מיש

בטיוטא מתאריך 6/2/2013 

יש כמה דברים שקשורים לזה.

האחד, האמירה הזאת "את שלי".
אני יודעת שאני נמסה מלשמוע (או לקרוא) את זה מגבר שאני אוהבת.
זה הצליח לשבות אותי בעבר... וזה עדיין.

זה כבר היה לפני הרבה חודשים, שהבנתי שיש משהו מאד מסוכן באמירה הזאת,
בעיקר כשהיא נאמרת על ידי מישהו שמתישהו מתכוון שכבר לא אהיה שלו.
כשדיברתי על בעלות לכל החיים, ידעתי שזה אך השלמה של שייכות לכל החיים.
והיא אמנם טוטאלית וכמעט אבסולוטית, אבל לא בלתי מותנית.
אנשים סביבי חשבו אז שאני עיוורת, שאיבדתי את השכל הישר ואת בוחן המציאות,
ואולי גם היום חושבים כך, גם על הקשר הנוכחי...
ואם אהיה לגמרי כנה, אני גם יכולה להבין למה.
גם בעומק הקשר, כשהייתי עם "המבט המטומטם המאוהב", לא הייתי מנותקת מהמציאות.
מה כן ?
הייתי שבויה.
שבויה בתוך מערבולת שיש בה השפעות פסיכולוגיות מאד חזקות ואלמנטים של mind-fuckink קיצוני.
אני לא מסירה את האחריות שלי על זה שנתתי לעצמי לשקוע לשם ולהשאר...
הקושי העיקרי שלי היה עם זה, שכשהיה צריך לשחרר את ה"שלי" ובכל ליבי רציתי להצליח לעשות את זה,
נותרתי שבר כלי וחסרת כוחות לעשות את זה.
הפרטנר שהייתי שלו ושביקש ש"נשנה צורה", שאמור היה להיות המבוגר האחראי,
לקח את התפקיד הזה עד הסוף ולא בטח בדרך שבה חשבתי שתהיה אפשרית לי,
והמשיך להחזיק את השליטה גם על תהליך הפרידה, ושבר אותי.
לקח לי הרבה זמן להודות שלקיתי בתופעת סטוקהולם.

ואיך זה קשור ל"שלי" ?
כי זו אשליה של שייכות.
זו הייתה שטיפת מוח שנגעה בכמיהה הכי גדולה שהיתה לי, להרגיש אהובה ועטופה ושייכת.
וזה בדיוק מתקשר לפוסט הקודם של 24/7,
להבדל בין "שלי" בקשר של שליטה נטו שיש לה תאריך תוקף, לבין "שלי" בזוגיות שמכוונת להמשך.

והיום כשהוא אומר לי שאני שלו וכשאני נותנת לעצמי להרגיש את זה...
אני יודעת שיש לזה כיסוי.
שיש לזה משמעות בעולם האמיתי.

עכשיו ל"שלי" האחר, שקשור בכלל לתחום אחר לגמרי.
אני מאד רכושנית לזמן שלי, לדברים שלי, לחפצים שלי, לבגדים שלי, לריהוט שלי.
תמיד חששתי מהיום שבו לא אחיה לבד ולא תהיה לי שליטה (מלאה או בכלל) על כל אלה.
כשהייתי בקשר ההוא, הרגשתי את הקושי הזה בצורה מאד מגמתית,
כשתמיד היה קיים האיום והפחד שהוא ימנע ממני את הדברים "שלי" (ובעניין ספציפי זה גם קרה).
פעם אפילו חלמתי שאני מגיעה הביתה ומגלה שהוא איפשר לזרים להשתלט לי עליו ( :

מאז שעברתי לגור עם הטיגריס והילדים שלו, והחיים הפכו להיות משותפים, אני מגלה שזה לגמרי השתחרר לי.
אני שמה לב שכשהבת שלו רוצה ללבוש משהו שלי, אני שמחה בזה, גם בידיעה שזה לא יחזור אליי לביש...
אני מגלה שכל מה שהיה שלי קודם, אני כבר לא מרגישה צורך להרגיש שזה עדיין שלי,
הרבה יותר כיף לי לדעת שזה שלנו.
וזה משהו שפתאום קלטתי אתמול, ומאד הפתיע אותי...
כי גם עם האחייניות שלי, שהן בבת עיני ותמיד אהבתי לתת להן משלי, זה לא היה ככה,
אפילו איתן, הייתי עדיין רכושנית למה ש"שלי".

אולי העניין הוא, שכשהנשמה שלי יודעת שכשהוא אומר שאני שלו...
אז אין שום מקום ל"שלי".

 
7.7.2013

למה אני מפרסמת את זה היום ?
כי הבוקר התעוררתי עם התקף חרדה (הם עוד קורים לי אחת לכמה שבועות מתוך חלום).
החלק הרלוונטי של החלום היה, שאני מגיעה הביתה ומגלה שהבגדים שלי נעלמו ונשארו רק שתי חולצות (עכשיו אני חושבת שיכול להיות שזה בגלל שפחות ופחות בגדים עולים עליי עכשיו...)

אני שואלת למה והוא אומר לי שהוא העלים את כל הבגדים ושאני יכולה להסתדר עם מה שהשאיר.
אני נכנסת לחדר השינה שלנו ומגלה ששידת הנצרים שהייתה ליד המיטה שלי - נעלמה עם כל מה שהיה עליה.
אני חוזרת לסלון ומתחילה לבכות על זה והוא צוחק עליי ליד הילדים ואני נעלבת עד עמקי נשמתי.
אני בורחת חזרה לחדר ונשכבת ערומה על צידי בין המיטה לקיר על הרצפה ובוכה, עדיין שומעת את הצחוק שלהם בסלון.
התמונה הבאה שאני זוכרת זה שאני עדיין ערומה ובאותה תנוחה, אבל ברחוב ליד איזה רחוב בצבע שחור.
כשאני קולטת שאני בחוץ, אני מנסה להכנס לרכב כדי להסתיר את עצמי ומגלה שהוא נעול ויש שם ילדות שמצביעות עליי.

