מיש

* מאכילים את הכלבונת בעוגיות מגעילות (עם אגוזים ודגנים... איכס).
* לועסים ומעבירים לה לפה (ואז גם העוגיה הכי מגעילה הופכת לטעימה כשהיא באה מהלשון שלך).
* מאכסנים עוגיה בכל צד של החזיה, ומסתובבים איתה ככה חצי יום (והן כמעט לא התפוררו).
* נותנים לה להפליג בדימיונות (ולעשות טיזינג לעצמה) שאתה בסוף היום תאכל לה אותן מתוך החזיה ( :

איך משלושתנו, בסוף רק הקטנטונת הרוויחה את הקינוח ? (ועוד גלידה פיצוץ ? וניל ?)
למרות שהיית ממושמע למופת, היה לי ממש כיף ! ממש !

חשבתי שעוד יש סיכוי שבסוף אתה תעשה לי רוקי ( :

~ המשפטים שלמעלה נכתבו אחרי שנסעת (ואחרי שהוצאתי את העוגיות שנשארו בחזיה שלי)
~ החלק שבהמשך נכתב עכשיו, כמה שבועות אחרי.

~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ ~ 

רציתי שפעם אחת נעשה משהו שאני מתכננת !
גם כדי שאני אדע מה עושים בפגישה (אז תתן לי קצת שליטה... מה יקרה ?) וגם כדי שאני אדע מה עושים בפגישה ( :

ביקשתי שמתישהו, תתן לי איזה תאריך שאני אהיה ממונה עליו, וחשבתי שאם תסכים, יהיה לי זמן לתכנן.
כמה התפלאתי שהסכמת !
אבל הממזר שאתה, נתת לי יום וחצי בשביל זה, ועוד יום כזה, שבו לא ממש אפשר להרים לוגיסטיקות.

מה עושים ? מה עושים ? מה עושים ? מה עושים ? מה עושים ? מה עושים ? מה עושים ?

לאיזה בור הכנסתי את עצמי ? למה אני עושה את זה לעצמי ?
מי בכלל רוצה להחליט משהו ? מי בכלל רוצה את האחריות הזאת ?
ומה אם זה ייצא גרוע ? ומה אם לא יהיה לך כיף ? ומה אם פספסתי משהו בתכנון ויהיה בלאגן ?
ומה אם יהיה שם סגור ? (הייתי שם יום קודם וגם בדקתי באינטנרט לוודא שפתוח)
אפשר בכלל לסמוך על האינטרנט ? איך אני יכולה להיות בטוחה שהאתר מעודכן ?
ומה אם פתאום מישהו שאתה מכיר, יהיה שם באיזה סיור בית ספרי ?
ואם יהיה שם עמוס באנשים ? או בילדים ? או במורות ?
ומה אם יהיה חם מידי ? קר מידי ? רוח מידי ? גשם ? שלג ? שרב ?

מה עשיתי ? מה עשיתי ? מה עשיתי ? מה עשיתי ? מה עשיתי ? מה עשיתי ? מה עשיתי ?

טוב ! צמצום נזקים !

ערב קודם, אני שולחת לך הודעה עם הפרטים, לאן אני רוצה לקחת אותנו, כדי שתוכל לוודא שהשטח בטוח לביקור שלנו,
וגם מיידעת אותך שבאתר של האתר כתוב במפורש: "כניסת כלבים: אפשרית - בתנאי שהם קשורים וחסומים"

הגעת לאסוף אותי בדיוק בזמן (בשעה שבה התבקשת להתייצב) (או בשעה שהודעת לי שנוח לך להתייצב) ויצאנו לדרך.
אני כבר מתחרטת על הכל, רוצה לעשות "פוס - לא משחקים - שוברים את הכלים", שתקח חזרה את השליטה,
שתחליט שוב על הכל, שהאחריות תחזור אליך (לא שהיא אי פעם עזבה, אבל אתה מצליח לגרום לי לחשוב שכן ולהלחץ אש).
אבל עושה רושם שאתה ממש נהנה...
אתה רואה אותי מתפתלת עם הפרפקציוניזם שלי, ועם הפחד שזה לא יהיה מוצלח, ואתה מתמוגג.

בדרך אנחנו עוצרים ואתה שולח אותי לקנות קפה ומשהו לאכול.
טוב... את הקפה אני יודעת להזמין, אבל מה להביא לך לאכול ? שאני אחליט ? אוף... אני שוב מתפתלת !
אתה היום כזה מתוק, ומתחשב, ושירותי... אז אתה משאיר אותי לחכות לך ברכב והולך להביא.
כל פעם מחדש אני נפעמת, מעד כמה שאתה בוטח בי.
אני הרי יכולה עכשיו לחטט לך בכל מה שיש ברכב, ובטוח שאני אמצא דברים מעניינים (אולי אפילו את השקית הלבנה ?)
אבל שנינו יודעים שזה לא יקרה, שאני בחיים לא אעיז להכנס למקום, שלא הזמנת אותי במפורש להכנס אליו,
שאני ממושמעת לך, כמו שבחיים לא הייתי לאף אחד אחר, ושיותר מהכל, אני מכבדת את הפרטיות שלך.

