הייתי אמורה לכתוב פוסט אחר, על נושא יותר רחב ורציני (ומשמעותי).
וגם להעלות פוסט (כבד) מהטיוטא, שנכתב לפני חודשיים וחצי ונערך לפני כמה ימים.
אבל אז קרה משהו ששם את הכל בצד והייתי חייבת לפרסם !
נכנסתי הביתה בצהריי אחד הימים השבוע והוא בדיוק הכין ארוחת צהריים.
הרדיוטייפ המעפן שבמטבח, היה דלוק על תחנה של דיבורים, כשכרגיל ברקע יש רישרושים של תחנה לא מכוונת.
מכיוון שאין שם יותר אנטנה שמחוברת, ואחרי שכבר הבנו שלא בקרוב נמצא שפחה...
שתעמוד בכל עת שהרדיו פועל ותיגע בגדם של האנטנה (שידוע שיוצרת קליטה כמעט מושלמת),
כבר סיכמנו שמתישהו הרדיו הזה יאלץ לפנות את מקומו.
בקיצור, נכנסתי הביתה והדבר הראשון שראיתי, זה את הגבר המהמם הזה מבשל.
אחרי שנשמתי עמוק להזכיר לעצמי שאני לא חולמת ושכל זה אמיתי...
הלכתי לפינת אוכל לשים את התיק והמפתחות,
אמרתי שלום לשלל הילדים שהיו מפוזרים בבית (שלא כולם שייכים לו במקור)
חזרתי למטבח ופלטתי בלי לחשוב:
"אם יש משהו שממש מתחשק לי עכשיו, זה להוציא את הרדיו הזה מהחשמל ולזרוק אותו מהמרפסת."
תוך שניה אני רואה אותו מסתובב, מעיף אליי מבט קטנטן ומחוייך, ניגש אל הרדיו, מוציא אותו מהחשמל,
מעיף אליי עוד מבט (אולי כדי לראות שהמבט שלי מופנה אליו) ופשוט שומט אותו אל הרצפה.
המסכן (הרדיו), נמרח על הרצפה עם פה פעור (הפתח של הקלטת) (יענו הקסטה).
ואז הוא נעמד מולי ואמר: "את רואה כמה מהר את מקבלת את מה שאת מבקשת ?"
טוב...
עמדתי שם כמה שניות המומה, לפני שהתגלגלתי מצחוק.
ואז צחקתי איזה כמה דקות ולא הצלחתי להרגע.
ואז קפצתי אליו והתחלתי לנשק אותו בלי הכרה.
ואז תוך כדי שאני נחנקת מצחוק, אמרתי לו שאני חייבת לכתוב על זה בבלוג.
אח"כ חשבתי על זה שאם בודקים סטטיסטית, מגלים שהמטבח מהווה השראה לרוב מה שאני כותבת בזמן האחרון.
אבל זה רק בגלל שבמטבח יש רגעים קטנים, שלא צריך הרבה זמן ומחשבה לכתוב עליהם.
ובכלל... יש כל מיני דברים שהם אולי עצומים לי מידי כדי לכתוב עליהם כאן,
ואולי זה לא סתם שהם בנתיים עוד לא נכתבים.
ואם הייתי יכולה להעביר כאן בסיום הפוסט הזה, את ההתרגשות שעוברת לי עכשיו בגוף, זה היה מצוין.
והזמן הזה שעכשיו היה לנו בחדר...
המילים והנגיעות והבקשה...
ואתה !
גררר אחד מתמשך !
