החיים שלי הם לונה פארק אחד מתמשך, רכבות שדים, רכבות הרים, מבוכים, קרוסלות, גלגל ענק. הכל מהכל.
הבלוג הזה נפתח ב2010, עבור הבעלים הראשון שלי... ש"קרא, למד ונהנה".
זכיתי לחוות איתו את גן העדן של ההתמסרות המוחלטת.
הוא לקח אותי למסע מרתק (ואולי מופרע) של פעם בחיים, כזה שמשאיר חותם, לכל החיים.
וכשהגיע הזמן לשנות צורה, נגעתי בקרקעית של התהום, וזה כאב יותר מכל דבר אחר שחוויתי בחיי (והיו).
אחריו (בסוף 2011) נכנס לחיים שלי, זה שהיה הצעד הראשון, כדי להחזיר אותי לחיים.
בחוכמה ורגישות הוא ידע לא לבקש בעלות, אלא להיות "בעל הבית", והיה ברור לשנינו, שאנחנו זה לכל החיים.
ואז, למרות שהייתי עדיין שבורה וסקפטית, נשאבתי קריטית והתמסרתי שוב.
באהבה גדולה. לאיש מקסים. אחד המטורפים והשווים.
היה נדמה שגם שם ישבר לי הלב, אבל הפעם, לשמחתי, הצלחנו לעבור מהיררכיה לחברות.
ואז היה קצרצר, מקסים, שבקושי הספקנו לטעום, אבל יצא, שהיה קרש הקפיצה...
לאיש שהוא חלק מחיי בתשע השנים האחרונות, ובצורות המיוחדת שלנו, צפוי להשאר לעוד שנים רבות.
לזה שבסוף 2012, הכריז שיגנוב אותי ואני אהיה שלו, ואם נתאהב, תוך שנה אהיה בהריון ממנו! (זה קרה הרבה קודם!)
זה האיש שיצר איתי חיים! שהיה מעליי, לצידי, לפעמים מתחתיי, מאחורי, ומלפני.
הבלוג חוזר לאוויר בהדרגה, אחרי שהיה בהפסקת פרסומות מאולצת.
וחוזר עם הרוח שנושבת בי היום, רוח של שינוי קוסמי, ביקום ובתוך כל אחד/ת מאיתנו.
מוזמנים להגיב, לכתוב לי לפרטי, לשאול ולשתף...
אבל לא לצפות לקשרים, אני ונילית, לא פנויה ולא מעוניינת.
אבל אוהבת!
אחרי ערב רומנטי ומדהים, של מתנות ופינוקים ושל ביחד (כל כך ביחד), זה היה באמצע המועדון שחיבקת אותי ואמרת לי באוזן עוד דברים ואני התחלתי לבכות. עטפת בחיבוק שלך, נעצת את המבט החודר ושאלת אם אני מתרגשת. עניתי לך שכן, מאד. ואז אמרתי שרציתי להגיד שזה יום ההולדת הכי מאושר שאי פעם היה לי... אבל אז הבנתי שזה לא קשור ליום ההולדת, שזה פשוט היום הכי מאושר.
וזה אושר אחר ממה שהיה לי קודם (והיה). זה אושר שבו רכבת ההרים היא רק מבחוץ, מבפנים יש שלווה והרמוניה. זו אולי הפעם הראשונה בחיים שאני חווה את זה ככה, כי זו כנראה הפעם הראשונה, שאני עם מישהו שבאמת רוצה (ומתכוון) להשאר.
כשהתגובות לפוסט הקודם התחילו להופיע, אמרתי לך שאני רוצה להוסיף שם בעריכה הערה בסוף, לבקש מהמגיבים שירגיעו קצת עם הדביקות, כי הפוסט עצמו מספיק דביק מעצמו ( : אמרת לי להשאיר את זה ככה, שאתה רוצה לקרוא את כל התגובות שיופיעו בלי צנזורה. ולמרות שהתגובות באמת מאד דביקות, כל אחת מהן נגעה ומילאה אותי בשמחה. אני יודעת שהן הגיעו מלבבות אוהבים, והן התקבלו אצלי באהבה גדולה והתרגשות עצומה. תודה לכם, אנשים מקסימים שטיפטפו אליי ברכות ואהבה מקרוב ומרחוק.
תודה אישית ומיוחדת לאישה המתוקה עם "הטיפ של הדבק": כשאמרת לי את זה (ממש בהתחלה), לא ידעתי מה עושים עם זה, כי אני פשוט לא כזו. בדיעבד אני מבינה שלמזלי הוא כזה, הוא יודע מה עושים עם זה, וגם איך, וגם עשה (וממשיך לעשות).
