מיש

אני רוצה לכתוב כמה שאתה מדהים...
ואיזה סקס מטריף יש לי איתך (גם הונילי וגם זה שלא).

אני רוצה לכתוב על זה שאתה כזה חתיך ויפה בעיני (ולא רק).
ועל זה שאני יכולה להסתכל עליך בלי סוף, כשאתה ער וגם כשאתה ישן.

אני רוצה לכתוב על זה שאני מכורה למגע איתך.
על זה שכשאתה נוגע בי, גם מגע "שיגרתי" כזה במטבח או במעלית או בכל מקום אחר...
עוברים בי זרמים מלמטה למעלה ולמטה ולצדדים, ואני עפה.
על זה שאני כמהה שתיגע בי גם מגע ממוקד, שתעשה בי ושתעשה לי ושתעשה איתי.
על זה שאני רק רוצה לגעת בך כל הזמן, להריח אותך, לנשום אותך, להתחכך בך, להשתפשף עליך.

אני רוצה לכתוב על זה, שאני מוצאת שדברים שהיו עבורי טאבו בלרצות אותם (כי לא היו טאבו בפועל),
פתאום אני מוצאת אותם רצויים.
על זה שאתה גורם לי להיות חרמנית ומיוחמת בלי סוף וגם להנות מזה...
על זה שאתה גורם לי לרצות שתכאיב לי ולבקש את זה (כמה התעקשתי בעבר שאני לא מזוכיסטית...?)
על זה שאתה גורם לי לההתחבר ולהיות דברים שבעבר הרתיעו וביישו ולא העזתי לדמיין אותי בהם.

אני רוצה לכתוב על הנס הזה שקרה לי משום מקום, שגנבת אותי,
ועל זה שהזוגיות שלנו (והמישפחתיות) זה כזה דבר מופלא.

אבל כל הזמן לא נעים לי להשוויץ...
משום מה היה לי הרבה יותר נוח לכתוב על דברים נפלאים, כשהם היו כאילו חלק מה"סרט",
משהו עוצר אותי מלכתוב על זה כשזה חלק מהמציאות היומיומית (הכל כך מדהימה).

אולי אני מפחדת שזה יגרום לאנשים שיקראו תחושות לא מסוימות,
של קנאה או חוסר אמון או התנשאות או משהו אחר...

ואולי אני מפחדת מעין הרע (לא שאני מאמינה בזה).

מצד שני, שיתפתי לאורך זמן בצד האפל ובלמטה, שזה רק פייר לשתף גם באור ובלמעלה.
ובכלל, אולי מישהי (או מישהו) יקבל מזה חיזוק שניסים יכולים לקרות.

אם רק היה אפשר לשכפל אותו...
ושכולן יוכלו להנות מכזה אחד בחיים שלהן,
הייתי עושה את זה !

יצאת לפגוש אותה.
אחת מאותן חברות שלך.
חברויות מסוג מסוים שכבר למדתי להכיר ולהבין אצלך.
מה הן כן ומה הן לא.
איזה וכמה מקום יש להן.
איך (ואם בכלל) יש להן קשר אליי ולמקום שלי.

לפני שיצאת היה לנו זמן התפנקות במיטה...
ובגלל שהילדים בבית ובטווח תשומי, אז ההימצאות שלי במיטה הייתה הפעם ללא איבזור.
כשהזרמים עברו ביננו, במגע ובמבט ובקול ובנשיקה (לפחות אני הרגשתי אותם),
עברה בי גם הצמרמורת.

אנחנו מדברים על הפגישה שאליה עוד מעט תצא.
מה יהיה שם אולי ומה לא שם (כנראה).
אתה מבטיח דברים כדי לתת לי וודאות...
אפילו שבחוזה ההיררכי שלנו, אתה לא חייב להבטיח וגם לא לתת לי וודאות.

(ועוד מעט אני אחזור לעניין הזה.)

בדרך חזרה מהמועדון בארבע ומשהו לפנות בוקר בשבת, עם הטרמפיסטית הלא שיכורה במושב האחורי,
דיברנו על קנאות ורכושנות ועל זה שהן בהחלט יכולות להתקיים גם אצל נשלטת / שפחה / כלבה... 
(בדיוק כפי שהן קיימות גם אצל חלק מבעה"ח האמיתיים גנטית).
ועל זה שאני יודעת שיש בי אותן, גם אם לא רוצה שיהיו,
ואתה אמרת שאתה לא לגמרי מבין איך זה הולך יחד, אבל מקבל שזה קיים.
ואז שאלתי אותך האם זה לא קצת מחמיא, אפילו לא טיפונת, שיש את זה ?
כי אם הן לא יהיו, תיווצר איזו מן תחושה של אדישות ושל חיים ליד ?
ואמרת שלא.
והוספת שבך אין אותן.
אתה לא מקנא לי ולא רכושני עליי (למרות שאני שלך, מאוהבת בך עד כלות ורכוש שלך מבחינתי).
ואני הצקתי לך בשאלות ותהיתי:
נניח שאני עכשיו מבלה עם גבר אחר, איך ייתכן שלא יהיה לך אכפת, אם בדיוק עכשיו אתה רוצה להיות איתי ?
ואז ענית שברור שזה צריך לא להפריע, והתגלו סייגים ב"לא רכושני"  ( :

