התעוררתי ביום הVלנטיין , כשיש לי את הפוסט הזה כתוב בראש.
עוד לפני שפתחתי את הבלוג להציץ בתגובות של הפוסט שפירסמתי כמה שעות קודם,
הוצאתי את המחברת שלי וכתבתי:
הראשון עשה עבודה טובה, אי שם לפני שמונה שנים.
גרם לזה להיות חוויה מדהימה.
היינו במיטה שלו, בשעת לילה מאוחרת, במהלכו של אקט בדס"מי.
הידיים שלי היו מחוברות בשרשרת ואז הוא נתן לי לבחור: אנאלי או משהו אחר (נדמה לי שאוראלי).
אני לא זוכרת אם ניצלתי את זכות הבחירה או שויתרתי עליה והשארתי לו להחליט,
אבל איכשהו ידעתי, שאיתו זו משוכה שאני יכולה לעבור.
אין לי מושג איך הוא עשה את זה, כלומר יש לי את המתכון מבחינה טכנית,
אבל אני לא יודעת איזה קסם הוא הפעיל עליי, שזה היה עונג צרוף מתמשך.
לא כאב, לא הפחיד, מאד הדרגתי, למרות שנדמה לי שהיה יחסית מהיר.
אתמול כשהייתי איתו באמצע, פרצתי בבכי הזה שלי, זה שבוקע ממעמקיי הנשמה.
אח"כ כששכבנו במיטה לכמה דקות של חיבוק וקירבה, הוא שאל אותי למה בכיתי.
אמרתי לו שזה שילוב של כמה דברים ולא פירטתי, אבל המשכנו לדבר על מה עושה לו (או לא) הבכי.
עברה כמעט שנה מאז שנחדרתי שם.
אתה יודע שהפלאג שלי ביקר שם.
למשך תקופה אפילו ידעת בדיוק מתי... עד שהפסקתי.
אבל אף איבר חי, חם, חוצב - לא חדר.
במהלך השנה הזאת, אף אחד לא נכנס לשם, (ואתה יודע שהייתה סיטואציה שזה היה כמעט מתבקש).
לא איפשרתי, לא יכולתי, בכלל מגע (מיני או אחר) עוד היה לי קשה.
עד אתמול, שהחלטתי שהגיע הזמן.
אני חושבת שרוב הבכי היה על זה.
זה אמנם כאב, אבל הוא היה מאד עדין איתי,
אז אני יודעת שהבכי לא היה בגלל הכאב.
לא כמו איתך.
איתך זה בדר"כ כאב מאד.
אתה (כנראה) אהבת להכאיב לי, לשמוע אותי צורחת.
שנאתי את הכאב הזה, שאני מרגישה שאני נקרעת, אבל אהבתי לתת לך אותו.
והייתי צורחת ומתפתלת ובוכה ונובחת ומתחננת ובוטחת בך ונותנת לך.
ברגעים האלה הרגשתי שאני בהיסטריה.
ידעתי ששומעים את הצרחות שלי בכל הבניין, והדלת לא נעולה (ככה אהבת להשאיר אותה),
הייתי בפאניקה שמישהו יעבור, ויחשוב שהוא צריך להציל מישהי מאונס, ופשוט יכנס.
לא פעם העלתי בפניך את סוגיית השכנים (אחת הסוגיות אפילו פעם באה לברר אם הכל בסדר :)
חשבתי על זה הרבה אז, אני זוכרת שגם דיברתי איתך על זה.
לא ממש יכולה להגיד שדיברנו, כי כמו בדר"כ, השיחות שלנו היו מורכבות מאני שמדברת ואתה שמקשיב.
עד היום אני לא סגורה עד הסוף, מתי נגמרת ההסכמה, ותחושת האונס מתחילה.
והאם כשמזככים את הרגעים של האקט, מה באמת יש שם ?
כי ברור לשנינו, שמעולם לא אנסת אותי.
שהייתי מבחירה ואהבה ורצון חופשי, והייתי חוזרת על הכל שוב (ויותר).
אבל אני לפעמים שומעת בתוך הראש שלי את הצרחות שלי מאז,
נזכרת בתמונות של הסיטואציה שמשוחזרות שוב בדימיון, ותוהה...
אם אוראלי זה משהו שיש לי איתו איזה קושי, וכתבתי על זה בעבר.
אז אנאלי זה אקט ששמור לבודדים, וממש לא מובן מאליו שאתן.
אתה לא היית צריך לבקש, אתה לקחת את ששלך, ואהבתי את זה מאד.
איתך, למרות שזה היה אקט סדיסטי עבורי, הוא היה לי אינטימי בטירוף.
אני חושבת שהרגשתי אז מאוחדת איתך, יותר מבכל רגע אחר.
יש משהו בזיון אנאלי, ששם אותי במקום אחר, שמחבר אותי אחרת,
כמו בטריה שמחוברת למטען ועכשיו מחכים שהיא תתמלא.
הבטחתי אנאלי...? קיבלתם קצת ( :
לפני 12 שנים. 1 במרץ 2012 בשעה 1:05