תודה לך אוצרית קטנה, שהיית שותפה לרגעים מופלאים (ושתיארת אותם כל כך מקסים), ובכלל שאת אור.
והכי חשוב, תודה לך, טיגריס מדהים שכמותך ! אני לא מוצאת מילים שאפילו יתחילו להביע, את מה שאני מרגישה.
* אגב, מישהו נכנס בכלל ללינק ההוא ? (מעניין שלא קיבלתי על זה אף תגובה :) * כיף לי לחזור לכתוב שמחת חיים.
לפני הרבה מאד חודשים ראיתי את הקליפ שלו באחד הבלוגים באתר. אני חושבת שזה אותו קליפ ששמתי כאן. מאז, הוא לא יצא לי מהראש. ואני לא יודעת אם הוא שחקן אדיר ופרפורמר מחונן, או שהוא באמת כזה רגיש, אבל אני יודעת שכשאני רואה ושומעת אותו, אני מרגישה אותו בתוכי. שווה לחכות לדקה 4:30, כדי לקבל את זה גם נקי.
והמילים שלו מתארות כל כך...
Come and hold my hand I want to contact the living Not sure I understand This role I've been given
I sit and talk to God And he just laughs at my plans My head speaks a language I don't understand
I just want to feel real love Feel the home that I live in Cause I got too much life Running through my veins Going to waste
I don't want to die But I ain't keen on living either Before I fall in love I'm preparing to leave her I scare myself to death That's why I keep on running Before I've arrived I can see myself coming
I just want to feel real love Feel the home that I live in Cause I got too much life Running through my veins Going to waste And I need to feel real love And a life ever after There's a hole in my soul You can see it in my face It's a real big place
לפעמים נדמה לי שהלב שלי עומד להתפוצץ מרוב אהבה. לפעמים נדמה לי שזה לא בריא להתרגש ככה כל כך. לפעמים אני עוד מתלבטת אם לתת לעצמי להמשיך ברכבת הרים הרגשית הזאת. לפעמים אני תוהה האם היה נכון לממש את החלום הגדול. לפעמים אני חושבת שברגע שהייתי שם... אני כבר מכורה לריגוש המטורף הזה. להתמסרות המוחלטת, לתחושות שמתלוות אליה, לשקיפות הבלתי מתפשרת.
לפעמים נדמה לי שהלב הקטן שלי, פשוט עומד להתפוצץ מרוב אהבה.
ועוד פוסטים שרק מצטברים בטיוטא. אבל אין מה לעשות... יש דברים שמכל מיני בחינות, צריכים בנתיים להשאר במעגלים המצומצמים ביותר. וזה בוער לי בעצמות, כי אני אוהבת גלוי... אבל אני מתאפקת. בעיקר לא בגללי.
* ועוד דבר... שוב, גלים של צפיות בבלוג, כששום פוסט חדש לא עלה לאוויר. שוב עולות התהיות... מי את שקוראת ? מי אתן שקוראות ? מה (או יותר נכון מי) מביא אותך לקרוא כאן ? ומה את חושבת על זה ? עליי ? ואיזה שאלות היית רוצה לשאול אותי ? ומה היית רוצה לספר לי ? והאם זה קשור אליי ? או שזה סתמי ומקרי ? וסביר להניח שאני אשאר עם השאלות האלה (כמו שעם הרבה אחרות שעוד מעסיקות אותי).
הוא היה מיתוס, החדר הזה, הרעיד לי את הלב כשקראתי עליו, עוד לפני שהרעיד האדם שכתב אותן. דימיינתי את החדר הזה ואת מה שמתרחש בו, כשניסיתי לדמיין את הדמות (ולא ממש הצלחתי).
ואחרי שבוע של שיחות מסן (שבהן רק הוא ראה אותי במצלמה) (הבעות פנים וכזה, שום אקט לא היה שם :), לא הרבה דקות אחרי שעליתי בפעם ראשונה לרכב שלו, אחרי שראיתי אותו בפעם הראשונה, הוא הכניס אותי אליו בפעם הראשונה.
ובמהלך הרבה חודשים אחר כך, היו לנו כמה מפגשים מאד חזקים בחדר הזה. אפילו כאלה ששינו חיים של אנשים. דווקא אחרים, לא שלנו. אפילו דיברנו על זה, שזה מעניין שזה ככה.