בימים האחרונים זה מעסיק אותי הרבה, כי אני לא אוהבת את החלקים האלה שבי.
ואפילו הפעלתי על עצמי תהליך של לעבוד על זה, לאמן את עצמי לשחרר, להשלים עם הספייס שלך.
כשסיפרתי לך את זה כשהיינו מכורבלים במיטה אתמול בלילה, 
היית מאד ברור (מה שמחרמן אותי באופן אוטומטי) ואמרת שאני לא רשאית לאמן את עצמי על דברים כאלה,
שאם אתה תרצה שזה יהיה על סדר היום וישתנה, אתה תדאג לזה שזה יהיה.
שזה לא המקום שלי לשנות את עצמי, כי אתה רוצה אותי בדיוק ככה (עד שתרצה אותי אחרת).
ואז גם אמרת משהו על זה שאתה מבין שהקנאות והרכושנות שהם חלק ממני,
הם חלק אינטגרלי מהביטוי לאהבה ולכמיהה שלי אליך.
(והו כמה שצדקת)

אני רוצה להסביר את הקנאות והרכושנית שלי (הסבר שאתה כבר מכיר, אבל למען צופינו במדינות ערב)
זה לא בא ממקום של "אתה שלי" (כי אתה לא) (לפחות לא מבחינתי)
זה בא מזה שאני רגילה להיות בקשרים שהזמן ביחד הוא כל כך מוגבל
וכל רגע שמוקדש למ(י)שהו(י) אחר(ת), בא על חשבון זמן שהיה (אולי) יכול להיות במחיצתי.

עכשיו אתה...
זה סיפור אחר לגמרי !
כבר לא קשר שבו אני מקבלת מהפרטנר פירורים ושאריות של זמן ותשומת לב.
אנחנו חיים יחד ומבלים המון ביחד. המון. המון. באמת המון !
אז למה אני עדיין ככה ?
א. אולי כי אני מרגישה שאנחנו עדיין בתקופת ירח הדבש.
ב. אולי שריטות שנשארו מכל השנים והקשרים והגברים, פשוט השאירו רגישות בלתי נשלטת.
ג. אולי כי אני בכל זאת (גם קצת) שתלטנית בנשמה.
ד. בטוח שבגלל שאתה פשוט כזה יצור מדהים, שאני לא באמת שובעת מלהיות איתך.

עכשיו נקודה נוספת...
ואני חוזרת לעניין הוודאות.
אמרתי לך קודם (כשהתארגנת לצאת), שהקשר איתך הוא הקשר הוודאי ביותר שהכרתי,
משהו ברמה של וודאות, כמו הידיעה שאמא שלי תמיד תהיה שם, שנטישה היא לא אופציה.
אני מצליחה במהלך החודשים לעכל את המחוייבות שלך ואת מי שאתה כבן זוג, ולחוש ביטחון מוחלט.
ואיתך יש את זה.
את הקרקע הכי בטוחה שלא ידעתי שבכלל קיימת.
אתה יודע לתת אותה.
אתה נותן אותה.

אז מהמקום הזה, אני רגועה כשאתה עכשיו שם איתה.
עושה מה שעושה (אם עושה).
מדבר על מה שמדבר (אם מדבר).
מראה את מה שמראה (אם עדיין לא הראית).
חושב עליי או לא.

בשניות האחרונות לפני שיצאת,
כשקראת לי לחדר כדי להכין את עצמי ליציאה שלך, 
וכשעשיתי את זה מולך וראיתי את החיוך הטיגריסי הזה,
ידעתי שגם בלי זה הייתי לגמרי בסדר ורגועה.
המקום שלי איתך ואצלך כל כך בטוח.
המקום שלך אצלי כל כך מוחלט.
קשרנו את החיים שלנו יחד וזה יתהדק עוד כמה שרק נוכל להכיל.

אז לא רק יכול להיות...

זה אמיתי !!!

* יצאה לי כתיבה שנראית לי מאד "ראש", פחות ריגשית ויותר שכלית (נו שוין, לא חסרה לך רגשנות ממני).
* ותודה על הלילות האחרונים... זה מחבר אותי למקום בצורה כל כך חזקה (תרתי משמע).

קטע מתוך ספר שהטגריס שלי קורא ומקריא לי ממנו פנינים:

שבריר / סטיב טולץ

"לילה עכשיו ואני מסתכל על אסטריד ישנה וחושב על ון גוך. כשפיטרו אותו מהעבודה בתחילת דרכו הוא כתב, כשהתפוח בשל גם משב קל יפיל אותו מהעץ.
כזאת היא האהבה. האהבה הייתה אצורה בפנים והורעפה עליה באופן שרירותי. אני אומר את זה כי אני מבין שלעזאזל אני אוהב אותה אני אוהב אותה אבל היא לא מוצאת חן בעיניי אני אוהב את הבחורה שלא מוצאת חן בעיניי. אהבה ארורה! זה רק מוכיח שהאהבה לא קשורה כמעט לאדם שאוהבים מה שחשוב זה מה שבתוכך - בגלל זה גברים אוהבים מכוניות הרים חתולים את שרירי הבטן שלהם בגלל זה אנחנו אוהבים בניזונות ואפסימחסרירגישות. אני לא מחבב את אסטריד בשום אופן אני אוהב אותה.
אולי הדחייה המובלעת של קרוליין השפיעה על האהבה שלי אל אסטריד כמו שהתקררות היקום תרמה להיווצרות החומר. ומי היה מאמין שיש בלב מספיק מקום לאהוב לא אדם אחד אלא שניים? אולי שלושה? אולי אוכל לאהוב גם את הבן שלי."

