה היה איתך) שאני לא מצליחה לשלוט בעצמי, שאני נותנת לעצמי הוראה והגוף שלי לא מצליח לציית.

הסבר: הוא נתן לי עוד כלל, מעכשיו כל דבר שאני רוצה, אני צריכה לבקש, בקול אבל בלי מילים. כמה שזה קשה לי, הרבה יותר קשה ממה שהיה איתך (כי איתך רציתי בכל מאודי).

אני צריכה למצוא דרך לבטא את עצמי ואת מה שאני רוצה, ולקוות שהוא יבין, או להמשיך לנסות להסביר עד שהוא באמת מבין. ואני צריכה להיות יצירתית ולהמציא את הקול הייחודי לכל בקשה... משהו נפרד לפיפי, לשתות, לאכול, לישון.

עברנו בgate כשאני כבר עם הקולר עליי, עם המנעול בקדמתו.
התחושה בינינו פתאום אחרת, יש היררכיה וגם מעברים חדים בין קירבה לריחוק.
אנחנו עדיין בישראל, סביבנו ישראלים, ואף אחד לא מסתכל (אני מופתעת מזה).

כבר ישבנו במטוס, ואז אמרו ברמקול, שיש עיכוב ושכל ההמראות בהמתנה לנחיתת חירום של מטוס שנתקל בקשיים באוויר.
במונית בדרך לנתב"ג, נהג המונית ואני, שמנו לב לעשרות ניידות מכל הסוגים (אמבולנסים, כיבוי אש, משטרה). חשבנו שזה תרגיל, כי השדה לא נסגר וכל הניידות פנו לטרמינל הישן. עכשיו הבנו שזה לא היה תרגיל, אלא מקרה חירום אמיתי.

אחרי עשרים דקות בערך המראנו.

בטיסה הוא מוותר על האוכל בשביל שנינו (לא אוהב אוכל של טיסות) ולא שואל אותי בכלל אם אני רוצה.
אני מתחילה להבין שלפחדים שלי - היה ויש מקום.

אחרי שאני מתפתלת לא מעט, אני מוצאת דרך לבקש ללכת לשירותים והוא מאשר.

אני לומדת מהשנייה הראשונה, להעריך את הדקות האלו של החופש, שאני לא תחת עינו הפקוחה.
זה מוזר שאני כאן מבחירה, וגם מתרגשת, אבל מפחדת ולא בטוחה שטוב לי.

נחתנו, עברנו את כל הבידוקים, נוסעים ברכבת ואח"כ בחשמלית למרכז העיר.
עוד כמה מאות מטרים של הליכה (כי ירדנו בתחנה אחת מוקדם מידי) והגענו למלון.

(כותבת ביום ב' בערב בחדר) 

לא אוהבת לבקש כל הזמן.
לא אוהבת להיות נודניק.
לא אוהבת להיכנס למיליון חישובים, של עד כמה זה דחוף כדי להפריע...
אני יודעת שזה בדיוק העניין, אבל אני מרגישה עול.

מגיעים  למלון. נכנסים לחדר:
מים בקערית.
אזיקי עור שחורים ננעלים על הידיים.
אני ממשיכה להיות רטובה ומתביישת מזה.

• "המיטה והכיסאות בחדר מחוץ לתחום עד להודעה חדשה"
• "הדלת למקלחת ולשירותים, נשארת תמיד פתוחה"
• "שיער פזור. תמיד"

מוסרת ארנק ודרכון ומחשב, מקבלת 20 יורו לחירום.                                                          
כל שאר הדברים ננעלים בכספת - רק הוא יודע את הקוד.

יוצאים לטייל בעיר. אסור לי לעבור אותו, הוא תמיד צריך להיות לפניי.

התחלנו את הטיול מנקודת הציון הראשונה שהוא סימן לו על המפה, שוק שקיים רק בימי שני.
אני מוצאת לו שם תיק (של הצבא השוויצרי או שקר כלשהו) והוא קונה.
אח"כ אנחנו מתיישבים באיזה בית קפה לאכול.