והפעם האחרונה הייתה לפני מעל שנה וחצי. היינו בה שלושתנו. היה מפגש מדהים. הייתה בו הרמוניה מושלמת, אחווה אמיתית. זה הרגיש לי באמת כמו משפחה. השילוב של ההיררכיה ושל גובה העיניים, היה מרתק. כמה שהייתי אז כבר שבורה, כי הרגשתי אותו הולך ומתרחק... הצלחנו לצחוק, הצלחתי למצוא עוד סוג של הנאה (ממקום חדש) בביחד שלנו.
אבל בסופו של דבר, הטעם שנשאר לי בפה (תרתי משמע) היה רע. כי אח"כ במשך שנה וחצי, הוא המשיך להגיע לשם איתה. בלעדיי. אני כבר מחוץ לתמונה. אני כבר לא רצויה. בי כבר לא היה מוכן לגעת ככה יותר. והזכרון האחרון שהוא השאיר לי מסקס איתו, זה משם, ביחד איתה. אף פעם לא הבנתי למה הוא התעקש להשאיר את זה ככה, אני עדיין לא מבינה. גם כשסיפרתי לו כמה זה מכאיב לי, שזה הזכרון האחרון שהוא משאיר לי מהאינטימיות הפיזית איתו, גם כשביקשתי עוד פעם אחת של כזה ביחד, איתו לבד, הוא הצליח לארגן שזה לא יקרה. והיה לו מאד קל להפיל את זה עליי... אבל שנינו יודעים שכמו תמיד, זה הוא שמחליט ומבצע בדרך שלו. שגם כש"כבר אין יותר שליטה", השליטה תמיד נשארת בידיים שלו, גם אם נדמה לו (והוא בטוח) ששיחרר אותה.
שנה וחצי שאני שומעת ומדברת על החדר. מכאב גדול. לא מצליחה להפסיק לדמיין אותם שם. רואה בראש תמונות מאד ברורות שלהם, (ולא צריכה בשביל זה להציץ בתמונות שבתיקיות במחשב) אפילו מרגישה. בימים מסויימים, בשעות מסויימות. לפני או תוך כדי או בדיעבד.
אז כבר שבועיים שאני מריחה את הביקור המחודש בחדר. מכינה את עצמי נפשית. לתיקון. לגמילה. לשבירה של התניה. כי הגיע הזמן. כי אני שונאת את זה שיש לכל מיני דברים כאלה, כוח כל כך עצום עליי. שמשהו כזה כמו זיכרון של מקום, מחליש אותי כל כך. וידעתי שזה עומד להיות אחר לגמרי... עם ריחות וטעמים וצבעים וקולות חדשים, עם תחושות ומחשבות חדשות, ובעיקר, עם אהבות חדשות. הייתי אפילו זו שביררה את כל הפרטים ועשתה את התיאומים הראשוניים. אבל איכשהו יצא ככה, שהפעם הראשונה שהרגשתי שוב את החדר, הייתה שוב כשאני לא בתמונה. כשאני יודעת שדום שם, עם החדשה שלו. וזו הייתה חוויה מעניינת, לשחרר שוב, לנשום את הקנאה שלי, את מעט הרכושנות שיש בי. וכמו שהוא השכיל לעשות איתי ברגישות אין קץ, בהתחשבות ובעיקר באהבה, זה יצא מחוייך ומרוכך.
אחרי כמה ימים, קיבלתי חוויה מתקנת, כמו שהוא יודע לתת, עם שלושה אנשים מקסימים. ובפעם הראשונה מאז גברים, הוכנסתי שוב לכלוב שננעל כשאני בתוכו... (זה היה כדי לוודא שלא עושים בי דברים שאסור לעשות בי :) והיה לזה את העומק שמרגש, אבל זה היה מלא בטוב. חוויה מתקנת לטעם הרע שנשאר מהרבה חודשים של אובססיביות בלתי נשלטת במחשבות קשות. ומאז, יש לי דיאלוג עם המקום הזה, ולשמחתי הדיאלוג הזה כבר קשור לעוד אנשים ולעוד טעמים ותחושות.
ואולי תם ולא נשלם.
