אני מרגישה שמאז שעלה רעיון הפרידה מהחבר כאילו עוברת בין השלבים של התמודדות עם אובדן, אבל בסדר הפוך. כאילו, ברור שקודם הייתי עצובה ואז הגעתי לשלב הבא של מיקוח, אבל איכשהו הגעתי לקבלה ורק עכשיו כעס. כאילו, היום הייתי עם חברה ודיברנו על הדייט האחרון שלה בו הבחור כל הזמן היה מחובר לפייבוק דרך הפלא, ואיכשהו נזכרתי בארוחת ערב לפני חודשיים בערך שהחבר שלי עשה לי קטע דומה. אל תדאגו, אמרתי לו "זה לא נראה לך לא יפה שאתה בפייסבוק עכשיו?". כן, תכלס משפט שאומרים לילד קטן, לא לגבר בן 27, אבל זו לא הפואנטה. הפואנטה היא שכמו שטאבי אמר לי היום: "הוא איבד עניין והוא לא יודע איך להגיד את זה", וידעתי את זה עוד לפני שנושא הפרידה בכלל עלה.
החל מראשון בבוקר אני מתכוונת לבוא כל יום ולקחת כמה שיותר מהדברים שלי שנמצאים בבית שלו, ואז לבוא בשישי בבוקר בתקווה שהוא יהיה בבית ולסיים את זה סופית. אני מותשת, בסדר? אין לי כבר כוחות לבדיחה הזאת שאלייה נהפכה מערכת היחסים שלנו. נמאס לי ואני רוצה לצאת מזה.
זהו, זה העדכון שלי כרגע.
לילה טוב,
מיס ביץ'.
לפני 12 שנים. 23 בפברואר 2012 בשעה 20:10