כיף לטייל איתו, מדברים וצוחקים וקליל.
אבל דברים שאני מתורגלת איתך, קשה לי לעשות איתו: לקרוא למלצרית, לבקש כל דבר, פיפי ומקלחת בדלת פתוחה.

*דווקא לשבת על הרצפה, גם בחוץ, זה מרגיש בסדר.

אחה"צ בחזרה בחדר (חזרנו "לנוח").

הוא שולח אותי להתקלח ראשונה ו"לצאת לבושה".

כשאני יוצאת מהמקלחת, מתבקשת להישאר במקומי על השטיח (תוך כדי שאני מתמרחת בקרם גוף) והוא נכנס למקלחת.

כשהוא יוצא, אני ננעלת חזרה בקולר ובאזיקים והנה מה שחרדתי ממנו, קורה:                  
תרגולי תנוחות, ליקוק כפות הרגליים והידיים שלו (כל פעם כשצמודות לפנים שלי), מציצה.

מה הבטן אומרת ? אני בסדר ? לעצור ?                                                                                
אני חושבת שבינתיים אני בסדר, אז למה הבכי משתלט עליי ?                                                   
זה לא כמו שם. זה לא כמו שם.  זה לא כמו שם. זה לא כמו שם.

הוא מקשיב ועוצר ומרגיע. אני מקבלת אפשרות לבחור להמשיך. לא באמת, אבל סוג של.                          

מה הבטן אומרת ? אני בסדר ?                                                                

מישהי אחרת בטח הייתה צוהלת על הזכות. מישהי בטח הייתה מאושרת במקומי, כמו שאני כמהה לעשות את זה איתך.
יחי ההבדל הקטן - כשהלב מאוהב, כשההתמסרות היא מכל הלב, לבעלים.            
                                                                                                   

אם אני אבחר בזה, האקט הפיזי יהיה יותר קל,  מתבקש. אבל אני לא יכולה להרשות לעצמי משום בחינה. גם כי זה הכל מוגבל לחוויה, לכמה ימים, לא מוסרים לב לכמה ימים. וגם כי אני שלך, בעיקר כי אני שלך. ולא באמת מסרת אותי הלאה.

ממשיכים, בכי, שיחה, הולכים לישון. "את בסדר" (הוא יותר מבסדר, אני כמעט לא מצליחה  להאמין).

מקבלת שמיכה וכרית, הוא על המיטה, אני נשכבת למרגלותיה ורואה שהוא מתפלא שאני בוחרת בשמיכה כדי להתכסות ולא כדי לשכב עליה. מקבלת הוראה לכתוב ביומן. כותבת.  

כותבת אחרי שינה.

הצלחתי מתישהו להירדם.

יש רגעים שהוא מלטף עם היד או שולח רגל. אני נראית אדישה לזה, אבל זה משמח אותי.
אני מודה לו בלב שלי, על זה שהוא עושה את זה.
הצלילים של המנעולים והטבעות שוב מוזרים לי... לישון עם קולר ורצועה שוב מוזר לי.       
התרגלתי להגיד הכל, לפתוח הכל. זה לא תמיד טוב. עכשיו זה לא טוב.

אני זוכרת שהתחלתי לכתוב ואז הוא קם והלך לשירותים. כתבתי את המשפט הזה:
(יש בחדר הזה המון נקודות לקשור אליהן). ואז הוא קרא לי אליו לשירותים.
ביקש שארד על הברכיים והורה לי ללקק את הטיפה האחרונה של שתן שהייתה על הזין שלו...

זה מגדיר יותר חזק את המקום שלי שם... סלייב.

בערב אנחנו קמים, מתארגנים ויוצאים לעיר.                                                                    

הולכים הרבה, מטיילים, ובאיזה שלב, כשהיינו בהליכה ברחוב, נפתחה שיחה על מה שקרה אחה"צ בחדר, על הנושא האוראלי, על "אדון מנוסה" ועל זה שכבר כמה ימים שאני רוצה להעלות את זה ולא יצא.                                                                                              
הוא שאל איך באמת זה לא עלה קודם, ועניתי לו שעם כל תהפוכות הבטן שלי, וזה שהוא מיהר לסיים את השיחה כשארזתי מולו במצלמה, זה התפספס.                                       
אמרתי לו שהיה לי ברור שמרגע שאמרתי שיש לי כמה רגישויות להעלות מולו, והוא אמר שיהיה לנו בטיסה הרבה זמן לדבר, אז הוא זה שייזום מתישהו את השיחה על זה...