אז התעוררתי עם דפיקות לב חזקות ונצמדתי אליו כפית מאחור.
עשיתי כל מיני טכניקות כדי להרגיע את עצמי קצת, אחת מהן אפילו הצליחה חלקית לאיזה עשרים שניות.
התלבטתי אם להעיר אותו והחלטתי שאני לא מסוגלת, השינה שלו (ובכלל של אנשים) היא קודש בעיני.
בבוקר כשהתעוררנו להתחיל את היום, סיפרתי לו את עיקרי הדברים.
חשבתי על החלום ההוא מלפני כמה שנים כשהשתלטו לי על הבית ולא רציתי להזכר בזה עוד ולדבר על זה.
דיברנו וניתחנו את התופעה הזאת, שאני משליכה על דמותו, לא רק שלא בצדק, אלא בחוסר הגיון מוחלט, 
הרבה מאד ג'יפה שעוד נשארה בי מהרבה שנים של שריטות.
שיש חלומות שבהן הוא מתנהג אליי בצורות שאולי יכלו להתאים לגברים אחרים שאיתם הייתי, אבל לא לו !
ואלוהים יודע למה זה מתלבש עליו, הוא גבר נדיר שמשרה בי רק ביטחון.
החיים איתו ולצידו הם

נסתרות הן דרכי תת המודע החולם שלנו.

ואז הוא ביקש (הורה) שבכל זאת אעיר אותו בפעם הבאה שיש לי התקף חרדה כזה.

נכנסתי לפירסומים שלי וראיתי שיש רק פוסט אחד שנמצא בטיוטא ולא עלה לאויר וזה מה שמופיע למעלה.
ופתאום זה הסתדר לי הכל ביחד.

היו לי לא מעט שיחות על זה עם דום, בחודשים שהיינו יחד וגם אח"כ,
על ההבדל העצום שבין ה-24/7 שחוויתי עם זה שהיה לפניו, איתו ועם זה שאחריו,
לבין זה שמתקיים כשחיים יחד בזוגיות היררכית, תחת קורת גג אחת.

כשדיברנו על זה, חוויתי עדיין רק את סוג ה-24/7 ההוא,
שבו התמסרתי ונתתי שליטה מוחלטת עליי, אבל היא הופעלה בצורה מאד מסויימת.
השליטה וההתמסרות אז נמצאים בעיקר בראש, במנטאלי, כשכל אחד חי בסביבת חיים אחרת.
זו מערבולת ריגשית חזקה מאד, שבנויה מהמון מתח ומכמיהה אינסופית.

הוא אמר לי אז, שכמה שאנחנו מרגישים את זה אמיתי וחזק,
וכשאנחנו בתוך זה, זו המציאות שלנו וזה ממש לא משחק,
זה עדיין לא החיים האמיתיים של ההיררכיה.
כשפרטנו את זה לפרטים, אז דיברנו על מקומות שהיו נראים לי מאד רחוקים,
יכולתי לדמיין את זה עבור מישהי אחרת, אבל לא עבור עצמי...
אני כבר הייתי אחרי סידרה של תובנות לגבי מה יכול לקרות לי בתהליך כזה,
ובכלל במסלול כזה שלא יכל לאפשר להגיע לשם יותר.

ואז זה קרה !
הטיגריס הזה שצד אותי ולא וירטואלית, לא במילים מפתות ולא בלמשוך אותי לתוך מלכודת...
אלא בחיים האמיתיים, בלקחת אותי אליו ותחת חסותו.

זה בא לידי ביטוי בדרכים כל כך אחרות.
ויש לזה טעם וריח וצורות וצבעים ותחושה כל כך אחרים.
אני אפילו מגלה שיש לזה שפה אחרת.

למשל עכשיו...
הראיתי לו משהו בלאפטופ שלי וכשסגרתי את הכרטיסיה, נשאר פתוח העמוד של הכלוב על משהו בפורום שקראתי אחה"צ
(על הסרטון עם האמא שקיעקעה את התינוק שלה)(שאני מתלבטת אם להגיב שם)
ואז הוא אמר: "שוב את בכלוב ?"
(ושיהיה ברור שאני כבר בקושי באתר, והמינונים שלי במחשב ירדו במאות אחוזים, ואני כבר לא משתמשת בתקשורת וירטואלית)
אז הסתכלתי עליו במבט מסכן כזה... שזה כזה לא פייר להגיד לי כזה דבר...
אבל אני מבינה את זה שהוא מכיר את מיש~שאני עכשיו, הוא לא יודע מה הייתי פעם.

שזה בדיוק מתחבר למה שהראיתי לו במחשב, שזה את הכפילה הסלב שלי (לא מגלה כאן מי זאת :)
שהוא ראה בי קווי דימיון אליה, אבל לא לגמרי ראה למה אני הכפילה שלה.
ואמרתי לו שעד לפני שנתיים שלוש, עוד דמיתי לה הרבה יותר, והוא שאל במה.
שאלתי אותו מה התכונות הבולטות שלה, מה מאפיין אותה והוא ענה שהיא פרא אדם וחצופה.
"בדיוק. ככה הייתי."
מה שעברתי בשנים האחרונות, גרם לשינויים בי בכלל ובחלק הזה בעיקר.
הוא שאל אם זה חסר לי (בי) ואמרתי שלפעמים כן...
ואז שאל למה אני לא מביאה את זה לידי ביטוי ואמרתי שאני לא יודעת אם זה עוד חי אצלי.
(וכנראה שסטיתי מהנושא וכל זה עכשיו נכתב כאן, כי זה קשור ישירות לנושא של הפוסט...)

הוא אמר שמזמן לא כתבתי פה ועניתי שיש משהו שהתחלתי לכתוב בטיוטא (מיד אחרי שהעליתי את הפוסט הקודם),
ופתחתי את ניהול הפירסומים והראיתי לו את מה שהיה שם (שזה החלק שכתוב בשחור).
"את תסיימי את זה היום" וזה היה נשמע כמו שאלה...
אז שאלתי אם זו שאלה והוא הבהיר שזו שאלה עם סימן קריאה...
ואז שלח אותי לחדר השינה שלנו, ואמר לסגור דלת ולעבור למצב של כתיבת פוסט ולסיים את זה.

וזה בדיוק ממחיש.
כי היומיום מתנהל רוב הזמן בשיגרתו (המאד נעימה יש לציין),
ואנחנו חיים בזוגיות ומשפחתיות שנראים "נורמליים" לחלוטין,
ולפעמים זה נראה לי שזה בטח ככה אצל כולם...
אבל זה לא.

יש פה איזה חוזה שנערך ביננו, גם במילים וגם בצורות אחרות.
הוא דובר די מהתחלה והלך וקיבל תוקף עם הזמן ועם הקשר שנבנה.
ומידי פעם יש עליו דיבור, ומתאימים אותו למה שיש במציאות ובפועל.
והוא עושה את החיים הרבה יותר ברורים.