* אני יודעת שחלקים מהפוסט הזה נקראים כבד. אני קוראת ובעצמי חושבת שהיא (שכותבת, שזו אני) עדיין שם למטה. אבל לא, אני במקום אחר לגמרי, חזרתי לחיים, חזרתי. ואני מברכת על המתנה שקיבלתי. יש לי איתו עוד לא מעט סוגיות לא פתורות, ויש שם עדיין תחושות קשות (פחות כאב, בעיקר כעס ותסכול), עד כמה שאני כבר מצליחה לשים אותו במקום אחר, הייתה תקופה שבשינה ובחלומות נכשלתי ביג-טיים. אבל זה כבר לא משתלט על כל חלקה טובה בי, אני כבר מצליחה לגדר את זה (ואותו בי). הרבה מאד בעזרתן של מס' שלוש וארבע, שיבורכו החברות/אחיות האלו. אני קוראת שזה נשמע כבד, ומתלבטת אם לפרסם... אבל החלטתי שאם אני כותבת את השורות האלה, אז זה מסביר ואותי (בתקווה) מנטרל את הכובד.
למה הם כל כך מטלטלים ? למה ההשפעה שלהם כל כך אדירה ?
בשנים האחרונות החלומות שלי יותר מוחשיים (או שאולי זה נדמה לי שיותר...).
המילה VIVID עולה לי.
הלילה הייתה לי סדרת חלומות, וכמו בימים אחרים, לפעמים מישהו אחד מככב בחלום, לפעמים הם מתערבבים ולפעמים הם פשוט נמצאים שם כמה, כל אחד עם המשמעות שלו.
אני לא רוצה לפרט מה היה שם, אני אפילו מעדיפה לתת לזה להתמוסס אל הכלום הגדול של הזכרון הלא מודע, אבל היה איזה רגע בחלום, שאני זוכרת שנעמדתי והכרזתי: "זה חלום, זה לא קורה באמת. ואתם יודעים את זה. אז אני הולכת מפה." הם (הנוכחים) הסתכלו עליי במבט משתאה ולא אמרו דבר. ואז קמתי והלכתי. לא התעוררתי. עברתי לחלום הבא. אבל אני זוכרת שזה היה רגע מאד חזק.
דיברתי קודם עם חברה בטלפון והשיחה התחילה בחלומות. שלי. שלה. של בכלל. היא אמרה שגם אצלה יש תקופה של חלומות מאד... מאד. ובכלל אני שומעת את זה עכשיו הרבה מסביב (וגם קוראת כאן). היא אומרת שאולי זו תקופה כזו באוויר.
התחושות שלנו הן תוצר של המחשבות שלנו. תעשו ניסיון: תחשבו על משהו נפלא שקרה לכם ~ תרגישו נפלא. תחשבו על משהו קשה, מכאיב, עצוב, טארגי שעברתם ~ תרגישו רע.
אז בתכלס, זה לא באמת משנה מה מתרחש במציאות, אלא מה שאנחנו חושבים עליה. התחושות והרגשות שלי באים מהסרטים שיש לי בראש, מהמחשבות שלי על מה שנדמה לי שקורה במציאות (ולפעמים באמת קורה). אותו דבר חלום. להתעורר מחלום, זה להיות עם מה שהיה שם, הדברים התרחשו בראש שלי... ומכאן אני נותרת עם התחושות שמתלוות. וזה בלתי נשלט. גם מי שמיומן במידה מסויימת של שליטה מחשבתית (ויש לי מעט מזה), לא יכול להמלט מהמחשבות האוטומטיות שעולות.
בתקופה שבה היו לי התקפי חרדה, התחלתי להבין את חוסר האונים האמיתי של הטירוף. אח"כ שלקחתי כדורים, שזה משהו מצער בפני עצמו, שבדיעבד הבנתי שיכול היה להחסך, היו לי לא רק חלומות בעתה, אלא גם הזיות. אני חושבת שאז הבנתי באמת. שם חוויתי את הגיהנום גם בעירות וגם בשינה וגם בין לבין. ולא היה לאן לברוח. הכדורים היו איתי תקופה מאד קצרה, כי קלטתי שהם רק עושים לי נזק ושעדיף לי כבר בלעדיהם. ומאז באמת החלמתי. אבל חלומות מזכירים לי במשהו את התקופה ההיא. והם כל כך מעיקים לפעמים. ובניגוד למציאות שבה בדר"כ יש שותפים, שם זה לגמרי לבד. גם כשאני מספרת את זה, אני נשארת עם זה לבד.
יצא פוסט כבד. אבל אני מחייכת. כתבתי אותו בעיקר מהראש, אבל הרגש שלי ממש בסדר. סתם רציתי להוציא, כי זה נורא מסביב עכשיו... וגם בי.
שיהיה המשך יום מצוין.