הוא אמר שהוא לא כועס, אבל שהוא מרגיש מרוחק ולא יודע כרגע איך להתייחס ומה לעשות עם המידע הזה. אני חושבת ששאלתי אותו אם להניח לו ולא לדבר איתו, ונדמה לי שהוא ענה שכן. אני זוכרת שהמשכנו ללכת בשקט.

מחפשים מקום לאכול בו ארוחת ערב ואני שמה לב למסעדה "קינג מנדרינית", זה נראה לי נחמד שנשב במקום שקוראים לו קינג, מה גם שיש שם ברווזים מעושנים שמוצגים בחלון ראווה וזה נראה מעולה.                                                                                                          
נכנסים, מחכים קצת ומתיישבים לאכול. הכל די כרגיל, כמו שני חברים, רק שאחת מתנהגת יפה...

בלילה חוזרים לחדר, מתארגנים לשינה ואז אני מקבלת זמן מחשב.                              
פותחת ורואה הודעה ממך: 

מאת      גברים 
נושא     תגובה ל:אני סוגרת ויוצאת...
תאריך   00:33 24/05/11 

לילה טוב ילדונת.

אני מחכה לסימן חיים כדי שאוכל לבטל את הטיסה שאני עוד מעט מזמין (:

}{

מאת     מישלו 
נושא     לילה טוב מס' 1
תאריך   01:25 24/05/11

הנה סימן חיים. אני בסדר.

חזרנו עכשיו מארוחת ערב והרבה הרבה הליכה.

אני כותבת במחברת את מה שעובר עליי ואני מקווה להקליד את הכל (אולי מחר) ושאוכל לשלוח לך.

ביקשתי לשלוח הודעה בערב לפני שיצאנו, וקיבלתי סירוב, ושיתאפשר לי כשנחזור.

החלטתי לא להתעקש על זה. אז הנה עכשיו התחברתי לדרוא את ההודעה שלך, ולשלוח אחת ממני.

תודה על ההודעה ממך, זה עושה לי המון... אתה עושה לי המון...

אוהבת,

שלך תמיד,

}{ 

לילה ראשון... הולכים לישון, אני על השטיח.

כבר כשיצאתי מחדר המקלחת, שמתי לב, שליד הכרית שלי (שעל השטיח) מחוברת לצינור של ההסקה, שרשרת לולאות ברזל, ונזכרתי במשפט שכתבתי קודם: "יש בחדר הזה המון נקודות לקשור אליהן".                                                                                                 

נשכבתי על שמיכה אחת והתכסיתי בשנייה, והוא חיבר את השרשרת לקולר שלי.

"לילה טוב".

_______________________________________________________________

 סוף היום הראשון והחלק הראשון.

הבוקר בדרך לגן, נייקי ישבה בעגלה שלה כמו מלכת אנגליה...
עושה עם היד שלום לכל מיני אנשים שבאים ממול,
גם לאלה שבמכוניות (גם לבתים ולעצים).
חלקם עושים שלום בחזרה (האנשים לא העצים).

ואני נהנית מזה שהיא קיבלה ממני את התכונות שהיא קיבלה.
וגם מזה שהיא קיבלה מאבא שלה (אהובי), את כל מה שקיבלה ממנו.

והיא באמת מדהימה הקטנטונת הזאת, יעידו אלה שפגשו  (:

כבר לפני כמה שבועות דיגדג לי לכתוב פוסט.
על זה שאני כבר מעל שנה אמא,
על זה שהאוצרית הקטנה (שתמיד תשאר קטנה) ואתנה האמיתולוגית הן גם כבר אמהות,
על זה שאני נזכרת איפה היינו כולנו כשהכרנו ואיפה אנחנו היום.
איפה הקינקיות בתוך החיים? כמה אם בכלל...