ה-24/7 הזה נראה ומרגיש כל כך טבעי.
הוא מכיל הרבה דברים שהכרתי קודם, אבל גם מאד שונה.
זה ברור לשנינו שהשורה התחתונה היא תמיד שלו.
זה ברור לשנינו שהוא טוב ומיטיב וזה גורם לשליטה שלו להיראות מאד אחרת ממה שחוויתי בעבר.
זה ברור לשנינו שאם יש בו איזו מידה של סדיזם, היא מורגשת ונראית אחרת ממה שהתרגלתי.
זה ברור לשנינו שהוא הרבה פעמים יבחר לוותר לי, אבל ידע גם איפה ומתי להיות חד משמעי.

וטוב.
מאד טוב.
מדהים.
מתאים.
משלים.
מושלם.

היה איזה רגע קטן קודם, באמצע הכתיבה, שהוא נכנס לחדר לרגע,
ורכן אליי ונתן לי נשיקה (ורק מזה עברו לי צמרמורות שכמעט גמרתי...)
וזה מן רגע כזה שהוא הכי טבעי בעולם, אבל גם כל כך מיוחד לי.
ואני אולי נראית לפעמים כאילו אדישה, או שמשהו "עובר לידי",
אבל זה ממש לא ככה.
יש בתוכי סערה שקטה כל הזמן.
יש בתוכי שקט סוער כל הזמן.
אבל שניהם טובים כאלה.

* ברור שיש לי עוד מלא מה להוסיף, אבל נראה לי (ואני גם בונה על זה) שהפוסט הזה יכתב בהמשכים עוד הרבה הרבה זמן.

בזמן ששכבתי על גבי עירומה,

בזמן שנגעת בי,

בזמן שעשית בי את הדברים האלה שאתה יודע לעשות,

בזמן שאחזתי חזק בכרית וכיסיתי איתה את הפנים שלי והצמדתי אותה אליהם,

בזמן שגנחתי ונאנחתי וצעקתי ונהמתי ויללתי ונשפתי לתוכה, לתוכי,

בזמן שהחזקת אותי חזק והמשכת עוד ועוד ועוד וככה ואחרת וגם...

הבנתי משהו.

בזמן שאני כלבה,

בזמן שאני חיה,

בזמן שאני בפרסונה האחרת שלי...

אז אני מרגישה מינית.

אני יודעת שלא מעט רואים בי סקסית,

שאנשים מרגישים את המיניות שלי,

אבל אני לא רואה אותה ולא מרגישה אותה,

לא כשאני בפרסונה האנושית שלי.

(עכשיו אני קולטת שאולי קצת כן, כשאני בפוזיציה דומיננטית, גם בוניל ולא רק בסקס).

ואז גם הבנתי אותך,

את איך שעם האינטואיציה הכל כך רגישה שלך, היית נחוש לקחת אותי לשם,

את איך שעם הנתינה האין סופית שלך, אתה דואג לעשות בי את זה שוב ושוב,

את מה שאף אחד מהגברים שאיתם הייתי, לא ממש טרח לעשות עבורי מעולם.

והבנתי אותי,

שהמיניות שלי קשורה במקום ההוא, שהיא חלק מהמקום ההוא.

שהיא אמנם רק חלק מהמקום ההוא, אפילו חלק קטן...

אבל היא נעולה בתוכו, חתומה רק בו,

ושם פורצת בלי חשבון, אבל רק במסגרת ההיא.

ואז גם הבנתי למה אני כל כך זקוקה להיות ככה, להיות במקום הזה, כלבה...

כי שם אני זוכה לגעת ביצר שלי, להשתולל באמת, עד הסוף.

ולגמור.

ולהתחיל.

ולגמור.

שוב ושוב.

והמגע שלך.
והקול שלך.
והמבט שלך.
והנשיקות שלך.
גררר !

* הקליפ הזה כבר פורסם בבלוג שלי בעבר, אבל עכשיו הוא באמת מתאים !

אתה זוכר שבמייל הראשון ששלחתי לך, כתבתי על השקט שהיה לי פעם, שאני מתגעגעת אליו ?
ואתה איחלת לי שאצליח לייצר כזה.  

אז עכשיו אני מרגישה שיש לי שקט אחר, סוג של שקט שלא היה לי מעולם.

זה היה אחרי פגישת העבודה שלנו בראשון בבוקר, כשהייתי בנסיעה,
כשפתאום קלטתי שאני חושבת שאני יודעת מהו מקור השקט הזה, שבו אני שרויה.  

המכ"מ שלי כבר לא דלוק.  

מאז שאני ממש קטנה, הוא עובד ברמה כזו או אחרת, ובדר"כ לא רק על מצב קליטה, אלא גם על שידור.
מאז שאני זוכרת את עצמי, המכ"מ עבד על זיהוי מישהו שיכול להיות איתי, בן זוג, פרטנר.
לא מכסה לסיר ולא כפפה ליד ולא חצי שני, כי לא חיפשתי בן זוג שישלים אותי,
רק אחד כזה שלהיות איתו, זה יהיה בשבילי "זה".  

גם כשהייתי בתוך קשרים, ולא משנה כמה עמוקים היו (והם היו),
תמיד היה ברור שאני זמנית שם ויש עליי תאריך תפוגה בלתי נראה.
ואפילו כשהייתי מאוהבת כולי, ואפילו מחוייבת לחלוטין, המכ"מ באיזה אופן המשיך לפעול.
אני משערת שהיו תקופות שהוא עבד על תדרים סמויים, אולי אפילו בלתי מודעים לי,
אבל בדיעבד אני יודעת שלא באמת יכולתי להרשות לעצמי לשתק אותו לחלוטין, זה לא היה פייר כלפי עצמי.  

היו תקופות שבאופן מודע שיניתי תדר וחיפשתי משהו אחר, למשל צורה אחרת לממש את הצורך באמהות,
אבל זה עדיין הצריך לאתר פרטנר, גבר, ראוי, מתאים, נכון... מה שחייב שהמכ"מ יעבוד.  

מצד אחד, אני עוד לגמרי לא מעכלת את הנס הזה שקרה לי פה,
מצד שני, זה מרגיש הכי טבעי בעולם וכאילו שאנחנו כאן (וככה) כבר שנים.
משהו בך הצליח לגרום שהמכ"מ שלי פשוט יכבה.
זה לא משהו שעשיתי באופן מודע ומכוון, זה פשוט קרה מעצמו.
ואני מגלה שהרבה מאד אנרגיות הושקעו בהפעלה שלו, אפילו לא הרגשתי איזה כמויות עצומות.
בימים האחרונים קלטתי, שגם לשיחות ולהתכתבויות במהלך היומיום עם הקשרים הקודמים (והאהובים),
אני כבר לא מגיעה, ושזה אפילו לא ממש חסר לי...
אני מרגישה שהאנרגיות שלי שהייתי רגילה שהיו מאד מפוזרות החוצה, במימדים רחבים וגדולים,
חלקן עדיין מופנות החוצה, אבל למימד הרבה יותר מצומצם, כזה שנמצא בתוך הבית שלנו, גם בתוך המיטה שלנו.    