---------------------------------------------------------------------------

דעתי על אהבה (ומניסיוני הדל בלאהוב :), היא שאוהבים את מי (ואת מה) שמשקיעים בו.
לכן כ"כ אוהבים ילד, לכן אוהבים בית, פרטנר, חבר.
ככל שהשקעתי במישהו, כך אהבתי יותר.
ככל שנתתי מעצמי יותר, כך אהבתי יותר.
ככל שהתמסרתי ונתתי אותי יותר, כך אהבתי יותר.
ובדיעבד הבנתי (אולי רק אחרי שנחשפתי לקטע הזה מהספר), שנתתי והשקעתי בגלל שהקשר מצא חן בעיני, לא בהכרח הגבר שהיה שם.

בטיוטא מתאריך 6/2/2013  (בסופו של דבר כתבתי והעלתי לאויר משהו אחר באותו יום...)

"שלי", יש כמה דברים שקשורים לזה.

האחד, האמירה הזאת "את שלי".
אני יודעת שאני נמסה מלשמוע (או לקרוא) את זה מגבר שאני אוהבת.
זה הצליח לשבות אותי בעבר... וזה עדיין.

זה כבר היה לפני הרבה חודשים, שהבנתי שיש משהו מאד מסוכן באמירה הזאת,
בעיקר כשהיא נאמרת על ידי מישהו שמתישהו מתכוון שכבר לא אהיה שלו.
כשדיברתי על בעלות לכל החיים, ידעתי שזה אך השלמה של שייכות לכל החיים.
והיא אמנם טוטאלית וכמעט אבסולוטית, אבל לא בלתי מותנית.
אנשים סביבי חשבו אז שאני עיוורת, שאיבדתי את השכל הישר ואת בוחן המציאות,
ואולי גם היום חושבים כך, גם על הקשר הנוכחי...
ואם אהיה לגמרי כנה, אני גם יכולה להבין למה.
גם בעומק הקשר, כשהייתי עם "המבט המטומטם המאוהב", לא הייתי מנותקת מהמציאות.
מה כן ?
הייתי שבויה.
שבויה בתוך מערבולת שיש בה השפעות פסיכולוגיות מאד חזקות ואלמנטים של mind-fuckink קיצוני.
אני לא מסירה את האחריות שלי על זה שנתתי לעצמי לשקוע לשם ולהשאר...
הקושי העיקרי שלי היה עם זה, שכשהיה צריך לשחרר את ה"שלי" ובכל ליבי רציתי להצליח לעשות את זה,
נותרתי שבר כלי וחסרת כוחות לעשות את זה.
הפרטנר שהייתי שלו ושביקש ש"נשנה צורה", שאמור היה להיות המבוגר האחראי, 
לקח את התפקיד הזה עד הסוף ולא בטח בדרך שבה חשבתי שתהיה אפשרית לי,
והמשיך להחזיק את השליטה גם על תהליך הפרידה, ושבר אותי.
לקח לי הרבה זמן להודות שלקיתי בתופעת סטוקהולם.

ואיך זה קשור ל"שלי" ?
כי זו אשליה של שייכות. 
זו הייתה שטיפת מוח שנגעה בכמיהה הכי גדולה שהיתה לי, להרגיש אהובה ועטופה ושייכת.
וזה בדיוק מתקשר לפוסט הקודם של 24/7, 
להבדל בין "שלי" בקשר של שליטה נטו שיש לה תאריך תוקף, לבין "שלי" בזוגיות שמכוונת להמשך.

והיום כשהוא אומר לי שאני שלו וכשאני נותנת לעצמי להרגיש את זה...
אני יודעת שיש לזה כיסוי.
שיש לזה משמעות בעולם האמיתי.

עכשיו ל"שלי" האחר, שקשור בכלל לתחום אחר לגמרי.
אני מאד רכושנית לזמן שלי, לדברים שלי, לחפצים שלי, לבגדים שלי, לריהוט שלי.
תמיד חששתי מהיום שבו לא אחיה לבד ולא תהיה לי שליטה (מלאה או בכלל) על כל אלה.
כשהייתי בקשר ההוא, הרגשתי את הקושי הזה בצורה מאד מגמתית, 
כשתמיד היה קיים האיום והפחד שהוא ימנע ממני את הדברים "שלי" (ובעניין ספציפי זה גם קרה).
פעם אפילו חלמתי שאני מגיעה הביתה ומגלה שהוא איפשר לזרים להשתלט לי עליו ( :

מאז שעברתי לגור עם הטיגריס והילדים שלו, והחיים הפכו להיות משותפים, אני מגלה שזה לגמרי השתחרר לי.
אני שמה לב שכשהבת שלו רוצה ללבוש משהו שלי, אני שמחה בזה, גם בידיעה שזה לא יחזור אליי לביש...
אני מגלה שכל מה שהיה שלי קודם, אני כבר לא מרגישה צורך להרגיש שזה עדיין שלי,
הרבה יותר כיף לי לדעת שזה שלנו.
וזה משהו שפתאום קלטתי אתמול, ומאד הפתיע אותי...
כי גם עם האחייניות שלי, שהן בבת עיני ותמיד אהבתי לתת להן משלי, זה לא היה ככה, 
אפילו איתן, הייתי עדיין רכושנית למה ש"שלי".