ותהיתי מי עדיין כאן קורא/ת, כותב/ת,
ואצל מי אני עדיין אקפוץ במועדפים?

אז נכנסתי עכשיו, אחרי חודשים שלא הייתי פה בכלל,
וראיתי שבעשרה ימים האחרונים יש לי בבלוג 2 עד 12 צפיות ביום!
WTF!?!

ד"ש למי שכאן (וגם למי שלא),
לא שכחתי ולא התנתקתי,
רק נמצאת במקום אחר,

ו מ א ו ש ר ת !

* עשו טובה, אם הצצתם, בבקשה תנו לי בלייק שאדע שהייתם  (:

** לא עושה אאוטינג, קיבלתי אישור מהאוצרית ומאתנה לפרסם את היותן אמהות טריות

הפוסט הזה נכתב (בראש שלי) כבר ביום חמישי בצהריים כשהייתי בנהיגה לאיסוף ילדים מבי"ס.
נייקי ישנה בסלקל לידי ואני מציצה אליה מידי פעם ושולחת יד ללטף, ולא מצליחה להאמין שזה אמיתי !
כשהגענו הביתה, צילמתי את כף היד הזעירה שלה, שמחזיקה את האגודל שלי.

והכל כבר היה מוכן אז, הפוסט והתמונה שתעלה בו.
בפוטנציאל.

אבל אז נכנסנו הביתה...
ולהאכיל
ולהוציא גראעפס
ולהחליף חיתול
וזה
וזה
וזה
והכל נשאר בתכנון, מחכה שיהיה לי פנאי לזה.

אז עכשיו הצלחתי להגיע לזה ובכלל מסתבר שרק מנוי זהב, יכולים להעלות תמונות לבלוג,
(והתמונות שכבר היו מפורסמות בבלוג, נעלמו מעיני הציבור).
שקלתי לחדש מנוי, אבל פתאום נראה היה לי מיותר.
ואז גם חשבתי לעצמי, למה בכלל אני עוד רוצה לכתוב כאן (גם אם לעיתים מאד רחוקות) ?
ובחיי שאין לי תשובה שתספק אותי.
אולי משהו באינרציה, כח ההרגל, הנינוחות שיש לי פה.
אולי הצורך להשאיר את הערוץ הזה של הכלוב, חי, גם אם במצב של כמעט תרדמת.
אולי איזו תחושת מחוייבות (בלתי הגיונית) לעדכן את אלו שקראו ועקבו במהלך השנים...?

בכל אופן, לא מחדשת מנוי (ואיתך הסליחה כלובי).
ובכל זאת כותבת פוסט, גם אם יש בו רק חלק ממה שרציתי, ובלי העיקר של מה שיצר אותו.

אז אני אמא.
ויש לנו תינוקת מתוקה ברמות שאין לתאר.
והיא מחייכת וצוחקת המון (אפילו שהיא רק בת חודשיים וחצי).
והיא מלאת סבלנות ומאד לא מפונקת.
ויש לה את האבא הכי נפלא בעולם, שהוא גם בן הזוג הכי מדהים שאשה יכולה לרצות.
ואין מילים שבאמת יכולות לתאר את האושר והיופי האלו !

ז כ י ת י

*** חלקים חשובים שצונזרו מהבלוג עד עכשיו ***

אז היום שנה !

לא מאירוע הכרזת הגניבה ותחילת הצייד (שזה ה"שנה" שלו),
אלא מהלילה שהיה בדיוק שבוע אחרי (שזה ה"שנה" שלי), כשהכנפיים נכנסו לתמונה...

בסוף נובמבר 2012, העלתי פוסט Novmber rain
שמספר על איך נוצר הנס הזה, של הטיגריס שגנב אותי.

היה שם פרט מאד משמעותי שבחרתי לצנזר מהפוסט.
זה לא היה הזמן להביא אותו לבלוג, אבל האנשים בחיי ידעו.

כתבתי אז:

"אותו הבוקר, ידעתי שזה אחד הימים הכי גורליים בחיים שלי.
לא ידעתי שגם אותו לילה יהיה כזה."

