אמיצה

הרצפה קרה. שוכבת מקופלת. רוצה להתרומם אבל לא מסוגלת. הנשימות שלי כבדות ..מהירות..
נחנקת.
כל כך הרבה זעם . כאב. עצב.

=================================================================

צוחקת. היום הצלחתי לחשוב חיובי. אני מאמינה שהכל יסתדר.

=================================================================

חרמנית. כל כך חרמנית. והגוף שלי כולו בוער. צועק למגע. תשוקה.
חפיסה שלמה של שוקולד הצליחה להרגיע אותי. אני בוהה בחלל . חושבת על המילים שלא נאמרו.

(מסתבר שבספרים של המקצוענים יש לזה שם.. )
=================================================================

יש לי רעיון .. לגביי איך הכל יראה כשלא אהיה כאן. כשאנוח מכל התשישות הזו. מכובד חיי.

=================================================================

לא. אני לא יכולה לנוח. יש לי אחריות. ואחריות גדולה.

אני כל כך אוהבת אותם. כל כך מצטערת בשבילם שאמא שלהם אפילו מתקשה לצחוק מהשטויות הכל כך מתוקות שלהם...

שאמא שלהם עייפה מלשחק איתם.. להשתולל איתם.. לחיות איתם...

רק רציתי לנוח.
=================================================================

אתה אומר לי שהכל יהיה טוב. שאהיה מאושרת. שאחיה כמו שמגיע לי.

=================================================================

אני לא מאמינה. אני לא מצליחה להאמין. אני מנסה להאמין.

=================================================================

אני?? כדורים??? פסיכיאטר???? מה פתאום?????

=================================================================

יושבת מולו . קפואה.
מקשיבה לו ותוהה.. כל מה שהוא מתאר זו אני???
מאניה ??
דיפרסיה???
דו קוטבית???
נמשך כבר שנים..

זה עובר . אל תדאגי....
רק צריך טיפול . והכל יראה אחרת..

נכנעתי. אתה צודק.

שבוע ואין שום כלום. שום שיפור. שום כוחות. שום חיוך. שום קצה של אור. ממש שום כלום.

=================================================================
חיבוק. זה מה שאני צריכה כרגע.
ולישון. עד שהכל יעבור.

הוא משתק - כך אומרים.

אותי הוא בכלל לא משתק ..

ההפך .
הוא גורם לי לרעד בכל הגוף.
הוא מגביר את התחושות.
הוא גורם ללב שלי לדפוק כאילו עוד רגע יעוף לי החוצה דרך החזה .
הוא מוציא ממני הברות לא ברורות..לא לי ולא לסביבה.. אני מדברת המון כשאני מפחדת.
אבל גם אז.. או אפילו גם אז .. אני שוקלת מילים - גם לדבר אני מפחדת.
נראה לי שאני נורא פחדנית.. ובכלל לבלוג שלי קוראים אמיצה ..

נו.. אז הייתי אמיצה פעם. מסתבר..

הפחד עושה אותי מאוד פעילה .. בתזוזה מתמדת - בכלל לא משותקת.. מוזר לי.

ובכלל .. ממה אני כל כך מפחדת???

משננת לעצמי כל הזמן את המשפט הזה .. מהשיר שאני ככ אוהבת ...של ארז לב ארי
"מה שמפחיד זה לא מוות , מפחיד יותר לא לחיות"

וכל יום מגלה שהפחד רק מתעצם.
מתרפקת על ימים בהם לא ידעתי עד כמה אני כזו פחדנית.

מתפללת שאמצא את הסוד . את הדרך לגבור על הפחדים .

לחזור ולהיות אמיצה.

לפני זמן שאי אפשר למדוד בימים ..או בחודשים..או בשנים.. (גם לא בשניות או דקות..)

הייתה אחת.

אחת שחשבה .. שייצרה.. שחלמה .

רק שבתוך כל הגשמיות הזו היא לא עצרה לרגע .. להביט ולבחון אם היא בדרך הנכונה.