אולי העניין הוא, שכשהנשמה שלי יודעת שכשהוא אומר שאני שלו...
אז אין שום מקום ל"שלי".

 

7.7.2013  (היום כלומר)

למה אני מפרסמת את זה היום ?
כי הבוקר התעוררתי מחלום עם התקף חרדה (הם עוד קורים לי אחת לכמה שבועות מתוך חלום).
החלק הרלוונטי של החלום היה, שאני מגיעה הביתה ומגלה שהבגדים שלי נעלמו ונשארו רק שתי חולצות
(עכשיו אני חושבת שיכול להיות שזה בגלל שפחות ופחות בגדים עולים עליי עכשיו...)

אני שואלת למה והוא אומר לי שהוא העלים את כל הבגדים ושאני יכולה להסתדר עם מה שהשאיר.
אני נכנסת לחדר השינה שלנו ומגלה ששידת הנצרים שהייתה ליד המיטה שלי - נעלמה עם כל מה שהיה עליה.
אני חוזרת לסלון ומתחילה לבכות על זה והוא צוחק עליי ליד הילדים ואני נעלבת עד עמקי נשמתי.
אני בורחת חזרה לחדר ונשכבת ערומה על צידי בין המיטה לקיר על הרצפה ובוכה, עדיין שומעת את הצחוק שלהם בסלון.
התמונה הבאה שאני זוכרת זה שאני עדיין ערומה ובאותה תנוחה, אבל ברחוב ליד איזה רחוב בצבע שחור.
כשאני קולטת שאני בחוץ, אני מנסה להכנס לרכב כדי להסתיר את עצמי ומגלה שהוא נעול ויש שם ילדות שמצביעות עליי.

אז התעוררתי עם דפיקות לב חזקות ונצמדתי אליו כפית מאחור.
עשיתי כל מיני טכניקות כדי להרגיע את עצמי קצת, אחת מהן אפילו הצליחה לאיזה עשרים שניות.
התלבטתי אם להעיר אותו והחלטתי שאני לא מסוגלת, השינה שלו (ובכלל של אנשים) היא קודש בעיני.
בבוקר כשהתעוררנו להתחיל את היום, סיפרתי לו את עיקרי הדברים.
חשבתי על החלום ההוא מלפני כמה שנים כשהשתלטו לי על הבית ולא רציתי להזכר בזה עוד ולדבר על זה.
דיברנו וניתחנו את התופעה הזאת, שבחלומות שלי אני לפעמים משליכה על דמותו, 
לא רק שלא בצדק, אלא בחוסר הגיון מוחלט, הרבה מאד ג'יפה שעוד נשארה בי מהרבה שנים של שריטות.
שיש חלומות שבהן הוא מתנהג אליי בצורות שאולי יכלו להתאים לגברים אחרים שאיתם הייתי, אבל לא לו !
ואלוהים יודע למה זה מתלבש עליו, הוא גבר נדיר שמשרה בי רק ביטחון.
החיים איתו ולצידו הם מלאי הפתעות מדהימות וחסרי טלטלות מערערות.
נסתרות הן דרכי תת המודע החולם שלנו.

ואז אחרי שעטף אותי כמו שהוא יודע... 
ונרגעתי מזה שהג'אנק הזה שעולה לי בחלומות לא פוגע במציאות החלומית שבה אני חיה, 
הוא ביקש (הורה) שבכל זאת אעיר אותו בפעם הבאה שיש לי התקף חרדה כזה (וגם הוסיף עוד הנחיה שאני משאירה ביננו :)

אחה"צ נכנסתי לפירסומים שלי וראיתי שיש רק פוסט אחד שנמצא בטיוטא ולא עלה לאויר (זה מה שמופיע למעלה),
ופתאום גיליתי שזה בדיוק הטקסט שנוגע באישיו הזה שעליו חלמתי בלילה (ושכתבתי לפני חצי שנה כמעט).
ופתאום זה הסתדר לי הכל ביחד.

הגענו לעיירה המתוקה Asciano

אחרי שטיילנו בסמטאות האבן העתיקות והרומנטיות,
והתישבנו לשתות משהו (הוא קפה ואני קולה) בבית קפה מקומי מתוק, 
אנחנו נכנסים לכנסיה העתיקה של העיירה ואין שם נפש חיה מלבדנו.
אני עושה את השטויות הקבועות שלי...
בודקת אם הפרחים אמיתיים או מזוייפים,
בודקת את ה"מאחורה" של כל מה שאפשר (ולא חסום בחבל או מעקה)
מתיישבת על ספסלים וכסאות מרופדים והוא מצלם אותי בכל מיני פוזות.

