מה שלומך ?
מצוין
שמעתי שאת מגיעה למרכז מחר.
אם שמעת... זה בוודאי נכון. מקורות אמינים ?
ככה...
שמעתי שאת מגיעה למרכז עד 15:00
המקורות מאשרים לי להגיע ברכבת ? או שעקרוני שאבוא ברכב ?
רכבת זה מצויין.
את נשארת לישון במרכז ?
המקורות השאירו לך את ההחלטה.
לא תכננתי, מעדיפה לחזור הביתה, אם זה בסדר מבחינתך. ותודה למקורות בשמי...
אני אמסור למנכ"ל מקורות את תודתך.
------------------------------- שיחה שבטח לא תעניין את קוראיי הנאמנים -----------------------
לשלוח לך הודעה על איזו רכבת אני עולה ?
כן ומתי את נוחתת בת"א.
תרדי באוניברסיטה.
תביאי את הקולר האדום.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
מסמסת שהגעתי: "אני בחוץ. בצד של מרכז הירידים."
"יופי"
ואחרי זמן מה: "את עומדת ?"
"עכשיו כן."
"הגזע של העץ גמר לי על השיער. עכשיו הוא דביק!" (גמר במובן שהשפיך לי מלא שרף דביק על הקוקו...).
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
הוא מגיע לאסוף אותי (וזה אף פעם לא ברור מאליו, כי איתו אי אפשר לדעת) ועוצר את הרכב.
אני מתקרבת.
מבעד לחלון שואלת במבט, אם להכנס, הוא מסמן שכן.
אני עולה.
נוסעים, אני יושבת לצידו, הוא עושה שיחת טלפון של העבודה, זה אירוע נדיר עם האיש הזה, שמפריד באופן כמעט מוחלט בין הקשר שלנו לחיי היומיום שלו.
אני שותקת.
שומעת את השיחה ומשתדלת שלא להקשיב, יודעת שאם הוא משוחח לידי, זה כי - ככה הוא בחר (יש לו את הדרכים שלו, לדאוג שתהיה לו פרטיות גם כשאנחנו יחד) ובכל זאת מרגישה שאני חודרת לפרטיות שלו, כוחו של אילוף... התניות....
שטים ברחובותיה של רמת אביב.
כמו תמיד, הסרטים בראש שלי רצים, אני אף פעם לא יודעת לאן נגיע ומה יקרה שם.
הוא מחנה את הרכב מול קומפלקס של בנייני מגורים ואני מביטה לכיוונו עם מבט שואל של כלבלבה ומהמרת על מה שהפך להיות הבדיחה הפרטית שלנו בתקופה האחרונה:
"אנחנו נפגשים עם XXXX?"
הוא מסתכל עליי ומחייך את החיוך הממזרי שלו... "מה את חושבת ?"
לא באמת חשבתי שהוא יענה לי, הוא אוהב את המתח הזה, ולראות אותי בחוסר הוודאות שלי.
אני שואלת בכל זאת, בידיעה שלא אקבל תשובה ברורה, מקסימום את החיוך הזה שלו - שממיס אותי (שבאמת מיד מופיע).
יורדים מהרכב והוא מתחיל ללכת, אני ממהרת לצמצם את הפער וללכת כמה שיותר קרוב אליו, זה לא קל, הוא מאד ממוקד בהליכה שלו.
נכנסים למרכז קניות פתוח, הוא מציץ לחנות חיות ושואל מישהו - משהו והלב שלי מחסיר פעימה, הבהלה עולה. הוא מסתובב חזרה אליי, רואה את הפאניקה שלי שנבנית ומחייך את החיוך ההוא שוב.
"בואי."
פונה והולך לכיוון אחד מבתי הקפה שבצד השני.
מרחוק, אני כבר רואה אותה... החברה שלי...
אני מתרגשת יותר ממה שהייתי, אם הוא היה מארגן לי פה איזה אקט בדס"מי מטורף.
מתרגשת כי 'אלו הם החיים', שני אנשים שאני מאד אוהבת ושכל כך משמעותיים בחיי – סופסוף נפגשים. וזה יותר מזה, הוא מעודכן בכל מה שקורה בחיי, הוא יודע על כל מה שקורה לי, על כל מה שאני עוברת, מרגישה, חושבת, מכיר את כל האנשים שמעורבים בחיים שלי (גם את אלו שלא מודעים לקיומו וגם את אלו, שרק לא פגשו אותו או דיברו איתו) והוא יודע כמה חשוב לי שיכיר את החברות שלי, ובמקרה הספציפי הזה, כמה חשוב היה לאותה חברה להכיר אותו, אישית, פנים אל פנים.
אז זהו, הם יצרו קשר וקבעו פגישה - להפתיע אותי, וגם כדי לדעת על מי אני מדברת, כשאני מספרת לו עליה ולה עליו.
חיבוק גדול למקסימה שדיברה איתי בשעות האחרונות בטלפון ולא אמרה מילה.