היא לא חשדה באף אדם . נאיבית שכמותה .. כולם טובים בעיניה.

כשעמדה על סף תהום הייתה בטוחה שהרוח תרומם אותה .. תישא אותה בשמיים
אבל נפלה..

כשנצתה בה האש האמינה שיבוא זה שידאג שלא תישרף .
אבל נכוותה.

כשהתשוקה הייתה חלק מהותי מחייה .. היא הובילה אותה תמיד לשדים ושטנים ששתו את דמה.

כשהייתה בטוחה לאן היא הולכת תמיד הגיעה למקומות אחרים .

לאט לאט הפכה לאדם מיואש .. היא לא רצתה לאבד את האמונה

אבל היא הרגישה איך היא הופכת לסקפטית .

כשהלכה בדרכה תמיד הביטה למטה . על רגליה . שחלילה לא תדרוך על זכוכיות .
כשהלב שלה פעם היא ברחה . כשהוא נדם נשארה.
כשעיניה ראו ..היא התעקשה לקחת זכוכית מגדלת ולראות שוב..ושוב.
כשאוזניה שמעו .. היא הייתה דוחפת אטמים כדי לשמוע רק את עצמה.

היא כבר לא יודעת מי היא . מי הם.
הלא היא טשטשה את חושיה .. וקשה לה להרגיש . או לגעת.

והוא נגע.

בטוחה לחלוטין שהלב שלי ניסה לדבר איתי אתמול.

רק לא ממש הבנתי מה היה לו להגיד לי.

מה שכן.. הוא כנראה פחדן.
כשהגיעו אלו שכן מבינים את שפת הלב , הוא החליט להתנהג כאילו מעולם לא דיבר.

רק השאיר לי את יד שמאל עם תחושה מאוד מוזרה כתזכורת..

והיום .. זכיתי להפתעה ממש מרגשת עד דמעות (אותי בכל אופן ...)
ותהיתי..

בכח מנסים לעשות לי התקף לב או מה????

שרק נהיה חזקים ובריאים .

ואני מוכנה לעמוד מול כל העולם ואם צריך גם מול כל היקום.. ולשאוג את זה!

ואתה.. שלא תעז לערער על כך!!

אף פעם לא חשבתי שיש לי כזה...

למה אנשים אומרים לך דברים כשהם בכלל לא מתכוונים אליהם..?

אולי זה פשוט נאמר בשביל עצמם...

כדי שישמעו את עצמם אומרים את מה שהגיוני להגיד.. ולהרגיש סוג של שלמות "אמרתי את זה"...???

אולי זו אני הנאיבית .. כשאני מאמינה בחברות..??? (בטוח!!!)

ואולי אני צריכה לבקש בשביל עצמי לשנה החדשה להפסיק לצפות מכל העולם את מה שאני מצפה מעצמי!!

וגם.. מבקשת לשנה החדשה כוח. המווון כוח . כזה שיתן לי אוויר ויכולת להתמודד עם זו שבפתח.

לפעמים.. יש נטייה לחשוב שרק איזה קסם יכול לעזור.

אז עכשיו אני ממש זקוקה לך שמאן .

תלחש איזה לחש...
תעשה איזה קסם...

ממש ככה..

נגמרו המילים...
וגם כשאני מחפשת .. אז אין.

שותקת כבר ימים.. ויותר..
הקול לא יוצא.. המילים נעלמו..
או אולי נאלמו.

רק הדמעות כמו בריכה שעולה על גדותיה..
יורדות..ויורדות...ויורדות..

ולא ממש אכפת להן אם זה זמן טוב..או נכון... או אולי עכשיו זה זמן לחזור פנימה..ולעצור.

כמו החליפו את קולי.
עד שאצליח שוב להוציא מילה.

היום אני לא רוצה שיתקרבו אליי.

אני לא רוצה שאף אחד יגע בי.

לא רוצה שאף אחד ידבר .

שלא יספרו לי שום דבר עליי או על דבר.



היום אני רוצה שקט.
דממה.
לבד.