באיזה רגע הוא קורא לי לבוא לראות משהו.
אני מתקרבת ואז הוא לוקח ממני את משקפי השמש ומניח אותם על התיק שעל הכסא.

ואז מושך אותי למרכז הבמה הקטנה ששם ומבקש שארד על ברכיי.
ביד ימין שלו, הוא לוקח את יד שמאל שלי וכמו בכל פעם שהוא נוגע בי, עובר בי זרם.

אני על ברכיי מולו ומביטה בו מהזוית הכל כך מוכרת הזו...
ואז הוא שולח את יד שמאל שלו לכיס המכנסיים ומוציא משם טבעת.

הוא שואל אותי (שוב) אם אני רוצה להתחתן איתו.
הפעם השאלה מלווה ברגע מאד טקסי.
אני עונה לו (שוב) שכן.
הפעם התשובה שלי מלווה ברגע מאד טקסי.

אני עדיין חושבת שהוא מתבדח איתי ושהטבעת הזו היא ב"כאילו".
לא שהיא לא מדהימה, היא כן.
לא שהוא לא נשמע רציני, הוא כן.
אבל זה פשוט משהו שלא נתפס במוח הקטן שלי...
זה לא מסוג הדברים שקורים לי.

אבל זה כן.
והוא באמת ביקש.
ואני באמת רוצה.
וזה באמת רק בשביל הטקס והמסיבה והשמחה...
כי בכל מובן אפשרי, אנחנו נשואים כבר עכשיו.

זו הייתה הפעם הראשונה שאני בחו"ל עם בן זוג.

פעמיים בעבר הייתי בחו"ל עם גברים (שניהם מכאן).
הפעם הראשונה הייתה בפברואר 2009.
אקס יקר שהיה בנסיעת עבודה בעמק הסיליקון, הזמין אותי להצטרף אליו, מלון ורכב על חשבון החברה.
נסעתי שבורת לב אחרי רומן קצר ומסעיר שהסתיים כמה שעות לפני הטיסה, עם מישהו שלימים הפך להיות סוג של אח.

הפעם השניה הייתה במאי 2011.
טסתי לחמישה ימים באמסטרדם בתור סלייב, עם גבר מכאן, שולט. 
מישהו שלא באמת הכרתי (פגישה אחת מקדימה לקפה ועוד אחת לרכישת קולר).
נסעתי שבורת לב אחרי שנה וחצי של קשר שליטה טוטאלי, זה שאחריו לא רציתי לחיות יותר.
מאה ועשר שעות אקסטרימיות ביותר, שתועדו ביומן שנמסר לידיו ושוחזר אח"כ על ידי (ואולי פעם יפורסם).

מאז שדיברנו על לטוס, פחדתי.
כמו המון דברים שלא ידעתי איך עושים עם בן זוג, לא יודעת גם איך זה להיות בטיול.
ואם אני אהיה משעממת ? מעצבנת ? עצלנית ? קוטרית ? לחוצה ?
ואם נריב ? נגלה שאנחנו בכלל לא מתאימים ?
הייתי לחוצה לפני הטיסה, גם מלהספיק את כל הלוגיסטיקה (והיה המון),
וגם מהפחדים שהציפו אותי.
כמובן שפרץ בלתי נשלט של בכי שלי, הביא אותו להוציא ממני את הכל ולספר לו,
והוא כמובן הרגיע כמו שהוא יודע.

והיה אדיר.
נהדר.
מושלם.
מדהים.

והרגשתי שם פעם ראשונה את נייקי עושָה סלטה.
וחזרתי עם טבעת ( :

אני נמצאת היום באיזה מקום.
לא רוצה לכתוב עליו ממש, כי מילים יעשו לו עוול.
אבל, מהמקום שבו אני עכשיו, אני מסתכלת על המקומות האחרים שהייתי בהם.
מקומות שאני אוהבת וכאלה שלא.
מקומות שהזיכרון מעלה תחושות טובות וכאלה שהייתי אולי רוצה לשכוח.
כבר אין בי יותר חושך, כי האור מילא וממלא אותי כבר לחלוטין,
אבל הזיכרון של המקום ההוא, עוד שם.

בדיוק כפי שגם אז ידעתי שאני לא אובייקטיבית,
כך ברור לי, שגם היום אני לא רואה באובייקטיביות, לא את ההווה ולא את העבר,
אין לאף אחד מאיתנו את הפריבילגיה הזאת (גם לא לסוציופאטים הסכיזואידים שבינננו :)

אנחנו (הטיגריס ואני) מדברים לא מעט על ריגושים,
ואין ספק שהצבע והטעם והריח והתחושה שלהם היום, היא אחרת.
לא רוצה יותר את אלו של פעם. גם אם אפשר היה אותם שוב.
מעבר לחוויה אדירה ומוטרפת שתהיה לי לספר לנכדים (ואולי פעם להוציא לאור בספר),
הריגושים האלה בסופו של דבר, השאירו יותר צלקות, כעס וכאב מאשר יופי שמחה ואהבה.