אז למרות ששנינו יודעים שהפחדים שלי עוד פה, והם נותנים מיד פעם את אותותיהם ומטלטלים את הספינה (לפחות מבחינתי),
הם לא הצליחו לחבל במנגנון הזה, שבו אני הולכת ונעשית יותר ויותר מכוונת אליך.
וזה נעים לי. זה בעיקר חדש לי. זה מוזר לי.  

אני רק תוהה אם זה לא ילחיץ אותך, לדעת שאתה הופך אצלי ליותר ויותר משמעותי ומרכזי...
עד כדי שאולי (חס וחלילה) הפוליאמורית שאני כבר לא תהיה כזו יותר.      

* מכ"מ - מגלה כיוון ומרחק  ( :

באתי אליך מראש ממקום שהמיניות היא אישיו גדול בחיים שלי.
בעיקר בגלל שהיא לא אישיו גדול בחיים שלי.
בגלל שמהרגע שניסיתי לעשות איתה משהו (חדירה ראשונה בגיל 20), הבנתי שזה תחום פרובלמטי.
אז שלל התחנות שעברתי כדי "לפתור" את האישיו המוזר הזה,
אמנם הביאו אותי למקום נהדר עם עצמי וצברתי המון תובנות שיצרו שקט,
עדיין בזוויות מסויימות בתחום המיניות עצמו, נשארו יותר סימני שאלה מתשובות.

אז התחלת עם לתת לכוס שלי הרבה תשומת לב, גם בזיון, אבל הרבה מאד עם האצבעות שלך.
ואלוהים... מה שאתה יודע לעשות איתן שם.
רק פעם אחת בחיים מישהו נגע בי ככה והרגשתי את זה לכמה שניות, קצרות.
והזכרתי את זה בפניי אדם אחד בעולם כולו והדחקתי מאז, כי זה היה משהו שלא היה צריך לקרות.

פעם אחת בחיי לפני חצי שנה בערך, הוא גרם לי להיות חרמנית במשך ימים רצופים,
אבל שם זה היה ממקום אחר, ממרחק, בלי לקבל לזה סיפוק אמיתי.

ואז התחלנו לדבר על זה יותר והרחבת את המקום של זה בתוך היומיום שלי,
והודעת לי שאתה רוצה אותי מיוחמת. יותר. הרבה יותר. כל הזמן.
והתחלת לפתוח ולפתח לי את החרמנות ולעשות שאהיה מיוחמת, וזה ישר מחבר אותי למקום של כלבה.
כשאני בסטייט אוף מיינד של כלבה, המחשבות שלי משתנות והרצונות של מצטמצמים.
אני נעשית מאד מאד פאסיבית, עד כדי שאני יכולה לשכוח לשמור על עצמי.
אני נכנסת למקום מאד אינפנטילי, וכל מה שאני צריכה באותו רגע, זה להרגיש אהובה ורצויה.
וכשאני שם, אני לגמרי צייתנית, השכל הבוגר שלי לא עובד, האגו שלי לא מתערב.
זה מקום אחר מלהיות שפחה, שגם אז אני מצייתת, אבל שם יש מנגנוני הגיון מסויימים שמופעלים...
כשאני כלבה, הכל מנוטרל, אני לגמרי כנועה, מאד קטנה, כמעט חסרת זהות.
אבל זה בהתנהגות, בתחושות יש משהו שאני לא יודעת להסביר.

הרבה פעמים אתה שואל אותי דברים כשאני במצב הזה, ואני לא מצליחה לענות.
אולי בגלל שאין לי עליהם בכלל תשובות, אבל אולי גם בגלל שכשאני כלבה, קשה לי לחשוב.
וכשאתה שואל אותי מה אני רוצה, אז בכלל אני מתבלבלת... כי בעיקר ברגעים האלה, אני לא יודעת מה אני רוצה.
כי הרצון שלי שזור בשלך, הרצון שלי הוא לרצות (to please) אותך, להיות מה שאתה רוצה שאהיה.
דווקא אז, כשהאגו שלי מנוטרל והחשיבה שלי מאד מבולבלת, אתה מבקש ממני להפעיל את החלקים האחרים.
ולא שאני לא רוצה שתעשה את זה, זה גם בסדר לבלבל אותי ( :
אבל חשוב לי שתבין באיזו מערבולת אני נמצאת באותו רגע, כאילו בהשפעת סמים.

אני נמשכת למקום הזה, לא יודעת להסביר למה.
אולי בגלל הצורך בהסרת אחריות מוחלטת, בשחרור שליטה טוטאלי,
בשלווה והשקט המאד נעימים שנוצרים בתוכי, בראש, בלב.
אולי החשק והיצר ממלאים את המקומות שבדר"כ שולטים.
וגם את זה שאני מתחילה להפנים שאתה באמת רוצה ככה, ושזה לא ירחיק אותי ממך.
וככל שזה יחלחל בי ואתרגל לזה, וכנראה שזה אפילו יהפוך להתניות...
האם תוכל עדיין להתחבר גם לחלקים האחרים שלי ?
לראות את האשה שלפעמים יש לה משהו חכם לומר או לעשות ?

טוב, אני לא יודעת אם זה יצא טקסט שכלתני ואקדמי או מבולגן ואימפולסיבי.
כתבתי אותו גם מהראש וגם מהבטן ואני לא יודעת כמה מרגישים אותה פה.
אבל זה מה שיש.
ואולי זה בסדר ככה.
כי נעים לי.
ומדהים לי.
וככה.

* הפוסט המקורי היה מייל יותר ארוך, עד שהטיגריס קרא אותו  ( :

ואז שאלת אותי מה ה-catch.

הייתי מופתעת מהשאלה וגם לא, כי שנינו מחוברים לקרקע ולעולם האמיתי.
רציתי להיות בטוחה שאני מבינה את השאלה נכון, אז שאלתי למה אתה מתכוון.

שאלת אותי אם אני צפויה להתהפך מתישהו, אם מתישהו תצא ממני מישהי אחרת.
ואני יודעת למה אתה מתכוון.

