מיש

כשיצאנו למועדון, אמרת לי לענוד קולר ולהביא איתנו גם את הרצועה (שרשרת).
ובאנו למקום חדש (לי), תרתי משמע: פעם ראשונה במיקום של המועדון הזה,
ופעם ראשונה במיקום הזה שלי, עם מישהו שהוא בן הזוג שלי, בחיים.

הרגשתי יפה וסקסית, ושמחתי על זה, כי לצידך, עם הנוכחות הסקסית שלך, זה צריך להיות ככה.
אני מרגישה שאני חייבת להיות אטרקטיבית לידך, ובעיקר בעיקר בשבילך.

בדר"כ כשאנחנו במועדון, צמודים, רוקדים ונוגעים... העולם שבחוץ הופך לי מטושטש, האנשים הופכים לתפאורה.
הפעם זה היה קצת אחרת, הייתה נוכחות שברגעים מסויימים הסיתה את תשומת הלב שלי החוצה, מאיתנו.
וזו הייתה טבילת אש שהייתי צריכה לעבור, וכשעברתי אותה, יכולתי לחזור לשקוע בנו, בך, בי.

אני על הברכיים למרגלותיך. וזה באותו רגע המקום שלי.
אתה מוביל אותי ברצועה. וזה באותו רגע המקום שלי.
האצבעות שלך חופרות בתוכי, כשאתה אוחז אותי חזק ולא משחרר...
ואני גונחת ומייללת וצוחקת ובוכה ונעשית כולי מעורפלת...
וזה באותו רגע המקום שלי.




ואז אתמול בלילה, אחרי שביצעתי את הטקס שכבר מתחיל להפוך לשיגרה,
כשכבר היינו מכורבלים במיטה, הגענו לדבר על "עד הסוף. עד הקצה."
אמרתי לך שמבחינתי, זה תמיד ברירת המחדל, שזה הטבע שלי.
שאלת אותי מה זה הקצה שלי ועניתי לך שאני לא יודעת לענות על זה איתך,
כי הקצה הוא אף פעם לא שלי, הוא תמיד זה שהבעלים שלי קובע.
ואז תפסת אותי ובטכניקות שלך, ביקשת להוציא ממני תשובות ולא ויתרת.
וברגע אחד הקול והטון שלך השתנו, ולמרות שהיה חשוך, יכולתי לראות גם את הצללית שלך משתנה.
וכשאמרת לי שאם אני לא עונה, אתה תקרע לי את הצורה והרגשתי שהאצבעות שלך כבר עושות את זה...
אז הצלחת להכניס אותי לפינה (חשובה), ובכל זאת להוציא ממני תשובות.
ואחר כך דברים שאמרת, ואיך שליטפת, ואיך שהחזקת, ואיך שנגעת, ואיך שחפרת בי...
ושוב הבאת אותי לבכי.
ואמרתי לך שאף פעם לא אהבו אותי ככה.

ועכשיו כשחזרת מהעבודה, הדברים הקטנים כנראה מעוררים את הדברים הגדולים.
ואני מוצאת את עצמי עכשיו, כורעת על שמיכה על הריצפה, קשורה ברצועה לרגל של השולחן, כותבת לבלוג.
ובין לבין אתה עוצר אותי מהכתיבה כדי לעשות דברים, כל מיני דברים...
ואז מחזיר אותי להתמקד בכתיבה.

לפני שחזרת, עברתי על הפוסט (שכבר קראת) שנמצא בטיוטא מלפני חודש, ושקלתי להעלות אותו לאוויר.
והוספתי שם בהתחלה משפט, על זה שזה אמנם מלפני חודש, אבל מרגיש כמו שנה.
והוספתי שם בסוף הערה, שנראה לי שאני מצליחה...
על התובנה שהייתה לי, על משהו שהלך לאיבוד לפני שלוש שנים,
שכשכתבתי לך עליה אז, איחלת לי להצליח לברוא מחדש.
ורציתי להוסיף שם גם...
שאת הפחד שתמיד היה לי, שאי אפשר לקיים זוגיות שיש בה גם היררכיה ושליטה (לא אני בכל אופן),
אתה מצליח להמיס.
כי לא רק שנראה שאפשר, זה כבר קורה.

אני אוהבת אותך אדוני.
טיגריס יקר.
איש שלי.