היום אני מבינה שבחירה בהתמסרות טוטלית, היא טעות כשנמצאים במערכת יחסים ארעית.
אם יודעים בוודאות (מראש) שזה יגמר, אסור להיכנס לשם עד הסוף. לא באמת.
ואם זה לא עד הסוף, אז זה לא יכול להיות באמת.

היום אני יודעת שכשאני בוחרת לתת לו אותי, אני באמת באמת שלו.
כשאני מסתובבת בלילה ומרגישה את הגוף שלו לצידי במיטה,
כשאני מתעוררת והנשימות שלנו חולקות אויר משותף,
וכשהולכים לישון והאינטימיות מחלחלת לכל חלק בגוף וגם מסביב,
כשיש את החיבוקים והנשיקות והליטופים והמבטים והמחוות,
ויש את האחיזה, שלפעמים היא עוטפת ולפעמים היא מלווה,
שם יש התמסרות בטוחה.

היום אני יודעת שאם אני נופלת, יש מי שמחזיק, יש מי שמרים, יש מי שנשאר לשאת באחריות.

לקח לי זמן לקלוט באמת, שכשנתתי למישהו שלא התכוון להישאר שם לתמיד, "לקלף" אותי ולחשוף אותי עד העצם...
לקחתי סיכון שאסור היה (לנו) לקחת.
סיכון שהוא לא מחושב ולא מודע ולא חכם ולא נכון.
זה כמו להיכנס לניתוח מבלי לוודא שהמנתח מתכוון להישאר לתפור אח"כ,
מבלי לוודא שיש אח"כ תקופת אשפוז שמאפשרת החלמה לכמה זמן וטיפול שצריך...
ואנחנו יודעים מהחיים (ומבתי חולים ושיקום) שזה יכול להיות לתקופה לא מוגבלת.
זה כמו לשלוח הביתה אחרי ניתוח מישהו שהבטן שלו עדיין פתוחה, שיטפל בעצמו לבד בחוץ או שימצא את דרכו להחלים.

כשחושפים אדם במערומיו, כש"מקלפים" את שכבות האגו והמגננות, מגיעים למקומות מופלאים.
באמת. הייתי שם.
וזה ממכר.
לפעמים לשני הצדדים (לפעמים אפילו גם למי שמסביב).
אבל להישאר אח"כ ולהסתובב ככה בעולם, מקולפת וערומה מנטלית, מלאה בהתניות חיצוניות וריקה מבפנים...
לבד...
זה גיהנום שאני לא מאחלת לאף אחד או אחת.

לקח לי שנתיים שלמות לחזור לרצות לחיות.
שנתיים שבהן זו שהייתה שם לפני (מס' 4 היקרה) ואני, הנשמנו אחת את השניה.
כשהכרנו (היא ואני), היא רצתה למות, נטושה ו"מקולפת" וריקה ומאוכזבת ואבודה.
אני הייתי כמה שניות לפני הנפילה לאותה תהום.
ואז היינו שם יחד, כשמישהי חדשה כבר הייתה במקום שבו שתינו היינו קודם (אם מילאה את המקום או לא, רק הוא יודע).
לנו לא הייתה ברירה, אלא להיות שם אחת בשביל השניה, אנחנו היחידות שידענו את שברון הלב לעומקו.
רק שתינו הבנו את החושך האיום הזה, את הדיכאון האמיתי, את הרצון למות, הצורך להיעלם, לחדול.
בהתחלה אני הייתי יותר בשבילה, כי אני עוד הייתי (בערך) עטופה בו.
והיא התחילה להחלים.
לא הבנתי איך היא מצליחה לשתוק (מולו), איך היא מסוגלת להתרחק, להתנתק, לנטרל תחושות וזיכרונות (לא באמת).
דיברנו על זה שעות וימים ושבועות וחודשים.
חפרנו וטחנו והקאנו ובכיתי והקשבנו עוד ועוד.
ולא הבנתי.
אח"כ אני קרסתי לגמרי והיא זו שהחזיקה.
והקשיבה.
והכילה.
היא הבריאה לפניי (אבל היה לה ותק של שנה בחושך) ולא הבנתי איך היא מצליחה לחזור לחיות.
ועדיין לא הבנתי איך היא מסוגלת לשתוק, איך זה שהיא לא רוצה להקיא עליו את כל מה שעדיין היה שם (והיה).
עד שהגעתי לזה בעצמי.
עד שהגיע הרגע שבו הייתי כל כך מאוכזבת וכל כך ריקה וידעתי שמרוב שיש לי מה לומר, אין לי דבר לומר.
עד שנגעתי בנקודה, שהבנתי שאני רוצה לשתוק מולו, כי אין יותר טעם. אין מול מי.

שנתיים של חושך מוחלט, של מוות בנשמה ותקוה למוות בגוף.
שנתיים של געגוע לשמחת חיים והפקה של שמחה מזויפת.
לא חיכיתי לנס שיקרה, המשכתי לעשות את מה שצריך, גם אם באופן טכני ורובוטי בלבד.
השלמתי עם זה שזה מה שיש ועם זה אני ממשיכה.
והמשכתי.
בלי חשק ובלי חיות.

