מיש

ואז שאלת אותי מה ה-catch.

הייתי מופתעת מהשאלה וגם לא, כי שנינו מחוברים לקרקע ולעולם האמיתי.
רציתי להיות בטוחה שאני מבינה את השאלה נכון, אז שאלתי למה אתה מתכוון.

שאלת אותי אם אני צפויה להתהפך מתישהו, אם מתישהו תצא ממני מישהי אחרת.
ואני יודעת למה אתה מתכוון.

אמרתי לך בשיא הכנות, שככל שאני מכירה אותי, זו אני, כזו אני, שאני לא מציגה איזה מצג להרשים,
שמההכרות שלי עם עצמי, אני לא חושבת שיש איזו מפלצת שעלולה להתפרץ או להיחשף.
אבל גם הוספתי, שאני לא נביאה ולא מסוגלת להתחייב שלא ארד מהפסים באיזה יום,
ושאני לא יכולה לצפות את מי שאהיה, בנסיבות כאלה או אחרות שעלולות להופיע בחיים.

וכשאמרתי את זה, חשבתי על זה שלפחות בהסתכלות שלי על עצמי, זה כבר קרה לי פעם אחת.
שהתהפכתי ויצאה ממני מפלצת, כזו שאפילו אני, לא הייתי מסוגלת לסבול בעצמי.
אבל בדין שחרצתי לעצמי, מצאתי שאני לא לגמרי אשמה, שנגררתי לשם בלי יכולת לשלוט בזה,
לא חשבתי שאי פעם אאבד שליטה אמיתית על עצמי, גם לא על מסירת השליטה.
לא חשבתי שאהבה ומסירות כל כך עמוקה, שהוציאו ממני נתינה וחום ויופי ורוך...
 יהפכו לכעס ואכזבה כל כך אדירים שיוציאו ממני כזה פיכס.

אבל זה קרה, ואני עדיין בתהליך של הטהרות מזה, והשאלה שלך זרקה אותי לתוך זה.
ואני חושבת שמתוך מה שיש ביננו, לא צפוי ששום דבר מזה יקרה, אבל למי יש ערבות לתת ?

אני עושה כל שביכולתי כדי לשמח ולשרת אותך, להקל עליך, לתרום למערכת שלנו את החלק שלי,
ואני מרגישה שרוב הזמן זה גם מצליח, ובעיקר עושה טוב לשנינו (או לכולנו).
אבל אחד הדברים שהכי קשים לי, זה לאכזב, ואני מקווה שזה קורה רק מעט (כי ברור לי שאי אפשר להמנע מזה בכלל).

אני מרגישה שפחה שלך כל הזמן, גם אם נראה שאני עושה משהו שלא מבטא את זה.
אני מרגישה כלבונת שלך, גם כשאין שום ביטוי ממשי של זה.
אני מרגישה חברה שלך ושותפה, כי אתה יודע לתת לי להיות כזו.
אני מרגישה אהובה, וזה מאד מפחיד לי.

שנינו יודעים שרגשי הנחיתות שלי לפעמים משתלטים ושחרדות הנטישה שלי מרימות דגלים.
אתה רוצה להגיד לי משהו, ואני ישר חושבת שהנה אתה עומד לעשות שיחת פרידה.
ככל שיותר טוב לי ונעים לי ואני רוצה להשאר, ככה פחות ברור לי שתראה להשאיר אותי.
זה לגמרי לא רציונאלי ובכלל מעוות, אבל הרבה מאד שנים ולא מעט קשרים, צרבו בי את זה,
ואני מקווה שלדבר על זה (ואפילו לצחוק), זה מה שלוקח מזה את העוקץ והארס ואת היכולת להרוס.

אני אוהבת את זה שהבאת את החלק היצרי מיני שלי למקום של כבוד, שזה נהיה חלק מהיומיום.
מעולם לא הרגשתי את המיניות כל כך חזקה, תכופה, מרעידה, מרטיבה, מרטיטה, מצמררת,
שהגוף שלי זז מעצמו מתוך החשק, שהאגן שלי מתעגל באופן אוטומטי, שהגרון שלי מוציא את הקולות.
אבל בנתיים אני מעיזה לתת לחרמנות שלי להיות, רק כשאני איתך, צמודה אליך, מתחככת בך...
כשאני לא איתך, גם אם אני מגורה, אני לא נותנת לעצמי להרגיש שזה חרמנות.

הימים שלי רצופים בתמונות שפעם הייתי יכולה למלא מהן בלוג שלם, ולחרמן קהל קוראים רחב,
ואולי לגרום לאנשים אפילו לקנא...
אבל הקשר הזה לוקח אותי פנימה אלינו, ופחות החוצה (לבלוג או לספר לחברות).
אולי בגלל שהקשרים האחרים היו בעיקר מרחוק, והכתיבה והפירסום הרגישו שמקרבים,
כאן איתך, כשאנחנו חיים ביחד, והקרבה מורגשת ועוטפת כל הזמן, אני לא זקוקה לאמצעי דלק ודבק חיצוני.