אמרתי לך בשיא הכנות, שככל שאני מכירה אותי, זו אני, כזו אני, שאני לא מציגה איזה מצג להרשים,
שמההכרות שלי עם עצמי, אני לא חושבת שיש איזו מפלצת שעלולה להתפרץ או להיחשף.
אבל גם הוספתי, שאני לא נביאה ולא מסוגלת להתחייב שלא ארד מהפסים באיזה יום,
ושאני לא יכולה לצפות את מי שאהיה, בנסיבות כאלה או אחרות שעלולות להופיע בחיים.

וכשאמרתי את זה, חשבתי על זה שלפחות בהסתכלות שלי על עצמי, זה כבר קרה לי פעם אחת.
שהתהפכתי ויצאה ממני מפלצת, כזו שאפילו אני, לא הייתי מסוגלת לסבול בעצמי.
אבל בדין שחרצתי לעצמי, מצאתי שאני לא לגמרי אשמה, שנגררתי לשם בלי יכולת לשלוט בזה,
לא חשבתי שאי פעם אאבד שליטה אמיתית על עצמי, גם לא על מסירת השליטה.
לא חשבתי שאהבה ומסירות כל כך עמוקה, שהוציאו ממני נתינה וחום ויופי ורוך...
 יהפכו לכעס ואכזבה כל כך אדירים שיוציאו ממני כזה פיכס.

אבל זה קרה, ואני עדיין בתהליך של הטהרות מזה, והשאלה שלך זרקה אותי לתוך זה.
ואני חושבת שמתוך מה שיש ביננו, לא צפוי ששום דבר מזה יקרה, אבל למי יש ערבות לתת ?

אני עושה כל שביכולתי כדי לשמח ולשרת אותך, להקל עליך, לתרום למערכת שלנו את החלק שלי,
ואני מרגישה שרוב הזמן זה גם מצליח, ובעיקר עושה טוב לשנינו (או לכולנו).
אבל אחד הדברים שהכי קשים לי, זה לאכזב, ואני מקווה שזה קורה רק מעט (כי ברור לי שאי אפשר להמנע מזה בכלל).

אני מרגישה שפחה שלך כל הזמן, גם אם נראה שאני עושה משהו שלא מבטא את זה.
אני מרגישה כלבונת שלך, גם כשאין שום ביטוי ממשי של זה.
אני מרגישה חברה שלך ושותפה, כי אתה יודע לתת לי להיות כזו.
אני מרגישה אהובה, וזה מאד מפחיד לי.

שנינו יודעים שרגשי הנחיתות שלי לפעמים משתלטים ושחרדות הנטישה שלי מרימות דגלים.
אתה רוצה להגיד לי משהו, ואני ישר חושבת שהנה אתה עומד לעשות שיחת פרידה.
ככל שיותר טוב לי ונעים לי ואני רוצה להשאר, ככה פחות ברור לי שתראה להשאיר אותי.
זה לגמרי לא רציונאלי ובכלל מעוות, אבל הרבה מאד שנים ולא מעט קשרים, צרבו בי את זה,
ואני מקווה שלדבר על זה (ואפילו לצחוק), זה מה שלוקח מזה את העוקץ והארס ואת היכולת להרוס.

אני אוהבת את זה שהבאת את החלק היצרי מיני שלי למקום של כבוד, שזה נהיה חלק מהיומיום.
מעולם לא הרגשתי את המיניות כל כך חזקה, תכופה, מרעידה, מרטיבה, מרטיטה, מצמררת,
שהגוף שלי זז מעצמו מתוך החשק, שהאגן שלי מתעגל באופן אוטומטי, שהגרון שלי מוציא את הקולות.
אבל בנתיים אני מעיזה לתת לחרמנות שלי להיות, רק כשאני איתך, צמודה אליך, מתחככת בך...
כשאני לא איתך, גם אם אני מגורה, אני לא נותנת לעצמי להרגיש שזה חרמנות.

הימים שלי רצופים בתמונות שפעם הייתי יכולה למלא מהן בלוג שלם, ולחרמן קהל קוראים רחב,
ואולי לגרום לאנשים אפילו לקנא...
אבל הקשר הזה לוקח אותי פנימה אלינו, ופחות החוצה (לבלוג או לספר לחברות).
אולי בגלל שהקשרים האחרים היו בעיקר מרחוק, והכתיבה והפירסום הרגישו שמקרבים,
כאן איתך, כשאנחנו חיים ביחד, והקרבה מורגשת ועוטפת כל הזמן, אני לא זקוקה לאמצעי דלק ודבק חיצוני.

בטיוטא מאז... (זה מרגיש שעברו שנים :)

שלוש מערכות יחסים, בשלושת השנים האחרונות...
בזו אחר זו, עם שלושה גברים נשואים.

בשלושתן הייתה היררכיה ברורה, גבולות ברורים.
בשלושתן, ההתנהלות היא מאד מוגדרת, ייחודית ומיוחדת לקשר של היררכיה ושליטה.
בשלושתן, בשניה שזה נולד, התחילה גם הספירה לאחור.

היו לזה רווחים והיו לזה מחירים.
בדרך כלל בחרתי לראות רק את הרווח, בעיקר כשהייתי בתוך.
הרי אם כבר נמצאים בתוך הבועה, עדיף להנות ממנה כמה שאפשר. בשביל מה לסבול כאב מיותר ?
בכלל, אני אחת כזו שמשתדלת לראות את הרווחים במה שבחרתי ולא המחירים.
חרטה בפני עצמה היא דבר חסר טעם, שלא כמו להבחין בטעות ולתקן, שבזה יש טעם אדיר.
נדיר שאתחרט על משהו שעשיתי או שקרה לי, אני יכולה לספור כאלה מקרים על כף יד אחת (וגם זה בהגזמה).
שאלו אותי לא פעם אם אני מתחרטת על הקשר ההוא, הראשון, זה שהאבדן שלו ריסק אותי...
ועם הזמן אזרתי אומץ להודות שהתשובה שלי היא "לא יודעת" וגם לפעמים שאני חושבת שכן, שאני אולי מתחרטת.

ביום שבו עשיתי את הצעד הראשון בפועל, בשביל... (צונזר), נכנס לחיי אחד (מקסים) פנוי.
הוא הודיע לי שהוא רוצה לגנוב אותי מזה שהקולר שלו נעול על הצוואר שלי.
אמר שמהשניה הראשונה שראה אותי, משהו בו רצה שאהיה שלו.
והוא מציע זוגיות ועוד...