ואתה... בוא כבר ! אני נכנסת להתקלח, מתארגנת ומחכה לך.
בחיי שניסיתי לשמור על הלב שלי. אבל כנראה שהבטן שלי בסופו של דבר שכנעה את הראש (עם המון עזרה שלך) ללכת על זה. אני לא מאלה שמסוגלות להצמיח קליפות, וגם אם כן, יש כאלה (כמוך) שמצליחים לחדור אותה בשניות. אחרי שמונה שנים שאני שומעת על הניק מעורר האימה שלך, בוקר אחד נחתת בתיבה שלי ושבית את ליבי.
התניות חדשות שנבנו בי איתך (הפוסט על ההתניות הקודמות (שעדיין חיות ובועטות) עוד בטיוטא מחודש מרץ). דיסקית חדשה. קולר חדש. השרשרת שירדה מהצוואר (ואתמול חזרה אליו). סימון חדש באודם אדום על השמשה האחורית ברכב (שעדיין שם ודוהה לאיטו).
טיפלת בלב השבור שלי. וכן, בסוף הלב שלי נשבר שוב, אבל אחרת. ואני לא כועסת. אני אוהבת.
אני רוצה לא לאהוב שוב, אבל אני יודעת שלא אצליח לעמוד בזה. אמרתי את זה גם לך פעם ? אולי רק חשבתי את זה ? אולי אני רק מדמיינת שאמרתי או חשבתי ? הלב הקטן שלי לא רוצה להפסיק להתרגש, הכמיהה לאהוב ולהיות נאהבת, לעולם לא באמת נעלמת... הרצון לתת את כל הלב והנשמה למי שכבר קיבל כרטיס כניסה פנימה, לא בשליטתי. כנראה שזה יהיה ככה גם הלאה, גם כשהלב שלי שבור וסדוק ומרוסק, אני ממשיכה לאהוב.
אמרה לי אתמול חברה יקרה שלך, שהיא הפסיקה לקרוא אותי מאז שאני איתך, כי הכתיבה שלי נעשתה מרצה ודביקה. הייתי בשוק... היה נדמה לי שקודם הייתי פי אלף יותר קיטשית ודביקה. ואז היא הסבירה לי, שכשהייתי עם "ההוא עם האריות", הייתה אש בכתיבה שלי ואיתך אין. כשסיפרתי את זה קודם ל-מ', היא אמרה שזה נכון, שהיא לא ממש הגדירה את זה לעצמה, אבל זה תיאור קולע. זה היה המחיר של הצנזורה שלך, או לפחות של הידיעה שלי שאני צריכה להעביר כל פוסט דרכך. מחיר ששילמתי בכיף. ולצנזורה שלך הייתה מטרה נעלה, שעזרה לי מאד להשלים עם ההגבלה בביטוי העצמי (וגם עם הירידה ברייטינג :)
היה לי קשה מדי בין האנשים, אז התחלתי ללכת והגעתי לפרדס והדמעות שלי נפלו על העלים היבשים, תהית איפה אני ולא באת לחפש.
אחרי ששוב נתתי יותר מדי, אני ארגיש את הקליפה הזאת צומחת מעלי ואיך אני אדקור את כל מי שיתקרב הלא כבר נשבר לי פעם הלב.
רצית לברוח מכל מה שמוכר, בין החולצות הישנות שלך הבחנת בי ואם קמט החיוך שלי נראה אותו דבר, הרי תוכל למצוא רחוק מה שמצאת כאן איתי.
אחרי ששוב נתתי...
ועל כל זה אני אשלם עוד ביוקר על האגו שלי, על האכזבה. אני אזיז את השמיכות כי מחר בבוקר, אני שוב מתעוררת עם עוד שכבה.
עדיין קשה לי בין האנשים, לפעמים אני נזכרת כמה זה כואב איך הדמעות שלי נפלו על העלים היבשים ואיך קשה לשנוא את מי שאתה אוהב.
אחרי ששוב נתתי...
9.9.2012 א ה ב ה
בתקופה האחרונה גזרתי על עצמי הרבה שתיקה. זה לא אופייני לי. זה לא טוב לי. זה לא בריא לי. אבל עשיתי. היא נבעה (ועדיין) ברובה, לא מתוכי, אלא ממניעים חיצוניים שקיבלתי עליי. זה אולי לא מיקרי, שהפוסטים האחרונים שפירסמתי, מתעסקים ב"גאג"...
