מיש

יהלום כתבה על 24/7 שלה, וזה כל כך נגע בי.
לא יכולתי לכתוב על שלי (ואני עדיין לא מסוגלת לכתוב), כי הוא כבר קיבל צורה שונה, וקשה לי כרגע להתעסק באיך שהוא היה.
אבל אני עדיין שם, בתוך ה24/7 שלי (שלנו) (שלך), גם אם אתה, כבר לא שם איתי (לא בפועל, או בכלל).

קוהינור תיארה בצורה כל כך מרגשת, את הדרך שלה... והגבתי גם שם, אבל נתתי רק את קצה הקרחון שלי.
ואז זה הזכיר לי את הפוסט הזה, שיושב אצלי בטיוטא כבר זמן מה... שגם בו, אני מביאה רק את החלק של הקרחון, שמבצבץ מעל המים:


אנשים רואים דברים בצורות שונות.
למשל בית.
יש אנשים, שיש להם רק בית אחד אמיתי בכל החיים, או מקום אחד בעולם כולו שהוא עבורם "בית".
זה יכול להיות הבית שבו גדלו, או שכונת ילדותם שבה שחקו בחצר והרגישו שזו הממלכה שלהם, או הבית שאותו בנו בבגרותם.
לפעמים זה בית שנמצא בארץ רחוקה ולא ראו המון שנים, אבל כשהם נזכרים, הם שוקעים בתחושות, הם שם.
אני נזכרת בתמונות הביקור של סבתא שלי ז"ל, בבית הוריה בגרמניה לפני כמה שנים, אחרי 75 שנים שכף רגלה לא דרכה בבית הזה.
בעיניים הנוצצות שלה, בהתרגשות, ובזה שברגע אחד, האישה בת התשעים נהייתה שוב בת חמש, מרחפת בצעדי ריקוד במסדרון בין החדרים.

לעומתם, יש אנשים (כמוני למשל) שכל מקום יכול להיות עבורם "בית". יש בי איזה מנגנון, שבוחר להרגיש בבית.
זה יכול לקרות חמש דקות אחרי שנכנסתי לבית של חברים, או שעה אחרי שהכרתי מישהו,
שארגיש "בבית" או שאותו אדם יהיה עבורי בית (והקרובים לי יודעים את זה).
הרכב שלי הוא בית עבורי, כל דירה שאליה נכנסתי לגור במהלך שנות חיי, הפכה תוך כמה שעות להיות עבורי בית.
אולי זה כי אני בוחרת לתת או לשים שם, את הנשמה שלי.

סיפרתי לך לא פעם... הסברתי גם לאחרים, את איך שאני רואה שליטה, מהן התמסרות ובעלות עבורי.
מבחינתי, בעלות אמיתית, כמו זו שראיתי בך (ועדיין רואה), יש אחת בחיים... לא יכול להיות לי בעלים אחר.
התמסרות למישהו, שאני מרגישה ויודעת בכל נים בגוף שלי שאני שלו, יכולה להתקיים רק מול אחד.
אני יכולה לאהוב גם גבר אחר (ואתה יודע שזה קרה, שאהבתי עוד מישהו כשהייתי שלך).
אני יכולה לשחק עם מישהו אחר (וזה מה שזה - משחק).
אני יכולה לבחור לציית לשולט אחר (וצייתתי).
אבל בכל אלה ידעתי שאני שומרת משהו לעצמי, שיש לי גבולות, שאני שלך.

לא כך איתך...

איתך, ההתמסרות הייתה ועודנה מוחלטת, טוטאלית.
איתך, האהבה היא עד שהנשימה שלי נעצרת (גם אם זה אומר לתת לך להתרחק).
איתך, מעולם לא אמרתי "לא" ואני גם מקווה שזה לא יקרה, איתך אין לי גבולות, גם היום.

נתתי דוגמא, שזה כמו ילד, שיש מישהו אחד ויחיד ביקום שעבורו הוא "אבא".
גם אם יהיה מישהו אחר שיגדל אותו ויאהב אותו, ויהיה אבהי אליו, ויהיה כמו אבא, הוא יהיה רק "כמו",
הוא לעולם לא יהיה "אבא", אלא אם אותו ילד, יבחר "לצרוב" לעצמו אבא חדש (ואני חושבת שזה נדיר).

זה כמו שלכלב תהיה נאמנות עליונה, לבעלים הראשון שהוא קיבל על עצמו.
הוא יכול להמסר לבעלים חדש, שיטפח ויאהב ויגדל אותו גם עשר שנים,
אבל אם (או כש)הבעלים הראשון יופיע, הכלב ישמור לו זכות ראשונים.

כך זה אצלי.
אני לא אומרת שככה זה צריך להיות, או שככה נכון, או שזה הדבר האמיתי.
אבל זו אני, ככה זה עבורי, ואני לא רואה שזה עומד להשתנות (בטח לא בקרוב, בטח לא מאיפה שאני נמצאת).
אז גם אם הטקסים שלנו כבר לא יהיו, וגם אם הכללים והגינונים שלנו כבר לא יתקיימו, ואפילו אם בכלל לא נהיה בקשר, אני עדיין שלך.
גם אם מבחינתך "אין לך זכויות עליי", מבחינתי תמיד יהיו לך, כי יש לך בעלות עליי, גם אם אתה לא עושה איתה כלום.

ואתה יודע מה ?
אמרתי בעבר, שהדרך היחידה שזה ישתנה, היא אם תבקש ממני, שלא להרגיש יותר שלך...
במחשבה שנייה, ברמה הפילוסופית וברובד מסוים, גם כשאכבד את בקשתך ואציית לה,
עצם מילוי הבקשה הזאת, תוכל להעשות רק אם אני עדיין מרגישה שייכת,
ולהמשיך לשמר את זה (את תחושת ה"אי-שייכות") אפשר יהיה רק אם יש שייכות.
אז כן, יש פה פרדוקס גדול, שאני חיה איתו בשלום. מאד בשלום.
עלתה בי השאלה, האם אתה מסוגל ?
האם אתה יכול להמשיך את חייך... לקחת לך כלבה חדשה... לאהוב אותה ולדאוג לה...
להיות הבעלים שלה, בידיעה שאי שם נמצאת מישלך ?
שהיא עדיין שלך ? תמיד ?