ואני כבר לא יודעת איך עושים את זה.
אני כבר לא יודעת איך להיות בת זוג במערכת יחסים שאין בה היררכיה מוגדרת.
אני לא יודעת איך לאזן בין בת הזוג הנשלטת שהתרגלתי להיות, לבין בת הזוג שפעם ידעתי להיות.
אני כבר לא בטוחה שאני זוכרת איך עושים את זה.
ויותר מזה, כל כך הרבה התניות ושריטות כבר נצרבו בי, חזק יותר ממה שאפשר לתאר,
ואני באמת עובדת קשה כדי להתנער מהן.

אני משתדלת להמציא את עצמי מחדש, או לפחות לעשות דברים אחרת...
לא לשחזר הרגלים, לא לחקות התנהגויות, לא לשאוב אוטומטית למקום שבו הרגשתי גן העדן (גם אם היה אשליה).
חושפת את עצמי פחות, מכניסה אליי פחות, מרסנת מאד את הנטייה להתמסר, שהפכה לטבע שני.

ביום שישי דיברתי על זה עם דום, על זה שעם הזמן הבנתי, שגם בהתמסרות ובנשלטות שלי, הייתי מאד דומיננטית.
והוא אמר שאני שואבת פנימה, שזה סוחף להיות שם בעומק הזה, איתי.
שהוא לא חשב שזה ידבר אליו, ואיתי זה פשוט קרה ככה, אחרת ממה שהיה רגיל קודם.
דיברנו גם על אהבה, ועל ההוא שהיה שם לפניו (שהוא כבר "מכיר" מכמה זויות).
אמרתי לו שאני תוהה מה היה שם באמת, במרחק של הזמן וההתפכחות (ושלל התובנות והתחושות הבעייתיים).
סיפרתי לו שאני כבר לא יודעת אם אהבתי אותו... או שיכולתי לאהוב רק את מה שהוא הציג בפניי ?
ברור שאהבתי, אבל מה אהבתי ?
את הזווית המאד מצומצמת שבחר להראות לי בעצמו ? (אם היא אמיתית או הצגה, אני אולי לעולם לא באמת אדע)
את עצמי בתוך האינטראקציה והקשר ודרך מה שהוא איפשר ?
את רכבת ההרים המטורפת של הריגוש האינסופי ?
את המילים שכל אשה חולמת לשמוע והאמנתי (אז) שהן באות מהלב ?
את תשומת הלב בבלוג ? את העניין של האנשים ? את הסקרנות שלא פסקה ?

למחרת הייתי אצל חברה ונשארתי לבד עם התינוקת שלה לאיזה שעתיים ומשהו.
בהתחלה היה נראה שהמתוקה שמתרפקת עליי כל כך במסירות, פשוט זקוקה לתשומת לב וחיבוקים,
בדיעבד התברר שפשוט עלה לה החום, ובגלל זה היא הייתה כזאת קוואץ' ( :
אז בזמן שהיא הייתה מרוחה לי על הבטן והחזה, זיפזפתי על הערוצים בשלט.
נעצרתי על תוכנית שאיכשהו מצליחה לעורר בי עניין (ויש מעט מאד כאלו), שהייתה בדקות האחרונות שלה.
בשניה שהיא הסתיימה, לקחתי את הגלקסי שלי והתחלתי להקליד מייל.
אחרי שניה, גם ידעתי למי הוא ישלח... :

וואוו
נפל לי עכשיו אסימון אדיר.
ראיתי סוף של ראיון של פרופ' יורם יובל עם רזי ברקאי ומשהו שהוא שאל / אמר, גרם לי לראות משהו.

לפני הקשר עם #, הייתי במקום שלם ובשלווה ושקט בתוכי.
יכולתי להיות פשוט. פשוט להיות.
היו זמנים שלמים וארוכים שפשוט הייתי... בלי למהר לשום מקום.
בשיחה או סתם עם מישהו ובעיקר כשהייתי לבד.
אני חושבת שזה אולי אחד המחירים הכי גדולים שאני משלמת, שזה אבד לי.
הוא אמר בראיון משהו על העולם המהיר שלנו, שבו התשובות צריכות להיות קצרות וממוקדות ולעניין...
וקלטתי כמה שזה חילחל לי וקילקל אותי.
בעולם שהזמן יקר ותמיד יש משהו שמחכה בעוד רגע להעשות,
ורק מחפשים קיצורי דרך, כבר אין מקום לקצב הטבעי.
כבר שלוש שנים שאין לי רגע אמיתי כזה של שקט שלם.
ופתאום הרגע נזכרתי איך זה הרגיש וכמה זה חסר לי.
פעם הייתי מנהלת עם אנשים שיחות עומק, שהיו עושות סוג של אקסטזה.
ואני זוכרת שחלק ממה שאיפשר את זה, היה איזו סבלנות בסיסית,
באמת להקשיב, להביע, לתהות, לתת למה שיש לעלות מעצמו בלי להפעיל כוח ולזרז תהליך.
אני תוהה איפה זה היום ?
יכול להיות שלהיות עכשיו שרועה עם יהלי* עליי, ככה בהרבה דקות שכל מטרתן זו התרפקות, חידד לי את זה מאד.
פעם הייתי יושבת (או שוכבת) ככה שעות עם תינוקות עליי.
עם כאלה שטיפלתי בהם ועם האחייניות שלי ועם ילדים של חברות וחברים.

שלושת השנים האחרונות, הכניסו אותי לאיזה סטייט אוף מיינד של מתח תמידי מסוים, שגם אם הוא מתחת לפני השטח, הוא עדיין שם.
אולי עכשיו כשראיתי את זה נורא ברור, אני אצליח לשחזר לי את זה.

ואז המקסים** הזה ענה לי:
"קראתי. מאוד מקוה שתצליחי. אבל לא לשחזר. אלא ליצר משהו חדש ממקום התפתחותי חדש גם הוא."

* עם כמויות יהלי שמסתובבות היום, אני בטוחה שאני לא עושה אאוטינג.
** המקסים זה הטיגריס !

______________________________________________________________________

עברו כמה שבועות מאז.

מסתבר שאני מצליחה.
לעשות שוב את מה שידעתי פעם.
שמצאתי שוב את השקט וההרמוניה שלי.
ולא רק אותם.
אנחנו מצליחים להכניס את ההיררכיה לזוגיות, משהו שלא חשבתי שאפשר לעשות.

כבר כמה ימים שיש פוסט שמתוכנן להכתב על 24/7. (הפוסט על "הנושא היותר רחב ורציני ומשמעותי").
זה מתחבר ממש כהמשך טבעי למה שיש כאן למעלה.
אפילו נשלחתי כבר כמה פעמים לכתוב אותו, אבל אני עוד לא מצליחה לתמלל את זה, אז לא בכוח.
והוא לא מתעקש על זה.
על דברים אחרים הוא לא מוותר לי...
אבל זה כנראה משהו שהוא מבין שצריך לנבוע מהבטן ולא מהראש.

