מיש

בטיוטא מתאריך 6/2/2013 

יש כמה דברים שקשורים לזה.

האחד, האמירה הזאת "את שלי".
אני יודעת שאני נמסה מלשמוע (או לקרוא) את זה מגבר שאני אוהבת.
זה הצליח לשבות אותי בעבר... וזה עדיין.

זה כבר היה לפני הרבה חודשים, שהבנתי שיש משהו מאד מסוכן באמירה הזאת,
בעיקר כשהיא נאמרת על ידי מישהו שמתישהו מתכוון שכבר לא אהיה שלו.
כשדיברתי על בעלות לכל החיים, ידעתי שזה אך השלמה של שייכות לכל החיים.
והיא אמנם טוטאלית וכמעט אבסולוטית, אבל לא בלתי מותנית.
אנשים סביבי חשבו אז שאני עיוורת, שאיבדתי את השכל הישר ואת בוחן המציאות,
ואולי גם היום חושבים כך, גם על הקשר הנוכחי...
ואם אהיה לגמרי כנה, אני גם יכולה להבין למה.
גם בעומק הקשר, כשהייתי עם "המבט המטומטם המאוהב", לא הייתי מנותקת מהמציאות.
מה כן ?
הייתי שבויה.
שבויה בתוך מערבולת שיש בה השפעות פסיכולוגיות מאד חזקות ואלמנטים של mind-fuckink קיצוני.
אני לא מסירה את האחריות שלי על זה שנתתי לעצמי לשקוע לשם ולהשאר...
הקושי העיקרי שלי היה עם זה, שכשהיה צריך לשחרר את ה"שלי" ובכל ליבי רציתי להצליח לעשות את זה,
נותרתי שבר כלי וחסרת כוחות לעשות את זה.
הפרטנר שהייתי שלו ושביקש ש"נשנה צורה", שאמור היה להיות המבוגר האחראי,
לקח את התפקיד הזה עד הסוף ולא בטח בדרך שבה חשבתי שתהיה אפשרית לי,
והמשיך להחזיק את השליטה גם על תהליך הפרידה, ושבר אותי.
לקח לי הרבה זמן להודות שלקיתי בתופעת סטוקהולם.

ואיך זה קשור ל"שלי" ?
כי זו אשליה של שייכות.
זו הייתה שטיפת מוח שנגעה בכמיהה הכי גדולה שהיתה לי, להרגיש אהובה ועטופה ושייכת.
וזה בדיוק מתקשר לפוסט הקודם של 24/7,
להבדל בין "שלי" בקשר של שליטה נטו שיש לה תאריך תוקף, לבין "שלי" בזוגיות שמכוונת להמשך.

והיום כשהוא אומר לי שאני שלו וכשאני נותנת לעצמי להרגיש את זה...
אני יודעת שיש לזה כיסוי.
שיש לזה משמעות בעולם האמיתי.

עכשיו ל"שלי" האחר, שקשור בכלל לתחום אחר לגמרי.
אני מאד רכושנית לזמן שלי, לדברים שלי, לחפצים שלי, לבגדים שלי, לריהוט שלי.
תמיד חששתי מהיום שבו לא אחיה לבד ולא תהיה לי שליטה (מלאה או בכלל) על כל אלה.
כשהייתי בקשר ההוא, הרגשתי את הקושי הזה בצורה מאד מגמתית,
כשתמיד היה קיים האיום והפחד שהוא ימנע ממני את הדברים "שלי" (ובעניין ספציפי זה גם קרה).
פעם אפילו חלמתי שאני מגיעה הביתה ומגלה שהוא איפשר לזרים להשתלט לי עליו ( :

מאז שעברתי לגור עם הטיגריס והילדים שלו, והחיים הפכו להיות משותפים, אני מגלה שזה לגמרי השתחרר לי.
אני שמה לב שכשהבת שלו רוצה ללבוש משהו שלי, אני שמחה בזה, גם בידיעה שזה לא יחזור אליי לביש...
אני מגלה שכל מה שהיה שלי קודם, אני כבר לא מרגישה צורך להרגיש שזה עדיין שלי,
הרבה יותר כיף לי לדעת שזה שלנו.
וזה משהו שפתאום קלטתי אתמול, ומאד הפתיע אותי...
כי גם עם האחייניות שלי, שהן בבת עיני ותמיד אהבתי לתת להן משלי, זה לא היה ככה,
אפילו איתן, הייתי עדיין רכושנית למה ש"שלי".