ואז קרה נס.
טיגריס.
שהחזיר לי את הרצון לחיות.
בדיוק שנתיים אחרי.          (אני פתאום קולטת שעל היום)
לקח לי כמה שבועות להבין שזה אמיתי ולתת לאור לחלחל פנימה.
הוא לא נתן שזה יתפספס.
ואז לתת לאהבה שלו להיכנס אליי ולמשמעות לחזור,
ולתת לאהבה שבי לצאת.
ולחזור לחיים.
ולהתמסר.
גן עדן.

הפוסט הזה התחיל להיכתב בראש שלי, כשהייתי ברכב לפני שעתיים בדרכי חזרה אחרי שהבאתי את הילדים (שלו במקור) לבי"ס.
נכנסתי הביתה טיפה אחרי שמונה ושלחתי לו הודעה של:
יום מקסים לך בעלי אהובי
(בתוספת שני לבבות ורודים קטנים)
והוא החזיר לי:
גם לך אהובתי המופלאה
(איזה כיף לי, הא ?)
התכוונתי להמשיך בענייני הבית-בוקר שלי ולא הצלחתי להתפנות לעשות כלום, מלבד להתחיל להעביר את המילים לכתב.
התחלתי להקליד אותן והן התגבשו למשפטים ולפסקאות וכמו שבדר"כ אצלי, אין פה עריכה, כמו שזה עכשיו, ככה זה יצא ממני.

זה היה כמה דקות לפני עשר, שהגעתי למילים האחרונות "גן עדן" ואז קיבלתי ממנו הודעה.
ביקש שאארגן כמה דברים לוגיסטיים לתכניות המשפחתיות של אחה"צ.
ואז אחרי כמה לבבות (ממנו) ובדיחה (ממני), זה הגיע:

החיבוק הארוך איתך הבוקר לפני שיצאתי מהמיטה היה רגע של גן עדן. הייתי מוכן להישאר בו לתמיד.
הרגשתי מכורבל ומוכל

ועניתי לו:
זה מעניין... סיימתי לכתוב עכשיו פוסט.
והוא מסתיים בגן עדן שאני חיה בו.
מדהים לי פה. איתך. בבית הזה. במשפחה הזאת. שלך.

ואז הגיעו מלא אייקונים של פרחים והוספתי בהודעה:
"פוסט" שלא יפורסם עד שתאשר כמובן (אם תאשר).
וגם:
א ו ה ב ת
(עם שני לבבות סגולים שעוטפים את המילה משני הכיוונים).

ועכשיו אני יכולה להתחיל את הבוקר !

* תוספת של שעה אחרי:

שלחתי את זה במייל למס' 4, לקרוא ולאשר את הפרסום של החלקים שבהם אני כותבת עליה ואותה.
אחרי שחיכיתי מלא (עניין של שתי דקות) ונדנדתי לה שתתקשר כבר, היא הייתה על הקו:
"מהמם מהמם מהמם"
ואז אמרה שהיא חושבת שזו סגירת מעגל מצוינת.
ואז היא התגלגלה מצחוק בצד השני של הקו ושאלה אם אני יודעת למה.
עניתי לה שכן והיא אמרה (כמו שחשבתי), שזה המשפט של "חפרנו וטחנו והקאנו ובכיתי והקשבנו ועוד ועוד."
ואז היא הוסיפה (תוך כדי צחוק מתגלגל) שנראה לה שאם הוא יקרא את זה, גם הוא יצחק. והסכמתי איתה.
ואז דיברנו עוד ממש טיפה ושאלתי אותה אם זה לא חד מידי והיא (כמוני) חשבה שלא.
כמוני, גם היא חושבת שהגיע הזמן להגיד את הדברים האלה, ומי שיראו אותם - יראו, ומה שיבינו מהם - יבינו,
שאם אפילו מישהי אחת בעולם (או בכלוב), לא תעבור את מה שאנחנו עברנו, כי איזה מסר מסוים עבר, זה היה שווה פרסום.

וזהו, עכשיו אני באמת מתפנה לעניינים האחרים והלא פחות חשובים !

זה מפתיע אותי כל פעם מחדש... הפארדוקסים.
שאני מבינה הכל ולא מבינה כלום.
שאני אוהבת את זה ורוצה את זה, אבל גם מפחדת מזה ולא רוצה את זה.

"זה".
זה יכול להיות כל מיני דברים.
זה יכול להיות הוראה מסויימת.
זו יכולה להיות הפעלת כוח מכאיבה.
זה יכול להיות איסור או הגבלה.
זה יכול להיות איזה ביטוי של ההיררכיה.

אני יודעת שבשורה התחתונה אני רוצה את זה ככה,
אבל יש רגעים בתוך זה, שאני מתנגדת.
וזה משהו חדש שלא היה קודם, שלא הכרתי בי.
תמיד הייתי לגמרי בקצוות, או מרדנית חסרת תקנה או מתמסרת וכנועה לחלוטין.

איתך זה נראה אחרת, ואני לומדת להכיר אותי מחדש.
כי ההיררכיה אתך ברורה לחלוטין, אתה TOP ואני BOTTOM,
אבל אנחנו גם זוג וחיים יחד ומנהלים בית...
שלא נדבר על זה שמבנה האישיות שלך הוא אחר ממה שהכרתי קודם.
וזה שאתה לא ממש סדיסט (רק בקטנה), לא מוריד במילימטר מהסמכות והעוצמה.

