מיש

הוא בא אליי.

אחרי החיבוק והנשיקה, הוא נתן לי הזמנה לחתונה שלהם.

ואז הוא החזיר לי את החלק בו, שלעולם (כנראה) יישאר שלי.
הקילור שלי, שהוא ביקש בזמנו לשים על הניק שלו והסיר לפני חודש וחצי,
תמיד יישאר בלב של שנינו, גם אם אין סוגריים.

ברגע אחד כשהוא טמן את הפנים שלו עמוק בכתף שלי, ידעתי.

רוב רובו שייך לה, היא האשה שבקרוב תעמוד לצידו בחופה, היא האשה שתעשה איתו ילדים.
אני האשה שלעולם תשמור על החלק הקטן שבו, שיישאר נסתר לעולם.
שנינו יודעים שתמיד הייתי כאן לשמור עליו, גם לפני שהוא הכיר אותה,
ושאני תמיד אהיה כאן לשמור עליו, שיהיה איפה שהוא רוצה וצריך להיות.
הלב שלו, שייך לש(לוש)תינו, ואין פה תחרות.

שלחתי אותו מכאן ברגע הנכון.
מישלי צריכה להיות המבוגר האחראי כאן ( :
הוא רוצה ולא רוצה שנהיה שם (שתינו), ולא יודע להחליט...
אז אמרתי לו שאני אחליט בשביל כולנו.
נשארתי עם סימנים שכנראה יעלמו עד שבוע הבא...
כשכנראה תהיה לנו הרמת כוּסית משולשת במסיבת רווק/ה כפולה.

הפוסט הזה אולי קצת ממשיך את הפוסט שלמטה (זה נכון...)
הוא אמנם לא קורא את הבלוג הזה, אבל הוא מכיר אותי מספיק טוב.

כשכתבתי שהגברים תמיד בסוף חוזרים אליי, זה לא היה ממש מדויק.
עושה רושם שהמשמעותיים שבהם, לעולם לא באמת הולכים ממני...
אולי כי אני לא מציבה תנאים.
אולי כי אני מצליחה לתת להם איזה חופש נכסף.
אולי כי אני נותנת להם להיות מי שהם.


בבקשה, אל תשפטו את זה.
כי רוב הסיכויים שאתם לא באמת יכולים להבין.



ילד שלי,
כנראה לא תקרא את זה...
אבל ראית את העיניים שלי,
והרגשת את הנשימה שלי,
כשאמרתי לך עכשיו באוזן:

אני אוהבת אותך.

מזל טוב ושיהיה לכם האושר הכי מופלא שאפשר.