היו לי לא מעט שיחות על זה עם דום, בחודשים שהיינו יחד וגם אח"כ,
על ההבדל העצום שבין ה-24/7 שחוויתי עם זה שהיה לפניו, איתו ועם זה שאחריו,
לבין זה שמתקיים כשחיים יחד בזוגיות היררכית, תחת קורת גג אחת.
כשדיברנו על זה, חוויתי עדיין רק את סוג ה-24/7 ההוא,
שבו התמסרתי ונתתי שליטה מוחלטת עליי, אבל היא הופעלה בצורה מאד מסויימת.
השליטה וההתמסרות אז נמצאים בעיקר בראש, במנטאלי, כשכל אחד חי בסביבת חיים אחרת.
זו מערבולת ריגשית חזקה מאד, שבנויה מהמון מתח ומכמיהה אינסופית.
הוא אמר לי אז, שכמה שאנחנו מרגישים את זה אמיתי וחזק,
וכשאנחנו בתוך זה, זו המציאות שלנו וזה ממש לא משחק,
זה עדיין לא החיים האמיתיים של ההיררכיה.
כשפרטנו את זה לפרטים, אז דיברנו על מקומות שהיו נראים לי מאד רחוקים,
יכולתי לדמיין את זה עבור מישהי אחרת, אבל לא עבור עצמי...
אני כבר הייתי אחרי סידרה של תובנות לגבי מה יכול לקרות לי בתהליך כזה,
ובכלל במסלול כזה שלא יכל לאפשר להגיע לשם יותר.
ואז זה קרה !
הטיגריס הזה שצד אותי ולא וירטואלית, לא במילים מפתות ולא בלמשוך אותי לתוך מלכודת...
אלא בחיים האמיתיים, בלקחת אותי אליו ותחת חסותו.
זה בא לידי ביטוי בדרכים כל כך אחרות.
ויש לזה טעם וריח וצורות וצבעים ותחושה כל כך אחרים.
אני אפילו מגלה שיש לזה שפה אחרת.
למשל עכשיו...
הראיתי לו משהו בלאפטופ שלי וכשסגרתי את הכרטיסיה, נשאר פתוח העמוד של הכלוב על משהו בפורום שקראתי אחה"צ
(על הסרטון עם האמא שקיעקעה את התינוק שלה)(שאני מתלבטת אם להגיב שם)
ואז הוא אמר: "שוב את בכלוב ?"
(ושיהיה ברור שאני כבר בקושי באתר, והמינונים שלי במחשב ירדו במאות אחוזים, ואני כבר לא משתמשת בתקשורת וירטואלית)
אז הסתכלתי עליו במבט מסכן כזה... שזה כזה לא פייר להגיד לי כזה דבר...
אבל אני מבינה את זה שהוא מכיר את מיש~שאני עכשיו, הוא לא יודע מה הייתי פעם.
שזה בדיוק מתחבר למה שהראיתי לו במחשב, שזה את הכפילה הסלב שלי (לא מגלה כאן מי זאת :)
שהוא ראה בי קווי דימיון אליה, אבל לא לגמרי ראה למה אני הכפילה שלה.
ואמרתי לו שעד לפני שנתיים שלוש, עוד דמיתי לה הרבה יותר, והוא שאל במה.
שאלתי אותו מה התכונות הבולטות שלה, מה מאפיין אותה והוא ענה שהיא פרא אדם וחצופה.
"בדיוק. ככה הייתי."
מה שעברתי בשנים האחרונות, גרם לשינויים בי בכלל ובחלק הזה בעיקר.
הוא שאל אם זה חסר לי (בי) ואמרתי שלפעמים כן...
ואז שאל למה אני לא מביאה את זה לידי ביטוי ואמרתי שאני לא יודעת אם זה עוד חי אצלי.
(וכנראה שסטיתי מהנושא וכל זה עכשיו נכתב כאן, כי זה קשור ישירות לנושא של הפוסט...)
הוא אמר שמזמן לא כתבתי פה ועניתי שיש משהו שהתחלתי לכתוב בטיוטא (מיד אחרי שהעליתי את הפוסט הקודם),
ופתחתי את ניהול הפירסומים והראיתי לו את מה שהיה שם (שזה החלק שכתוב בשחור).
"את תסיימי את זה היום" וזה היה נשמע כמו שאלה...
אז שאלתי אם זו שאלה והוא הבהיר שזו שאלה עם סימן קריאה...
ואז שלח אותי לחדר השינה שלנו, ואמר לסגור דלת ולעבור למצב של כתיבת פוסט ולסיים את זה.
וזה בדיוק ממחיש.
כי היומיום מתנהל רוב הזמן בשיגרתו (המאד נעימה יש לציין),
ואנחנו חיים בזוגיות ומשפחתיות שנראים "נורמליים" לחלוטין,
ולפעמים זה נראה לי שזה בטח ככה אצל כולם...
אבל זה לא.
יש פה איזה חוזה שנערך ביננו, גם במילים וגם בצורות אחרות.
הוא דובר די מהתחלה והלך וקיבל תוקף עם הזמן ועם הקשר שנבנה.
ומידי פעם יש עליו דיבור, ומתאימים אותו למה שיש במציאות ובפועל.
והוא עושה את החיים הרבה יותר ברורים.
ה-24/7 הזה נראה ומרגיש כל כך טבעי.
הוא מכיל הרבה דברים שהכרתי קודם, אבל גם מאד שונה.
זה ברור לשנינו שהשורה התחתונה היא תמיד שלו.
זה ברור לשנינו שהוא טוב ומיטיב וזה גורם לשליטה שלו להיראות מאד אחרת ממה שחוויתי בעבר.
זה ברור לשנינו שאם יש בו איזו מידה של סדיזם, היא מורגשת ונראית אחרת ממה שהתרגלתי.
זה ברור לשנינו שהוא הרבה פעמים יבחר לוותר לי, אבל ידע גם איפה ומתי להיות חד משמעי.
וטוב.
מאד טוב.
מדהים.
מתאים.
משלים.
מושלם.
היה איזה רגע קטן קודם, באמצע הכתיבה, שהוא נכנס לחדר לרגע,
ורכן אליי ונתן לי נשיקה (ורק מזה עברו לי צמרמורות שכמעט גמרתי...)
וזה מן רגע כזה שהוא הכי טבעי בעולם, אבל גם כל כך מיוחד לי.
ואני אולי נראית לפעמים כאילו אדישה, או שמשהו "עובר לידי",
אבל זה ממש לא ככה.
יש בתוכי סערה שקטה כל הזמן.
יש בתוכי שקט סוער כל הזמן.
אבל שניהם טובים כאלה.
* ברור שיש לי עוד מלא מה להוסיף, אבל נראה לי (ואני גם בונה על זה) שהפוסט הזה יכתב בהמשכים עוד הרבה הרבה זמן.
