מיש

בטיוטא מאז... (זה מרגיש שעברו שנים :)

שלוש מערכות יחסים, בשלושת השנים האחרונות...
בזו אחר זו, עם שלושה גברים נשואים.

בשלושתן הייתה היררכיה ברורה, גבולות ברורים.
בשלושתן, ההתנהלות היא מאד מוגדרת, ייחודית ומיוחדת לקשר של היררכיה ושליטה.
בשלושתן, בשניה שזה נולד, התחילה גם הספירה לאחור.

היו לזה רווחים והיו לזה מחירים.
בדרך כלל בחרתי לראות רק את הרווח, בעיקר כשהייתי בתוך.
הרי אם כבר נמצאים בתוך הבועה, עדיף להנות ממנה כמה שאפשר. בשביל מה לסבול כאב מיותר ?
בכלל, אני אחת כזו שמשתדלת לראות את הרווחים במה שבחרתי ולא המחירים.
חרטה בפני עצמה היא דבר חסר טעם, שלא כמו להבחין בטעות ולתקן, שבזה יש טעם אדיר.
נדיר שאתחרט על משהו שעשיתי או שקרה לי, אני יכולה לספור כאלה מקרים על כף יד אחת (וגם זה בהגזמה).
שאלו אותי לא פעם אם אני מתחרטת על הקשר ההוא, הראשון, זה שהאבדן שלו ריסק אותי...
ועם הזמן אזרתי אומץ להודות שהתשובה שלי היא "לא יודעת" וגם לפעמים שאני חושבת שכן, שאני אולי מתחרטת.

ביום שבו עשיתי את הצעד הראשון בפועל, בשביל... (צונזר), נכנס לחיי אחד (מקסים) פנוי.
הוא הודיע לי שהוא רוצה לגנוב אותי מזה שהקולר שלו נעול על הצוואר שלי.
אמר שמהשניה הראשונה שראה אותי, משהו בו רצה שאהיה שלו.
והוא מציע זוגיות ועוד...

ואני כבר לא יודעת איך עושים את זה.
אני כבר לא יודעת איך להיות בת זוג במערכת יחסים שאין בה היררכיה מוגדרת.
אני לא יודעת איך לאזן בין בת הזוג הנשלטת שהתרגלתי להיות, לבין בת הזוג שפעם ידעתי להיות.
אני כבר לא בטוחה שאני זוכרת איך עושים את זה.
ויותר מזה, כל כך הרבה התניות ושריטות כבר נצרבו בי, חזק יותר ממה שאפשר לתאר,
ואני באמת עובדת קשה כדי להתנער מהן.

אני משתדלת להמציא את עצמי מחדש, או לפחות לעשות דברים אחרת...
לא לשחזר הרגלים, לא לחקות התנהגויות, לא לשאוב אוטומטית למקום שבו הרגשתי גן העדן (גם אם היה אשליה).
חושפת את עצמי פחות, מכניסה אליי פחות, מרסנת מאד את הנטייה להתמסר, שהפכה לטבע שני.

ביום שישי דיברתי על זה עם דום, על זה שעם הזמן הבנתי, שגם בהתמסרות ובנשלטות שלי, הייתי מאד דומיננטית.
והוא אמר שאני שואבת פנימה, שזה סוחף להיות שם בעומק הזה, איתי.
שהוא לא חשב שזה ידבר אליו, ואיתי זה פשוט קרה ככה, אחרת ממה שהיה רגיל קודם.
דיברנו גם על אהבה, ועל ההוא שהיה שם לפניו (שהוא כבר "מכיר" מכמה זויות).
אמרתי לו שאני תוהה מה היה שם באמת, במרחק של הזמן וההתפכחות (ושלל התובנות והתחושות הבעייתיים).
סיפרתי לו שאני כבר לא יודעת אם אהבתי אותו... או שיכולתי לאהוב רק את מה שהוא הציג בפניי ?
ברור שאהבתי, אבל מה אהבתי ?
את הזווית המאד מצומצמת שבחר להראות לי בעצמו ? (אם היא אמיתית או הצגה, אני אולי לעולם לא באמת אדע)
את עצמי בתוך האינטראקציה והקשר ודרך מה שהוא איפשר ?
את רכבת ההרים המטורפת של הריגוש האינסופי ?
את המילים שכל אשה חולמת לשמוע והאמנתי (אז) שהן באות מהלב ?
את תשומת הלב בבלוג ? את העניין של האנשים ? את הסקרנות שלא פסקה ?

