(ככה התחשק לדום שאקרא לפוסט :)
אני בבית, יושבת על כסא המנהלים מול המחשב.
הוא במשרד שלו.
מצלמות פתוחות, הסאונד אצלו פתוח, אני שומעת כל מה שמתנהל אצלו במשרד.
שיחות טלפון, אנשים נכנסים ויוצאים ומדסקסים, הנשימות שלו.
הוא מאפשר לי להיות חלק מכל המצבים שלו, כשהוא נינוח ומחוייך,
כשיש משבר או עצבים או סתם כשהוא עסוק מול המסך שלו.
(לפעמים אני אפילו אומרת שלום שם למישהו :).
שעות ככה.
אני מרגישה כאילו שאני איתו במשרד (זה אפילו יותר מרגש מאשר ממש להיות שם).
חלק מהזמן אנחנו מדברים וחלק מהזמן כל אחד עסוק בעינייניו.
יש בזה משהו, בחיבור הטכנולוגי הזה שמאפשר חוויה שמאד נעימה לי.
מתנהלת לה שיחה רגילה ונעימה.
מחייכים וצוחקים.
ברגע אחד זה מתהפך.
המבט שלו משתנה ואני מקבלת הוראה.
מתפשטת לגמרי, שמה עליי את הגאג.
ברגעים האלה, גם המבט שלי לגמרי משתנה, אני כבר יודעת...
ראיתי את עצמי ככה במסך עשרות פעמים, אני תמיד מופתעת מעצמי מחדש.
ברגע אחד אני נעשית שפוטה.
אני מתבקשת לעמוד בתנוחה מסויימת ואז להשתין.
מתישהו הסאונד אצלו נסגר, עכשיו יש שקט.
הגיוני שבשניות האלה, אם אני כבר חושבת, אז שזה יהיה על ציות והתמסרות והאהבה שלי אליו...
ובכלל על המקום הזה של להיות שפוטה וכלבה כנועה.
אבל לא.
המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש...
הוא בסדר ?!? (זה זמן טוב להזכיר לעצמי שהוא בכל זאת גבר...?)
הוא לא חושב שאולי כדאי לבדוק אם אני עומדת על ריצפה או על שטיח ?
ואם זה שטיח...
האם זה שטיח שאפשר להכניס למכונת כביסה אח"כ או שצריך לשלוח למכבסה ?
ואני יודעת שאין מצב בעולם, שהוא מדמיין שעל זה אני חושבת עכשיו.
והוא כותב לי מה עובר אצלו בראש (וגם במכנסיים) ואני מתחרמנת בטירוף...
ומרטיבה לא מהסיבות שהתבקשתי, אבל ברור לי שהוא ישמח אח"כ לדעת שנזלתי.
ואז אני מחשבת לעצמי בראש, שיש מרווח של 35 ס"מ ריצפה בין שני השטיחים...
ואין מצב שאם אני משתינה, שזה לא משפריץ / גולש / מלכלך אותם.
וכן, יש איזה רגע שכל נושא ההתמסרות והציות חוזרים לסדר היום.
ואני יודעת שכל זה לא משנה !
אני אשתין !
גם על השטיח.
גם אם זה אומר לזרוק את השטיחים אח"כ לפח או לשלם מאות שקלים על ניקוי במכבסה.
ואני נותנת לעצמי שוב הוראה, והגוף מסרב לציית לי (חצוף !)
ואז אני מתחילה לתהות, האם הגוף מסרב, בגלל שהוא עושה חישובי שטיח ? או שזה משהו אחר ?
ואין לי מושג ואני מחליטה שזה לא משנה.
וכל הזמן הזה, אני מציצה לראות את עצמי על המסך...
לוודא שאני עומדת בפריים של המצלמה, כדי שהוא יראה את מה שהוא רוצה לראות.
ואני די נגעלת מעצמי.
הגוף העירום המעוות שלי, זה לא תענוג לעיניים...
ואז אני חושבת שאולי הוא קצת מזוכיסט (מנטאלי, כן ?)
אבל אני לא עושה את השיקולים שלו, יש פה דברים הרבה יותר חשובים על הפרק !
כמו להשתין ושטיחים !
באחת מההפוגות והתזוזות, יש לי הזדמנות לקפל את הקצה של השטיח ולהרחיב את המרווח של הריצפה.
יופי, עכשיו יש פה מספיק מקום ואפשר להשתין.
שלוש ארבע ו...
נו ?
הלו ? סידרתי את הלוגיסטיקה והתנאים, עכשיו אפשר.
קדימה. GO !
לא... לא עוד פעם...
כבר סיכמנו שאתה נשמע לי גוף.
אנחנו מקבלים הוראה ממישהו שהסכמנו ורצינו להיות שלו ואנחנו מצייתים.
אז קדימה לציית. להשתין.
זוכר מה קרה פעם שעברה שלא עשית מה שאני מבקשת ? (שהבעלים שלך ביקש)
לא היה לנו קל...
אז בלי שטויות וכולה לשחרר את השלפוחית ולהשתין.
מעניין מה הוא חושב ?
אם הוא חושב שאני עושה דווקא (לא יכול להיות)
אם הוא חושב שאני מתביישת/מתפדחת (יש סיכוי)
אם הוא חושב שהאגו שלי משתלט (סביר להניח)
אם עולה בדעתו שאני הכי רוצה בעולם להצליח להשתין ופשוט לא מסוגלת (אני מקווה)
עובר עוד הרבה זמן.
התנאים מצוינים לביצוע המשימה.
יש ריצפה פנויה, שלפוחית מפוצצת, כלבה שמאד רוצה לרצות את הבעלים שלה.
ונאדה.
אני מסתכלת עליו, ברגעים שהוא פותח את המצלמה בצד שלו,
ואני רואה את המבט החודר שלו נעוץ במסך (בי).
וזה מבט שיכול לחתוך, להשפיט, להקפיא, לשתק...
אבל בו זמנית הוא גם ממלא אותי לגמרי.
כאילו שכל מי שהוא, ממלא אותי לגמרי ואני הופכת להיות כלי ריק שמכיל את הרצון שלו.
וזה לא משנה אם אני מצליחה להשתין או שלא, אם כואב לי או מביך לי או אוהב לי או מפחיד לי...
ה"לי" הולך ונעשה קטן, והוא תופס יותר מקום.
והמחשבות על הלוגיסטיקה נעלמות, ואני שוכחת שיש שטיח או ריצפה או עולם.
וכל המחשבות מתרכזות אל השריר שם למטה, להרפות אותו, לתת לשתן לזלוג.
ואין לי מושג אם זה יצא בזרזיף או בזרם חזק...
אם הכמות תהיה קטנה ותיצור שלולית סימטרית ועגולה על הריצפה...
או שאשתין את כל כמויות המים שנשלחתי לגמוע תוך כדי.
אם זה יטנף ויסריח אותי...
ואיך הוא יידע ? הרי אסור לי לזוז ואסור לי להקליד...
אני רואה שאי אפשר להבחין על המסך אם השתנתי או לא.
ולא נראה לי שהוא מרגיש אותי, כי נדמה לי שהוא מאד מרגיש את עצמו עכשיו.
(אולי משהו בי גם נמצא בתוכו ?)
זמן.
עובר.
וההמשך כבר פורסם.
* על הדקות והיממה וחצי שבאו אחרי השיחה, אולי בפעם אחרת.
לפני 12 שנים. 24 ביולי 2012 בשעה 15:08