לא פעם כשדיברנו, אמרתי לך שאני לפעמים רוצה שתעשה לי או שתעביר אותי משהו שאני לא רוצה,
הבנתי שיכול להיות שזו הדרך של שני הצדדים לדעת שההיררכיה שמתקיימת היא אמיתית ולא משחק,
שזו הדרך לוודא שאין שליטה מלמטה.
ואני צריכה לדעת שגם אם אתה מתחשב... וטוב ומיטיב... ואוהב ורך ועדין... שאתה עדיין TOP.

ואין לי באמת מושג למה אני אני צריכה לדעת את זה, לא טרחתי לנתח (ואני גם לא רוצה).
אולי פעם התובנה תגיע מעצמה ואולי אני אבין את כל זה מכל הכיוונים,
בנתיים אני פשוט נותנת לי להיות מי שאני, ותודה לך - לנו להיות מי שאנחנו.

ומצידי שלא יהיו תגובות, ושיהיו פחות ופחות צפיות.
אני שמחה שאני כבר לא מהווה פה אטרקציה בלוגית וגם ככה אני עוד כאן בעיקר מכוח האינרציה...
ובין כה אני כותבת את זה לך.

מלא הרגעים הקטנים והגדולים שממלאים לנו את היום והלילה.
הנגיעות שמעבירות בי צמרמורות, גם אלה שהן הכי תמימות וחטופות בהתנהלות השגרתית בבית.
המילים שלך שמעיפות אותי, גם אם לא רואים את זה עליי.
המבטים שלך והצחוק והרצינות והכל.

ומותק...
את(ה) אצלי בלב !

"אורז, תפו"א או פסטה לצהריים ?"

"תפוחי אדמה"

"טוב"

מסמן לי...
וכשאני מתמהמהת:

"לכי תביאי את מה שצריך"

"אתה לא רציני..."

"ככה מכינים תפוחי אדמה. את רוצה שיצאו טעימים, לא ?"

* לפעמים אנחנו עושים גם דברים אחרים... ( :
* לא מתחייבת על תיעוד לו"ז מדוייק.

משהו שעבר לי בראש תוך כדי בישולים:

ילד/ה: "מיש, תפוחי האדמה יצאו טעימים"
אני: "טוב, אולי זה בגלל שהייתי קשורה לתנור כשהכנתי אותם..."

* יש כל כך הרבה דברים גדולים, שאני מסוגלת (ורוצה) להזכיר כאן ממש רק בקטנה...אם בכלל (ואני שמחה על השינוי הזה).

(שלוש וחצי בלילה בערך)

מאת‏:  gmail.com‏

אל‏:  

תאריך‏: 6 בפברואר 2013        04:57

נושא‏: 11

אמרת לי את זה מתישהו היום,
כשהיינו מחובקים קרוב קרוב,
אחרי שעשינו את מה שעשינו,
אחרי שדיברנו על מה שדיברנו...

אחר הצהריים, כשהגיעה שיחת הטלפון ההיא, שקיויתי שלא תגיע...
ובדקות הארוכות עד שהתברר שחלה אי הבנה והכל בסדר,
הרגשתי את עוצמתה של האהבה הזאת,
ועוד יותר את המחוייבות שלנו אחד לשניה ואחת לשני.

כשהרגשתי שאני לא באמת מוטרדת מזה בשבילי, אלא בגללך,
שאני לא מפחדת מזה בגללי, אלא בשבילך,
שכמה שחשוב לי להיות בריאה בשבילי, אני צריכה להיות בריאה בשבילך.

כשתארת לי מה יקרה מחר בבוקר כשאתה תהיה בתוך יום עבודה ואני אתקשר לעדכן אותך במצב,
הבנתי בפעם הראשונה בחיים שלי את ההרגשה הזאת של בן זוג שדואג לי, שבאמת דואג - לי.

ללכת לישון יחד בלילות, לקום ביחד בבקרים.
לרצות לקום בשש וחצי (על אף שאני שונאת את הבוקר), כדי לתת לך לפעמים להתפנק עוד קצת במיטה.
לרצות לבשל ולנקות ולסדר (על אף שזה כ"כ לא "אני"), כי זה עושה את החיים שלנו יותר נעימים וזה משמח אותך.
לרצות לעשות דברים שהם לא איתך, כי אני יודעת שבעקיפין זה מה שנכון לעשות וזו השקעה כדאית.
לרצות לוותר על חלקים בחיים שלי, כדי לפנות מקום לחלום הזה שמתגשם.

נעלמתי עכשיו מהמיטה, בשקט בשקט כדי לא להפריע לך...
כאב לי וידעתי שלקום ולהסיח את דעתי בדברים אחרים, יעזור.
והייתה לי הרגשה (אני כבר מתחילה להכיר אותך) שמתישהו תקום לחפש אותי.
ובאמת לא חלפו הרבה דקות, והופעת.
ואז חזרת לישון.
והלב שלי מלא.

א ה ב ה !