גם הפעם אני לא ממש יודעת האם לערוך בינהם הכרות, או לתת להם לנהל את החגיגה (על הפעם הקודמת שהוא הפתיע אצל חברה שלי בבית, אולי בפוסט נפרד).
נכנסים לבית הקפה, מתיישבים, היא מולו, אני לצידו (ישובה על הכסא, אבל מנטאלית אני נמצאת על הרצפה למרגלותיו).
הקפה מגיע, השיחה קולחת, שאלות תשובות, הומור, צוחקים, מבטים...
היא שואלת למה אני לא שותה את הקפה שלי, אני מסבירה שעדיין לא קיבלתי אישור. היא מבינה.
המלצר לעומת זאת, לא ממש מבין... בא לשאול אם הכל בסדר.
"הכל מצוין" אני עונה.
אני מבקשת לגשת לשירותים, ומקבלת אישור, שם בתא אני מגלה את הרטיבות שהתפתחה בחוטיני שלי.
אני חוזרת לשולחן ובאיזה שלב הוא שואל אותי בכזאת עדינות חמודה, אם אני מרשה לו גם... לגשת לשירותים...
מהצד זה נראה כמו הערה סתמית, אבל ביננו, כשכל כך ברור מי מחליט ומי מציית(ת), ההומור המרומז הזה יכול לגרום לרטיבות שלי להפוך להצפה, וללחיים שלי להסמיק יותר מאשר אחרי סידרה של סטירות.
הוא נעלם ומשאיר לנו זמן קצוב לשיחה "אחרת", על ד(ג)ברים שלא עולים מולו (וכמובן ידווחו לו בשוטף יותר מאוחר).
היא נפרדת מאיתנו, חיוכים, חיבוקים, תודה... והולכת.
הוא שואל אם אני רעבה ושולח אותי להביא תפריטים.
חוזרת ומניחה לפניו את התפריט והוא: "גשי לשירותים ותחזרי עם הקולר."
הנה זה מתחיל.... (ממשיך...)
יוצאת מהשירותים עם הקולר האדום שהוא אוהב ונעמדת מולו, ממתינה לאישור לשבת.
משקיבלתי את האישור במבט אני מתיישבת שוב לצידו. הוא מסתכל עליי ואני עליו. העולם מסביב נעלם.
הרבה מאד דקות עוברות ככה, בשקט, רק מבט, יחד, חיבור, התרגשות.
קם ומסמן לי לבוא, מודיע למלצר שאנחנו עוברים לשולחן בחוץ. מזמין לנו את המנות.
אחר צהריים אביבי, ישובה מולו בשולחן צדדי אך לא מוסתר, בבית קפה שכל שולחנותיו מלאים, במרכז קניות הומה אנשים ברמת אביב.
המנות מגיעות למרכז השולחן והוא מסמן לי למזוג לצלחת שלי...
אורז לבן וחזה עוף עם ירקות מוקפצים ברוטב, הרבה רוטב, והריח מצוין !
אני מתורגלת, מאולפת, מחכה לאישור לאכול, והוא מסתכל עליי כלא מבין ושואל "את לא רעבה?"
"אני כן... אפשר?"
קצת מחשידה אותי תשובתו המהירה: "קדימה."
אני לוקחת את המזלג והסכין והמבט שלו מספיק כדי להקפיא אותי במקום.
"מה את עושה?"
"לא?"
"את מכירה כלבה שאוכלת עם מזלג?" הוא שואל.
"לא" אני עונה בשקט, והעיניים שלי מתרוצצות לכל הכיוונים. מניחה את הסכו"ם חזרה אל השולחן, לוקחת נשימה עמוקה וטומנת את פי לצלחת.
מסתבר שנעשיתי די מיומנת באכילה ככלבה והוא מרוצה... גם ממני, גם מעצמו וגם מהמבטים שנזרקים לכיוון שלנו מסביב.
"יש לך מעריצים" הוא אומר, ואני לא יודעת אם אני יותר מושפלת או יותר גאה. יותר נבוכה או יותר בטוחה.
אנחנו מסיימים לאכול ואני מבקשת לנקות את הפנים שלי עם המפית, הוא לא מרשה...
המלצרית מגיעה ומבקשת לפנות לנו.
"שיהיה לכם נקי פה" היא אומרת, סמוקה כולה ומסתכלת עלי במבט ספק מרחם ספק מעריץ, אני מחייכת אליה חזרה. כנראה שזו פעם ראשונה שהיא משרתת שולחן שבו יושבים איש עסקים מחוייט ואשה בשמלה עם קולר נצנצים אדום על הצוואר ופנים מרוחות באורז ורוטב.
החשבון מגיע ואנחנו קמים.
הוא מתחיל ללכת ואני שוב ממהרת לצמצם את הפער. חוצים את מרכז הקניות, חולפים על פני אנשים, שמסתכלים ומנסים לא להראות את זה.
אני מבינה ששום דבר לא מביך אותי – כי אני איתו, הוא איתי, שומר עליי, הבעלים שלי.