בתקופה האחרונה, עולה השאלה הזו שוב ושוב: מה זו אהבה ? ואני משתדלת לא לחפור (בעיקר לעצמי), אבל זה בלתי נמנע, כי אני מנסה לעשות לי שקט. אז חשבתי על זה שבשבילי... זה כשאני מפנה לך מקום בתוכי, הרבה מקום. זה כשאני רוצה לתת לך, הרבה, בכל דרך אפשרית, אולי אפילו הכל. ולתת אותי (עם כל מה שזה אומר), זה להתמסר. זו האהבה האולטימטיבית.
ולמרות כל הצבעוניות שלי, ולמרות שאני עושה המון כדי לצבוע בצבעים... הימים שלי עדיין אפורים.
אהבה, למה את חייבת כל כך להכאיב אהבה, לקחת כבר הכל לא נשאר לי דבר לעצמי ואתה נכנסת לחיים שלי בלי אזהרה אהבה, משנה צורה, מפחידה אותי
אין לי אויר, אין מנוחה בלעדיך הימים שלי יהיו אפורים אין משמעות, אין כוונה בדבריך הימים שלי יהיו אפורים
אהבה, שולחנות, כסאות, טלוויזיה, אותה תמונה אהבה, אם היית יכול לתכנן נסיעה איך אתה מפחד להתרגל מפחד להיכנע אהבה, משנה צורה, מפחידה אותי
אין לי אויר...
אהבה, למה את חייבת כל כך להכאיב אהבה, לקחת את הכל לא נשאר לי דבר לעצמי
אין לי אויר...
לא יודעת איך מתוך כל השחור הזה, הצלחתי שוב לאהוב. לא מבינה איך זה ייתכן, אבל זה קרה. ועם הרגש הזה, כשאני מזהה שאני אוהבת, אני לא יכולה להתווכח. אני פשוט יודעת שזה שוב קורה. כנראה שגם עם לב שבור, אני יכולה לאהוב.
היא אמרה לי שלשום, שבניגוד אליה שמחליפה אהבה באהבה, כשאצלה אהבה חדשה באה במקום קודמתה, שמקבלת איזו צורה אחרת, אצלי, אהבה מתווספת לאהבה.
זה נכון. ויש בזה טוב (לי) וגם קשה (בכלל). ויש לזה מחיר של כובד אבל רווח של רגש.
11.9.2012
בסוף השיחה המאד קשה שהייתה לנו אתמול בלילה, שהשאירה אותי עם מועקה אדירה מהגרון ועד לבטן, כשאמרתי לך שיש לי בטיוטא שני פוסטים, שנוגעים בדיוק במה שדיברנו, אמרת לי לשלוח לך למייל ושלחתי לך, את שניהם.
היום היה לי (עוד) יום קשה, שהשתפר באמת רק אחה"צ, כשהשתחררו פתאום הפקקים. הטלפון ממך והחיזוק המרגיע ממנו... ואז החדש שידע להכנס נכון, בשבילו ובשבילי.
רק הלילה כששאלתי אותך על שני הפוסטים, גילינו שאת זה שלמעלה בכלל לא ראית. שאלתי אותך אם לשלוח שוב או להקריא לך בטלפון ואמרת "תקריאי".
התחלתי להקריא את זה, קריאה מסודרת ומקצועית... ואז איפשהו הסנטר שלי התחיל לרעוד והקול שלי נחלש, והרגש התחבר. לכמה שניות המשכתי להקריא מתוך התחלה של בכי ואז התעשתתי. הרגיש לי מוזר להקריא לך משהו שכתבת עליך ובשבילך, מילים שנכתבו לפני כמעט חודש, כשעוד לא נכנסנו למסלול שאנחנו בו עכשיו, כשעוד לא ידעתי אם אתה נשאר באיזור ורק קיוויתי.
כל מי שמכיר אותי (ולשמחתי גם אתה), יודע ש(גם)בעניין הזה אני עוף מוזרה... שהדרכים שלי להתמודד עם הכאב, הן קצת (הרבה) חריגות.
ועכשיו אני בהתלבטויות אם לתת לקליפה לצמוח, אם אני בכלל יכולה להיות עם קליפה. לא מולך, כי אתה כבר בליבה שלי, אבל בהמשך, עם הקשר הבא. ואני יודעת שללהסתובב עם קליפה, יש מחיר כבד, אולי לא פחות מלהפגע ולכאוב שוב. אבל הקליפה תשמור עליי הפעם קצת, מלצלול לעומק, מלאהוב עד העצם, מלהתמסר.