 ואח"כ בהמשך:

"בכמה דקות של שיחה, כל הדברים הכי משמעותיים נאמרים ואני מאד זהירה.
אתה מצהיר בלי להתבלבל, שאתה מתכוון לגנוב אותי ומוסיף עוד כמה דברים שלא משאירים אותי אדישה."

אז עכשיו אני כבר בשלה (תרתי משמע) לחשוף גם את החלק הזה, במלואו.

בקשר ההוא עם גברים, שבעטיו נפתח הבלוג, ושלקח אותי לגבהים ותהומות, 
(ואגב, לפני חודשיים סגרנו בו מעגל והגעתי למנוחה ונחלה ולסליחה ולשקט בכל הנוגע לקשר איתו),
אחת הסוגיות המרכזיות שהיו על הפרק, היה החיפוש שלי אחרי פרטנר מתאים לשותפות הורית.
הייתי בשלב בחיים שהבנתי שזוגיות תתרחש לי או לא, אבל שאני לא מחכה לזה כדי להיות אמא.

כבר בשיחות הראשונות, כשעוד לא נפגשנו אפילו,
עלתה ההתנגדות שלי להכנס לקשר עמוק, כדי שלא יסיט אותי מ"הפרויקט".
הוא טען שזה לא אמור להפריע ואולי אפילו לסייע...
ועשה את כל מה שהיה צריך במהלך התקופה שהיינו יחד, כדי שאתקדם לשם.
עם אילן, אחד מה"מועמדים" הבולטים שנבדקו, אפילו הגענו לשלבים מאד מתקדמים וכמעט לסגירת חוזה.
בסופו של דבר, עקב אי הסכמה על סוגיה אחת חשובה בהסכם ההורות, נפרדה דרכי עם אילן והקשר נותק.

עברו שנתיים.
שנתיים שבהן הייתי בדיכאון עמוק וייאוש בעקבות סיום הקשר עם גברים.
שנתיים שבהן לא זנחתי את "הפרויקט", אבל גם לא ממש נעתי בו.
עשיתי את המינימום כדי שאוכל להגיד שאני עדיין בעניין, אבל הרי לא היה אכפת לי מכלום.

בקיץ של 2012, כשהייתי בקשר עם קריטי, יצר אילן קשר מחודש.
הסתבר שהוא עדיין בעניין ומוכן להתגמש על הסוגיה, שבזמנו הייתה deal breaker.
הפעם היה זה קריטי, שליווה אותי בתהליך בדיקת החוזה וביציאה לדרך המאד מפחידה,
של אולי להיות אמא לילד/ה עם גבר שהקשר שנוצר איתו, הוא "עסקי" בבסיסו.

עשינו בדיקות גנטיות, נפגשנו כדי להתחבר מחדש, חתמנו על חוזה והתחלנו לחשב את ימי הביוץ להזרעה.
בנתיים הקשר המחייב עם קריטי הסתיים ונכנס לתמונה הנשוי השלישי בסדרה (זה עם "הקולר הנעול").

אז עכשיו אני משלימה את הפרטים החסרים:

באותו הבוקר, כש"ידעתי שזה אחד הימים הכי גורליים בחיים שלי", עברתי עם אילן את ההזרעה הראשונה !

בערב יצאתי לבורדרליין, כולי מפוצצת בהורמונים (טבעיים), בהתרגשות ופחד, ותקווה שההזרעה תיקלט (וגם שלא).
וכשהטיגריס בא לצוד אותי והרעיד את העולם שלי, סיפרתי לו על זה וביקשתי שישמור ממני מרחק.
אמרתי לו במפורש, שהפיתוי שהוא מעמיד בפניי הוא עצום ושאני לא מאמינה שאני מסרבת, אבל אני חייבת להתרחק ממנו.
תוך שליפת כל נשק אפשרי לעניין, גם הבהרתי לו שיקח בחשבון, שאני מאופרת מיוחד ולבושה במחוך ולא באמת נראית ככה בחיים.