שאם הוא החליט, שככה הוא רוצה לראות אותי, ואני במבוכה בגלל זה, אז גם הוא אמור להיות, ואני לא מסוגלת לסבול את המחשבה שהוא נבוך, כי הוא הרי האיש הכי שפוי וחנון ורציני וסמכותי בעולם – אז אני יכולה להיות רק גאה, שהוא גאה בי, שהוא מרגש אותי, שכנראה שגם מתרגש ממני (אני יכולה רק לקוות...).
מגיעים לרכב, מתחילים לנסוע, הרוטב על הפנים שלי כבר מתייבש, עם חתיכת האורז שעוד נשארה תלויה לי על הסנטר - אני מרגישה לרגע מגוחכת, אבל מיד נזכרת שהוא לא מרשה לי (להרגיש מגוחכת או פתאטית או להעלב ממנו או להפגע).
אנחנו מגיעים לחוף תל ברוך, עוברים למושב האחורי של הרכב, אני מיד תופסת את מקומי למרגלותיו.
הוא מקרב אותי אליו ומלקק את הרוטב מהפנים שלי, כולי רועדת מהתרגשות, זה כל כך סקסי !
אחרי זמן... ועוד כל מיני... שואל "מי הזנזונת שלי ?"
"אני"
"את רואה את ההיא שם ?" ומצביע אל אחת הזונות שעומדות לאורך הכביש (לא ידעתי שהן עדיין קיימות שם...) "את כמוה?"
"בשבילך כן, אם זה מה שאתה מחליט" אני עונה, נמצאת עם עצמי במקום כל כך שקט, כנוע, צנוע, שלו.
"את בטוחה?"
"כן"
"באמת בטוחה?"
"כן", אני עונה ומסתכלת עליו, "אני סומכת עליך, אני יודעת שתשמור עליי, שלא תתן שמשהו רע יקרה לי"
ואני מרגישה שהאהבה מתפוצצת בתוכי ושאין דבר בעולם שעומד באותו רגע ביני ובינו...
בדרך חזרה לתחנת הרכבת, אני יושבת שוב לצידו, היד שלו מחזיקה את שלי ושתיהן מונחות על הירך שלי, האצבעות שלי מתערבבות בשלו, ליטופים קטנטנים, אינטימיות גדולה.
נפרדים... נשיקה... "את נשארת עם הקולר עד שאת מגיעה לXXX" (ואני מודה בלב ואז בקול על הבקשה שלו, על כל דקה נוספת שהוא מאפשר לי להרגיש אותו פיזית, הדוק על הצוואר שלי).
------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
בדרך חזרה ברכבת, הבחור שלידו אני יושבת, קם באיזה רגע, מודיע לי שהוא חוזר עוד מעט והולך, משאיר אחריו על השולחן שקית גדולה אטומה !
מישלי הישראלית, שהיא גם תסריטאית חובבת עם דימיון מפותח, הולכת לקרוא למאבטח, כי בארצנו הקטנטונת אסור לקחת סיכונים ביטחוניים, ואני מחוייבת לשמור על הכלבה של הבעלים שלי בחתיכה אחת.
מגיעים איתי צוות של שלושה מאבטחים חזרה לשקית שבנתיים נפתחה ונחקרה ע"י הנוסעים חסרי הסבלנות שגילו שהיא מלאה בעוגיות, אחרי חמש דקות חוזר הבחור מהשירותים ומכבד את כולם בגאווה בעוגיות שאמא שלו אפתה. הוא לגמרי מבין את כל העיניין שקראתי למאבטח וחושב שעשיתי נכון.
כל הזמן הזה, עם כל החשדות והחשודים, אף אחד לא חושד באשה שמסתובבת עם קולר נצנצנים אדום ומקימה מהומות !
כמה דקות יותר מאוחר, קם גבר ב"רביעיית המושבים" שבאלכסון ממני ואומר לי "אני מכיר אותך, היית תלמידה שלי בתיכון". מתיישב לצידי ואנחנו צוללים לתוך שיחת נוסטלגיה שפותחת פצעים, מגרדת צלקות, מפילה אסימונים וסוגרת מעגלים... 20 שנה אחרי, אבל אף פעם לא מאוחר מידי...
מידי פעם הוא לא מצליח להתאפק ומשהה את המבט על הצוואר שלי... הקולר עוד שם...
ואז אומר "כן... תמיד היית אחרת, תמיד עשית מה שהתחשק לך, לא דפקת חשבון למה שמקובל ולמה שלא, בגלל זה הייתה ההחלטה של הנהלת בית הספר לא לוותר לך, לנהוג איתך בקשיחות".
הרכבת מגיעה לתחנתה הסופית, אנחנו מחליפים כרטיסי ביקור וקובעים להפגש מתישהו לקפה...
יום של רכבת ערים, יום של:
חברה. כלבה. אשה. זונה. תלמידה.
א ו ה ב ת
לפני 14 שנים. 28 במאי 2010 בשעה 2:37