הייתי אמורה לכתוב פוסט אחר, על נושא יותר רחב ורציני (ומשמעותי).

וגם להעלות פוסט (כבד) מהטיוטא, שנכתב לפני חודשיים וחצי ונערך לפני כמה ימים.

אבל אז קרה משהו ששם את הכל בצד והייתי חייבת לפרסם !

נכנסתי הביתה בצהריי אחד הימים השבוע והוא בדיוק הכין ארוחת צהריים.
הרדיוטייפ המעפן שבמטבח, היה דלוק על תחנה של דיבורים, כשכרגיל ברקע יש רישרושים של תחנה לא מכוונת.
מכיוון שאין שם יותר אנטנה שמחוברת, ואחרי שכבר הבנו שלא בקרוב נמצא שפחה...
שתעמוד בכל עת שהרדיו פועל ותיגע בגדם של האנטנה (שידוע שיוצרת קליטה כמעט מושלמת),
כבר סיכמנו שמתישהו הרדיו הזה יאלץ לפנות את מקומו.

בקיצור, נכנסתי הביתה והדבר הראשון שראיתי, זה את הגבר המהמם הזה מבשל.
אחרי שנשמתי עמוק להזכיר לעצמי שאני לא חולמת ושכל זה אמיתי...
הלכתי לפינת אוכל לשים את התיק והמפתחות, 
אמרתי שלום לשלל הילדים שהיו מפוזרים בבית (שלא כולם שייכים לו במקור)
חזרתי למטבח ופלטתי בלי לחשוב:
"אם יש משהו שממש מתחשק לי עכשיו, זה להוציא את הרדיו הזה מהחשמל ולזרוק אותו מהמרפסת."

תוך שניה אני רואה אותו מסתובב, מעיף אליי מבט קטנטן ומחוייך, ניגש אל הרדיו, מוציא אותו מהחשמל,
מעיף אליי עוד מבט (אולי כדי לראות שהמבט שלי מופנה אליו) ופשוט שומט אותו אל הרצפה.

המסכן (הרדיו), נמרח על הרצפה עם פה פעור (הפתח של הקלטת) (יענו הקסטה).

ואז הוא נעמד מולי ואמר: "את רואה כמה מהר את מקבלת את מה שאת מבקשת ?"

טוב...
עמדתי שם כמה שניות המומה, לפני שהתגלגלתי מצחוק.
ואז צחקתי איזה כמה דקות ולא הצלחתי להרגע.
ואז קפצתי אליו והתחלתי לנשק אותו בלי הכרה.
ואז תוך כדי שאני נחנקת מצחוק, אמרתי לו שאני חייבת לכתוב על זה בבלוג.

אח"כ חשבתי על זה שאם בודקים סטטיסטית, מגלים שהמטבח מהווה השראה לרוב מה שאני כותבת בזמן האחרון.
אבל זה רק בגלל שבמטבח יש רגעים קטנים, שלא צריך הרבה זמן ומחשבה לכתוב עליהם.
ובכלל... יש כל מיני דברים שהם אולי עצומים לי מידי כדי לכתוב עליהם כאן,
ואולי זה לא סתם שהם בנתיים עוד לא נכתבים.

ואם הייתי יכולה להעביר כאן בסיום הפוסט הזה, את ההתרגשות שעוברת לי עכשיו בגוף, זה היה מצוין.
והזמן הזה שעכשיו היה לנו בחדר...
המילים והנגיעות והבקשה...
ואתה !

גררר אחד מתמשך !

כשיצאנו למועדון, אמרת לי לענוד קולר ולהביא איתנו גם את הרצועה (שרשרת).
ובאנו למקום חדש (לי), תרתי משמע: פעם ראשונה במיקום של המועדון הזה,
ופעם ראשונה במיקום הזה שלי, עם מישהו שהוא בן הזוג שלי, בחיים.

הרגשתי יפה וסקסית, ושמחתי על זה, כי לצידך, עם הנוכחות הסקסית שלך, זה צריך להיות ככה.
אני מרגישה שאני חייבת להיות אטרקטיבית לידך, ובעיקר בעיקר בשבילך.

בדר"כ כשאנחנו במועדון, צמודים, רוקדים ונוגעים... העולם שבחוץ הופך לי מטושטש, האנשים הופכים לתפאורה.
הפעם זה היה קצת אחרת, הייתה נוכחות שברגעים מסויימים הסיתה את תשומת הלב שלי החוצה, מאיתנו.
וזו הייתה טבילת אש שהייתי צריכה לעבור, וכשעברתי אותה, יכולתי לחזור לשקוע בנו, בך, בי.

אני על הברכיים למרגלותיך. וזה באותו רגע המקום שלי.
אתה מוביל אותי ברצועה. וזה באותו רגע המקום שלי.
האצבעות שלך חופרות בתוכי, כשאתה אוחז אותי חזק ולא משחרר...
ואני גונחת ומייללת וצוחקת ובוכה ונעשית כולי מעורפלת...
וזה באותו רגע המקום שלי.




ואז אתמול בלילה, אחרי שביצעתי את הטקס שכבר מתחיל להפוך לשיגרה,
כשכבר היינו מכורבלים במיטה, הגענו לדבר על "עד הסוף. עד הקצה."
אמרתי לך שמבחינתי, זה תמיד ברירת המחדל, שזה הטבע שלי.
שאלת אותי מה זה הקצה שלי ועניתי לך שאני לא יודעת לענות על זה איתך,
כי הקצה הוא אף פעם לא שלי, הוא תמיד זה שהבעלים שלי קובע.
ואז תפסת אותי ובטכניקות שלך, ביקשת להוציא ממני תשובות ולא ויתרת.
וברגע אחד הקול והטון שלך השתנו, ולמרות שהיה חשוך, יכולתי לראות גם את הצללית שלך משתנה.
וכשאמרת לי שאם אני לא עונה, אתה תקרע לי את הצורה והרגשתי שהאצבעות שלך כבר עושות את זה...
אז הצלחת להכניס אותי לפינה (חשובה), ובכל זאת להוציא ממני תשובות.
ואחר כך דברים שאמרת, ואיך שליטפת, ואיך שהחזקת, ואיך שנגעת, ואיך שחפרת בי...
ושוב הבאת אותי לבכי.
ואמרתי לך שאף פעם לא אהבו אותי ככה.