ואז הוא אמר לי את המשפט שנחרט:

"אני אגנוב אותך ואת תהיי שלי.
ואם נתאהב, אז תוך שנה את בהריון ממני."

ברחתי (עם קופי) מהמועדון בתחושת פספוס מטורפת, אבל ידעתי שאני חייבת להפעיל שיקול דעת הגיוני.
נסענו לדיקסי ועם עוד חברה שלה, שכנענו אותי שעשיתי את הצעד הנכון ( :
במהלך השבוע שהגיע, הקשר עם הנשוי הסתיים ואז שוב הגיע ליל שישי.
עדיין לא ידעתי אם ההזרעה נקלטה, אבל הייתי מבואסת כראוי משאר החיים.

דאנג'ן.
רואה את הטיגריס ומתריסה בו: "אמרת שתגנוב אותי? אז הנה הצלחת, עכשיו מה תעשה עם זה?"
והוא: "אני לוקח"

לא זוכרת מה היה שם בדקות האלה, אבל מתישהו החלטנו לחתוך משם ולנסוע לאכול כנפיים בדיקסי.

ומאז אנחנו יחד !

כשהיה ברור שההזרעה לא נקלטה ואין הריון עם אילן', עלו הלבטים אם להמשיך איתו את ההזרעות, תוך כדי שהטיגריס ואני יוצאים.
בסקס הראשון שלנו הוא שאל אותי אם אני רוצה שיכניס אותי להריון.
בטח שרציתי... בטח שרציתי ! בטח שרציתי !!!!
אבל ניסים כאלו לא קורים במציאות, זה רק באגדות.
הייתי מלאת חשדות וחששות וספקות.
איזה גבר מחליט במבט ראשון, שהוא רוצה לחיות עם מישהי ולעשות איתה (עוד) ילד/ה ?
ועוד איתי ?

לקח לי כמה שבועות להבין שזה אמיתי.

אחרי חמישה חודשים נכנסתי להריון.
טבעי.
מאהבה !

עכשיו כבר בחודש שביעי.
הבטן כבר לגמרי בחוץ.
נייקי משתוללת בבטן לא מעט, ולוחצת בלי חשבון על כל האיברים האסטרטגיים.
עברנו לבית יותר גדול כדי שיהיה מקום להכניס קצת יותר ממני, ועוד צאצאית למשפחה.
ואני מתחילה לקלוט...

עוד קצת ואני אהיה אמא ( :

להתעורר באמצע הלילה כי הידיים שלך לשות אותי,

מרגישה את האצבעות שלך ממוללות את הבשר שלי, 

את הנשימה שלך על העור שלי,

את השפתיים שלך בצוואר שלי.

ואז כשאני מתחילה להגיב, עוד חצי מתוך שינה,

ולהתפתל ולגנוח ולהאנח ולעוף...

אני מרגישה את כל העוצמה הזאת עליי,

אותך מפשק את הירכיים שלי ורוכן מעליי,

ואז חודר אליי.

ואז... מתוך המצב הזה של חצי עירנות וחצי שינה, 

החייתיות שנמצאת ביננו גם ככה (בסקס ובכלל) רק מתגברת.

וזה מטריף !

להוסיף את זה שהצוואר שלי נמצא בקולר שמחובר לשרשרת שמחוברת למיטה,

והתחושה הזאת שאני כאן בשבילך, לשירותך, לשימושך, לסיפוקך, להנאתך, לרווחתך,

כל כך ממלאת אותי.

וזה שאתה כזה טוב ומיטיב

ועושה הכל כדי לספק אותי (ומצליח),

הכל כדי לשמח אותי (ומצליח),

זה רק מרחיב לי את הלב מיום ליום ומרגע לרגע.

וזה עוד מבלי לדבר על כל החלקים של ה"לדבר"...

שהאינטימיות באה לביטוי ברבדים אחרים לגמרי ולא פחות מרגשים.

תגיע כבר הביתה...

וגם אם אני לא מחכה כרגע על שש ליד הדלת (כי הנסיבה כרגע לא מאפשרת),

ולא מכשכשת בזנב (שאין לי),

אז אני שם, לגמרי.

(שמעתי דלת)