אולי העניין הוא, שכשהנשמה שלי יודעת שכשהוא אומר שאני שלו...
אז אין שום מקום ל"שלי".

 
7.7.2013

למה אני מפרסמת את זה היום ?
כי הבוקר התעוררתי עם התקף חרדה (הם עוד קורים לי אחת לכמה שבועות מתוך חלום).
החלק הרלוונטי של החלום היה, שאני מגיעה הביתה ומגלה שהבגדים שלי נעלמו ונשארו רק שתי חולצות (עכשיו אני חושבת שיכול להיות שזה בגלל שפחות ופחות בגדים עולים עליי עכשיו...)

אני שואלת למה והוא אומר לי שהוא העלים את כל הבגדים ושאני יכולה להסתדר עם מה שהשאיר.
אני נכנסת לחדר השינה שלנו ומגלה ששידת הנצרים שהייתה ליד המיטה שלי - נעלמה עם כל מה שהיה עליה.
אני חוזרת לסלון ומתחילה לבכות על זה והוא צוחק עליי ליד הילדים ואני נעלבת עד עמקי נשמתי.
אני בורחת חזרה לחדר ונשכבת ערומה על צידי בין המיטה לקיר על הרצפה ובוכה, עדיין שומעת את הצחוק שלהם בסלון.
התמונה הבאה שאני זוכרת זה שאני עדיין ערומה ובאותה תנוחה, אבל ברחוב ליד איזה רחוב בצבע שחור.
כשאני קולטת שאני בחוץ, אני מנסה להכנס לרכב כדי להסתיר את עצמי ומגלה שהוא נעול ויש שם ילדות שמצביעות עליי.

אז התעוררתי עם דפיקות לב חזקות ונצמדתי אליו כפית מאחור.
עשיתי כל מיני טכניקות כדי להרגיע את עצמי קצת, אחת מהן אפילו הצליחה חלקית לאיזה עשרים שניות.
התלבטתי אם להעיר אותו והחלטתי שאני לא מסוגלת, השינה שלו (ובכלל של אנשים) היא קודש בעיני.
בבוקר כשהתעוררנו להתחיל את היום, סיפרתי לו את עיקרי הדברים.
חשבתי על החלום ההוא מלפני כמה שנים כשהשתלטו לי על הבית ולא רציתי להזכר בזה עוד ולדבר על זה.
דיברנו וניתחנו את התופעה הזאת, שאני משליכה על דמותו, לא רק שלא בצדק, אלא בחוסר הגיון מוחלט, 
הרבה מאד ג'יפה שעוד נשארה בי מהרבה שנים של שריטות.
שיש חלומות שבהן הוא מתנהג אליי בצורות שאולי יכלו להתאים לגברים אחרים שאיתם הייתי, אבל לא לו !
ואלוהים יודע למה זה מתלבש עליו, הוא גבר נדיר שמשרה בי רק ביטחון.
החיים איתו ולצידו הם

נסתרות הן דרכי תת המודע החולם שלנו.

ואז הוא ביקש (הורה) שבכל זאת אעיר אותו בפעם הבאה שיש לי התקף חרדה כזה.

נכנסתי לפירסומים שלי וראיתי שיש רק פוסט אחד שנמצא בטיוטא ולא עלה לאויר וזה מה שמופיע למעלה.
ופתאום זה הסתדר לי הכל ביחד.