למחרת הייתי אצל חברה ונשארתי לבד עם התינוקת שלה לאיזה שעתיים ומשהו.
בהתחלה היה נראה שהמתוקה שמתרפקת עליי כל כך במסירות, פשוט זקוקה לתשומת לב וחיבוקים,
בדיעבד התברר שפשוט עלה לה החום, ובגלל זה היא הייתה כזאת קוואץ' ( :
אז בזמן שהיא הייתה מרוחה לי על הבטן והחזה, זיפזפתי על הערוצים בשלט.
נעצרתי על תוכנית שאיכשהו מצליחה לעורר בי עניין (ויש מעט מאד כאלו), שהייתה בדקות האחרונות שלה.
בשניה שהיא הסתיימה, לקחתי את הגלקסי שלי והתחלתי להקליד מייל.
אחרי שניה, גם ידעתי למי הוא ישלח... :

וואוו
נפל לי עכשיו אסימון אדיר.
ראיתי סוף של ראיון של פרופ' יורם יובל עם רזי ברקאי ומשהו שהוא שאל / אמר, גרם לי לראות משהו.

לפני הקשר עם #, הייתי במקום שלם ובשלווה ושקט בתוכי.
יכולתי להיות פשוט. פשוט להיות.
היו זמנים שלמים וארוכים שפשוט הייתי... בלי למהר לשום מקום.
בשיחה או סתם עם מישהו ובעיקר כשהייתי לבד.
אני חושבת שזה אולי אחד המחירים הכי גדולים שאני משלמת, שזה אבד לי.
הוא אמר בראיון משהו על העולם המהיר שלנו, שבו התשובות צריכות להיות קצרות וממוקדות ולעניין...
וקלטתי כמה שזה חילחל לי וקילקל אותי.
בעולם שהזמן יקר ותמיד יש משהו שמחכה בעוד רגע להעשות,
ורק מחפשים קיצורי דרך, כבר אין מקום לקצב הטבעי.
כבר שלוש שנים שאין לי רגע אמיתי כזה של שקט שלם.
ופתאום הרגע נזכרתי איך זה הרגיש וכמה זה חסר לי.
פעם הייתי מנהלת עם אנשים שיחות עומק, שהיו עושות סוג של אקסטזה.
ואני זוכרת שחלק ממה שאיפשר את זה, היה איזו סבלנות בסיסית,
באמת להקשיב, להביע, לתהות, לתת למה שיש לעלות מעצמו בלי להפעיל כוח ולזרז תהליך.
אני תוהה איפה זה היום ?
יכול להיות שלהיות עכשיו שרועה עם יהלי* עליי, ככה בהרבה דקות שכל מטרתן זו התרפקות, חידד לי את זה מאד.
פעם הייתי יושבת (או שוכבת) ככה שעות עם תינוקות עליי.
עם כאלה שטיפלתי בהם ועם האחייניות שלי ועם ילדים של חברות וחברים.

שלושת השנים האחרונות, הכניסו אותי לאיזה סטייט אוף מיינד של מתח תמידי מסוים, שגם אם הוא מתחת לפני השטח, הוא עדיין שם.
אולי עכשיו כשראיתי את זה נורא ברור, אני אצליח לשחזר לי את זה.

ואז המקסים** הזה ענה לי:
"קראתי. מאוד מקוה שתצליחי. אבל לא לשחזר. אלא ליצר משהו חדש ממקום התפתחותי חדש גם הוא."

* עם כמויות יהלי שמסתובבות היום, אני בטוחה שאני לא עושה אאוטינג.
** המקסים זה הטיגריס !

______________________________________________________________________

עברו כמה שבועות מאז.

מסתבר שאני מצליחה.
לעשות שוב את מה שידעתי פעם.
שמצאתי שוב את השקט וההרמוניה שלי.
ולא רק אותם.
אנחנו מצליחים להכניס את ההיררכיה לזוגיות, משהו שלא חשבתי שאפשר לעשות.

כבר כמה ימים שיש פוסט שמתוכנן להכתב על 24/7. (הפוסט על "הנושא היותר רחב ורציני ומשמעותי").
זה מתחבר ממש כהמשך טבעי למה שיש כאן למעלה.
אפילו נשלחתי כבר כמה פעמים לכתוב אותו, אבל אני עוד לא מצליחה לתמלל את זה, אז לא בכוח.
והוא לא מתעקש על זה.
על דברים אחרים הוא לא מוותר לי...
אבל זה כנראה משהו שהוא מבין שצריך לנבוע מהבטן ולא מהראש.