אתה חוזר ואנחנו ממשיכים בנסיעה.
מדברים וצוחקים, ואתה מאפשר לי להשתטות ולהתלוצץ, לדבר שטויות ו"לרדת" עליך (ועל עצמי) חופשי.
זה יכול להראות כאילו שאני מתחצפת, אבל שנינו יודעים שזה ממש לא בכיוון, שאני בחיים לא אתחצף אליך,
שאין בי בכלל את היכולת להרים את האף מולך, שיש לי רק כבוד אליך.

מגיעים. המקום כמעט ריק. איזה כיף.
אתה חושב שזה זמן טוב לעשות לי סשן עוגיות, וכנראה שמח שהבאת גם כאלה שעושות לי פיכס (בכוונה ?).
אני מקבלת הוראה לאכול דווקא את זו, שרק הריח שלה כבר עושה לי בחילה...
פלאשבקים מהילדות עולים לי, כשהכריחו אותי לאכול כל מיני דברים מזינים, שיעזרו לי לגדול ולהיות בריאה.
אני מזכירה לך את זה, ואת המטענים שיש לי מזה (נכון שאתה כבר יודע עליי הכל, אבל אולי שכחת ?)
כן, אני יודעת שאתה לא שוכח כמעט כלום, אתה ברזל של חלליות עם זכרון של מחשב פנטגון !

טוב... מכניסה לפה, לועסת הכי מהר שאפשר ובולעת את החתיכות, כשהם עדיין לא לגמרי מפורקות לי בפה.
ואז אתה לוקח עוגיה (עוד אחת מאלה המגעילות) ומתחיל לאכול אותה... (אני לא מבינה איך אתה מסוגל ?)
פתאום אתה מוציא לשון, שעליה פירורי עוגיה לעוסים... ועם המבט שלך, אתה מסמן לי לקחת אותן,
אני לא יודעת אם אני יותר המומה מהבקשה שלך, או מזה שהבנתי אותה, אבל אני קופצת לך לפה...
ופתאום זה טעים ! ! !

יוצאים לטייל.
מסתבר שכשיש הוראה (של האתר) שהכלבות תהיינה קשורות, הפתרונות באים מאליהם,
המצלמה שתלויה לי על הצוואר, הופכת לקולר ורצועה ואנחנו יכולים לצאת מהרכב ( :

רוב הזמן, אנחנו מטיילים כמו סתם שני אנשים מן השורה, ואז ברגע אחד אתה מתיישב ומזמין אותי להצטרף.
אני מבינה שהזמנת אותי לשבת לצידך, אבל קשה לי... אני רוצה למטה, למרגלותייך, במקום שלי.
אני מהססת כמה שניות אם ואיך לבקש, אבל הבקשה שלי כבר משודרת אליך באופן אוטומטי.
פתאום אני שמה לב שהאדמה קצת בוצית, ואחרי שכבר אישרת לי, לוקח לי כמה שניות לרדת למטה
(בכל זאת, לרדת על הברכיים בבוץ, זה משהו שאולי דורש רגע של הכנה נפשית...)
אתה תופס את הרגע ושואל אותי, אם יש לי בעיה להתלכלך בשבילך.
אין לי.
אני יודעת שאין לי.
ואז אני גם אומרת לך שאין לי.
ויורדת לאדמה (שמתברר אח"כ שלא השאירה אפילו קמצוץ של בוץ על הברכיים שלי).
השניות שנראות מבחוץ כמו זמן של היסוס, הן בעצם רגעים קסומים של תהליך שמתרחש בתוכי,
רגעים שבהם אני מעבירה את עצמי טרנספורמציה, מזמן של גובה עיניים (לכאורה) לזמן של היררכיה מוחצנת.
המעברים האלה לא תמיד פשוטים, אבל הם מאתגרים, מרגשים, יפים, מקרבים.

בדקות הבאות, הייתה לנו שיחה מאד כבדה, על השינויים שקורים, על טוטאליות ועלינו, ולא רק עלינו...
היה בכי, היה צחוק. והיה גם שקט. השתיקה איתך היא לעולם לא באמת שתיקה, תמיד יש בה המון מסרים.
ביקשתי שתצלם אותי. קלטתי לא מזמן שזה עושה לי כל כך טוב (וכמה שאני יפה בתמונות שצילמת) (ועם העוגיות שמציצות מהמחשוף).

ואז גם בוידיאו...
לצפות בזה אח"כ (שוב ושוב) ולראות את מה שאחרים (ואתה) רואים מהצד.
לראות אותי מולך.
את מה שמעולם לא יכולתי לראות, כי אני הרי לא רואה את עצמי, לא תמיד אפילו מרגישה (כי אני באיזה מעוף או ספייס),
לראות את הבעות הפנים שלי, והחיוך, והמבט, הסאונד שיוצא ממני... זזה... בתנועה...
ראיתי את הכלבונת המתוקה שלך.
אני חושבת שרק כשצפיתי בזה, הבנתי באמת... מה קרה לו, כשהכנסת אותו לחדר והוא ראה אותי בכלוב.
לראות אותי ככה, מסתכלת עליך, מדברת אליך, מפוקסת בך, זה היה רגע מכונן גם עבורי.

אולי זה לא מקרי, שהוא התרחש רק עכשיו, דווקא עכשיו...

א ו ה ב ת

תמיד

}{