25.9.2012 (עכשיו)
אתמול בבוקר, ירדתי לרכב וגיליתי שמישהו סימן באבק והוסיף לי על השמשה האחורית את האות S. אז עכשיו היה כתוב שם: S Dom ברגע הראשון עברה בי צמרמורת (גם בגלל ההתניות וגם בגלל המשמעות), אח"כ זה נורא הצחיק אותי. צילמתי ושלחתי והרגשתי שהנה מתקרב הזמן למחוק.
כמו את שם התצוגה בטלפון שהחלפתי בשבוע שעבר, לאט לאט אני נגמלת מדברים. כבר מתרגלת שאפשר פשוט להתקשר, שזה בסדר אם לא הצלחתי לענות, שזה לא עושה אותי פחות אוהבת.
התעוררתי הבוקר מחלום. קיבלתי בו הודעה. היה שם משהו קליל של הומור (שזכרתי כשהתעוררתי, אבל אח"כ שכחתי), ואז היה כתוב בסופה: "בואי (אני כאן)." בטלפון הראשון של הבוקר סיפרתי לה את זה (זו שמספרת לי מיד פעם על חלום שלה שהופעת בו). ואנחנו כבר מצליחות לצחוק על זה.
הבוקר המשיך בחמש שעות של ביחד מסוג אחד, אח"כ בח(מיש)ים מסוג אחר, והסתיים בחמש דקות יקרות מפז. אז עכשיו בדרך הביתה, הבנתי כמה דברים. גדולים אפילו. וגם החלטתי החלטות. ולפני שעליתי הביתה, לקחתי מגבון וניקיתי את השימשה. כי הגיע הזמן... לשחרר עוד קצת. לפנות את כל המקום לחדש המדהים הזה, שמביא איתו שילוב מנצח של שקט וחום. שעושה נפלאות, שמתחבר בהתאמה מפתיעה.
לא מבינה את זה. וגם לא מנסה להבין. איך זה קרה. אחרי 36 שנים שלא היה מישהו שהיה ראוי לקבל אותי... פתאום הם מגיעים אחד אחרי השני. אז אולי נפתחה לי הצ'אקרה (ככה דום אומר 😄 ואולי זה מקרי... וזה באמת לא משנה.
מה שחשוב, זה שאני מצליחה שוב לאהוב. שהלב שלי מחלים. שהצבעים והחיוכים חוזרים. שהריקנות נעלמת, שהכאב מתקהה. שהרצון לחיות חוזר. שהכוחות לתת למי שאני אוהבת שוב ממלאים. שיש לי בשביל מה.
בזמן האחרון הזכרונות מקבלים צבעים אחרים וריחות אחרים ותחושה אחרת. ההתניות עדיין חיות ובועטות, מעבירות צמרמורת או זרם בגוף, כל פעם מחדש. זה בלתי נשלט. זו ייחודה של התניה. גירוי תגובה. אבל אני כבר מצליחה לצחוק על זה (בעיקר איתה, שמכירה אותן כ"כ מקרוב). יש רגעים שהזכרון מציף ונעים, שאני אפילו קולטת שיש בו דברים שלא ראיתי קודם.
אתמול הייתה הפעם הראשונה שמישהו (מהקטגוריה הספציפית) נכנס לבית שלי מאז. גם יול וגם דום לא היו כאן אפעם (זה בשבילך דום :). היו כמה פעמים שזה היה אמור לקרות (עם כל אחד מהם) וזה לא קרה. ליקום יש את הדרך שלו, למציאות יש את ההתנהלות שלה. ועם כמה ש"קיטרתי" על זה, וחשבתי שזה פיספוס גדול... אני חושבת שבדיעבד, אני דווקא שמחה על זה.
גם איתו זה התפספס בפעם הקודמת, אבל הצלחנו איכשהו להשלים את הרגע ההוא. חמש עשרה דקות על השעון, שהספיקו כדי לדעת שיש למה לחכות. וחיכינו בסבלנות. עד הרגע האחרון, לא נתתי לעצמי להתרגש. ככה אצלי בדר"כ. כבר הספקתי להכיר אתכם מר יקום וגם את גברת מציאות... אתם יכולים להתקיל אותי בביטולים, אבל אני לא אתן לכם לגעת לי ברגש. זה שלי.
יש משהו ברגעים הראשונים, גם כשיש הרבה הכנה ואפילו נפגשים, שהוא חידה. את החידה הזאת אני אוהבת, כי היא זו שמרגשת אותי. נעלתי את קולר החנק על הצוואר, כמו שתואם ערב קודם שאעשה... ופתחתי את את הדלת כשאני מכוסת עיניים.