ועכשיו כשחזרת מהעבודה, הדברים הקטנים כנראה מעוררים את הדברים הגדולים.
ואני מוצאת את עצמי עכשיו, כורעת על שמיכה על הריצפה, קשורה ברצועה לרגל של השולחן, כותבת לבלוג.
ובין לבין אתה עוצר אותי מהכתיבה כדי לעשות דברים, כל מיני דברים...
ואז מחזיר אותי להתמקד בכתיבה.

לפני שחזרת, עברתי על הפוסט (שכבר קראת) שנמצא בטיוטא מלפני חודש, ושקלתי להעלות אותו לאוויר.
והוספתי שם בהתחלה משפט, על זה שזה אמנם מלפני חודש, אבל מרגיש כמו שנה.
והוספתי שם בסוף הערה, שנראה לי שאני מצליחה...
על התובנה שהייתה לי, על משהו שהלך לאיבוד לפני שלוש שנים,
שכשכתבתי לך עליה אז, איחלת לי להצליח לברוא מחדש.
ורציתי להוסיף שם גם...
שאת הפחד שתמיד היה לי, שאי אפשר לקיים זוגיות שיש בה גם היררכיה ושליטה (לא אני בכל אופן),
אתה מצליח להמיס.
כי לא רק שנראה שאפשר, זה כבר קורה.

אני אוהבת אותך אדוני.
טיגריס יקר.
איש שלי.

פאב.
יושבים עם זוג חברים.
אחרי שהם הולכים אנחנו נשארים לבד, באינטימיות שלנו.
חיבוקים ונשיקות וליטופים ומבטים וקולות וריחות וטועמים ואצבעות...
ואז הלחי שלי בשקע של הכתף שלך, שמרגישה שם הכי בבית.
וברגע אחד, המבט שלך משתנה, וגם כל העולם מסביב, ואז סטירה.
אני עם הגב לעולם, אז אין לי מושג אם מישהו הפנה מבט לראות, אבל גם לא אכפת לי.
המבטים שלנו נעוצים ואז אתה מחבק אותי ומנשק במקום שבו לפני רגע סטרת.
וזה עוצמתי, המעברים האלה.

 

שבת בבית, אנחנו לבד.
מארגנים במטבח דברים של ארוחת בוקר.
איזה כלי עף לך מהידיים בדרך מהמקרר ושלולית של יוגורט, נמצאת עכשיו מרוחה על הרצפה.
בחיוך ומבט ממזריים, אתה אומר לי לרדת ללקק.
זה רגע שבו יש לי בחירה, לאן לקחת את זה, כי איתך זה אחרת, אנחנו בוראים כאן משהו חדש שלנו.
אני יכולה לקחת את זה למקום של חמוד וצוחקים, להביא מטלית ושננקה את הבאלגן...
אני יכולה לתקוע איזו הערה צינית...
ואני יכולה...
בשברירי השניה האלה, האווירה נורא מתוקה ויש בה איזה מתח נעים.
ואז אני פשוט יורדת על הברכיים, מרכינה את הראש ומחליקה את הלשון שלי על היוגורט (שהסתבר שהוא טעים :)
אני מגניבה מבט לכיוונך ורואה שנעצרת וירדת עם ברך אחת על הרצפה ואתה נועץ בי מבט.
העיניים ההחודרות שלך, נוצצות אפילו יותר מבדרך כלל, והחיוך הממזרי שלך גדל והופך למתוק ומרוצה יותר.
כמה דקות עוברות ואני ממשיכה ללקק, ביסודיות, לא מפספסת אף טיפה.
ואתה במרחק של שני מטרים ממני, לא זז ממקומך, רק מביט ומחייך ונוצץ.
וזה מרגיש נכון.
זה מרגיש סקסי.
זה מרגיש במקום.
זה מרגיש מחובר.
בדיוק במידת הרצינות והמתח הנעימים.
ואז כשאני מסיימת, אני מלקקת את השפתיים שלי ומוחה עם היד את השאריות שנשארו על האף, וקמה.
אנחנו מתפנים להשלים את ניקוי הרוק שלי מהריצפה עם מטלית...
ואז אתה מתפנה להשלים את התמונה, עם החשקים שהתעוררו בך מהסיטואציה הזאת (שבשבילי הייתה הכי טבעית בעולם).


צהריים, יום חול.
אתה במטבח מחמם לילדים ארוחת צהריים.
אני נכנסת לקחת בקבוק מים כדי לצאת לפגוש חברה.
נשיקה וחיבוק ועוד נשיקה ולשון ונשיכת שפתיים ואז אני מרגישה משהו קר וחד על הגרון שלי.
אני דואגת לא לזוז מידי, רק מהחשד הקל שזה סכין.
ואז ברגע שהנשיקה לרגע נרגעת והדבר הזה כבר לא נוגע בי, אני מעיזה לשאול ולהסתכל... ולשמוע ולראות...
ולגלות, שזו באמת הייתה סכין חדה, שהייתה צמודה לי לגרון.
אני אומרת לך שאתה לא נורמלי, ולא מחדשת לשנינו שום דבר.
וברור לי, שלמרות שבאותו רגע עוברים לי התסריטים הכי גרועים בראש...
(כמו משהו שיזיז לך את היד כמו רעידת אדמה או אפצ'י)
שאתה שומר עליי ודואג שלא יקרה לי משהו רע.
ואז עוד נשיקה ואני פונה ללכת ואתה מושך אותי חזרה אליך ותופס לי את היד ומסמן קווים על היד שלי,
שניים אנכיים ושניים אופקיים שחותכים אותם. ואז מסמן איקס ושואל אותי איפה לשים את העיגול.
ואני נזכרת בלפני תשע שנים, כשעשיתי את זה על הגב של של מישהו בפעם הראשונה שלי בדאנג'ן.
ואחרי שאתה מסמן את העיגול שלי ואת האיקס שלך, אני אומרת לך שלפי המיקומים, זה משחק אבוד.
ואז עוד חיבוק ואתה מצמיד אותי אליך ושוב אני מרגישה את הלהב על הגרון שלי, והפעם את זה שהוא ננעץ...
והאדרנלין שוב מבעבע ואז אתה משחרר אותי ואני יוצאת מהבית ונכנסת למעלית.
במעלית אני מסתכלת על עצמי במראה, ורואה את החור שהחוד יצר... 
ומגיעה למטה ויוצאת מהבניין והולכת אל הרכב שלי ומכוונת את ה-GPS לכתובת הרצויה,
ואני לגמרי ב-high, אבל מהסוג השפוי.