היה שווה לחכות.
הוא שאל, איך זה לא קרה קודם, איך מעולם לא החלפנו מילה ? אפשר לשאול את הזוג שם למעלה (י' ו-מ'), אני כבר הפסקתי לנסות להבין אותם ( :
כולכם מתערבבים לי. אני לא נלחמת בזה, כי אין טעם, זה רק יבלבל אותי יותר. אז אני מתמסרת לזה.
מקווה שזה לא משגע אתכם, לשמוע כל הזמן על האחרים, אולי להרגיש אותם נוכחים. אבל אין מה לעשות, זה הכל חלק ממני, צרוב חזק בנשמה, בלתי ניתן לריסון. כאלה שנגעו קרוב, יודעים שהיו כמה שיחות מאד קשות בשנה וחצי האחרונות, על האלטרנטיבה להרוג חלקים מסויימים, איכשהו בסיכום הכללי, המחיר של זה עבורי, יוצא עוד יותר כבד מזה שעכשיו, כשהחלקים חיים ובועטים (וגם עדיין מכאיבים). ואני לא יודעת אם זה ברור, אבל איכשהו הכל (וכולכם) מסתדר אצלי לפאזל (כמו שכתבתי בפורום).
אני רוצה להגיד משהו על עניין ההשוואות, כבר כתבתי על זה בעבר. התעסקות באלמנט ההשוואה הוא בלתי נמנע, אנחנו תמיד חושבים דרך מאגר המידע שכבר קיים אצלנו בגוף. מה שאני מזהה כמתנה גדולה, זה שאני מצליחה לא לבוא ממקום של שיפוטיות אלא ממקום של זיהוי. אם יש לי כעס, עלבון, אכזבה או שמחה על משהו עם מישהו מכם, זה כי זה ככה איתך ומולך, בלי קשר לאיך היה עם אחר. וכמובן שיש לי מיליון דוגמאות, אבל הן אישיות וישארו ביננו. זה לא שכמו שהיה עם אחד, אני רוצה שיהיה (או דווקא לא יהיה) עם אחר. להיפך, אני ערה למיוחדות של כל אחד ומתענגת על זה שהוא מביא את עצמו, על מה שהוא מביא איתו. ככה יוצא שגם משהו כמו קולר, שאיכשהו מקבל משמעות עם כולכם (אולי וכנראה בגללי), הוא לא רק אחר בפיזי שלו, הוא גם לגמרי אחר במשמעות שלו, בתחושה שלו אצלי, אצלנו.
אז למרות שקשה לאנשים לתפוס את זה... (ונראה לי שלקח גם לכם זמן לקלוט שאני ככה), אני משתדלת לעשות את אותו הדבר, כשאני מנסה להבין את המקום שלי אצלכם. את כולכם פגשתי כשאתם מאד מנוסים, משופשפים, מתורגלים, מיומנים. לכולכם היו במגירה שאליה נכנסתי, נשים שהן הרבה יותר מראויות (והפיתוי לפצוח כאן בתארים מפוצצים הוא עצום). אני מזכירה לעצמי (למרות שהקנאה לפעמים מסנוורת אותי) שכל אחת היא עולם ומלואו, מיוחדת בדרכה. מביאה את היתרונות היחסיים שלה, ועושה לכם בדרך הספציפית שלה. * כואב לי בעיקר לאחרונה, כשמאד ברור לי מה (ואת מי) פספסתי בגלל החסרונות (האובייקטיביים) היחסיים שלי. * כואב גם לראות את הבאה בתור נכנסת למגירה הזאת, ומעסיקה אתכם כל כך וזה מרגיש שאני נשכחת.
אז כן, לכל אחד מכם, יש את המשמעות המיוחדת שלו אצלו, את הכוח שלו עליי. ובימים האחרונים בעיקר, משהו בכוחות הזה מתערבב אצלי לכוח אחד גדול. ובהרבה מאד מחשבות על אחד, פתאום נמצא שם גם אחר, והכי מפתיע, שזה לא באמת מבלבל אותי.
אולי הלב הקטן שלי, שהתכווץ נורא נורא, מתחיל שוב להתרחב. אולי חוזר להיות שם מקום. גם לי. אולי ה(מ)שבר בשיחה בתחילת השבוע, הצליח להזיז בי משהו. נראה לי שכן.
