|
|
|
ממש ככה..
נגמרו המילים...
וגם כשאני מחפשת .. אז אין.
שותקת כבר ימים.. ויותר..
הקול לא יוצא.. המילים נעלמו..
או אולי נאלמו.
רק הדמעות כמו בריכה שעולה על גדותיה..
יורדות..ויורדות...ויורדות..
ולא ממש אכפת להן אם זה זמן טוב..או נכון... או אולי עכשיו זה זמן לחזור פנימה..ולעצור.
כמו החליפו את קולי.
עד שאצליח שוב להוציא מילה.
היום אני לא רוצה שיתקרבו אליי.
אני לא רוצה שאף אחד יגע בי.
לא רוצה שאף אחד ידבר .
שלא יספרו לי שום דבר עליי או על דבר.
היום אני רוצה שקט.
דממה.
לבד.
יש אחד כזה שעושה נעים..
ויש כזה שמעביר בך צמרמורת.
אחד כזה מפתיע..
ואחד שהיית מוכנה אליו עמוק בראש .. אבל הגוף שלך ממש לא !
כזה ששורף בנשמה..
וכזה שבוער בעצמות.
ואחד כזה מרגיז.
ואחד כזה מציק.
אחד שאי אפשר לסבול ..
ואחד שגורם לך פשוט רק לרצות למות.
ויש את הכאב ההוא.. שאין לי מושג בכלל איך לתאר .
לא יודעת לאן.
לא יודעת עד מתי.
לא יודעת מה אפגוש בדרך..ולאן אפנה בצמתי הדרכים.
לא רואה מה באופק .. עיניי צופות אל העבר .. אל ה"בית" ממנו יצאתי.
הכל אפל. חשוך.מעורפל.
צועדת לאט. צעדים קטנים.
תן בי את הכוח השלווה והאומץ להגיע למקום הנכון.
כל כך רעבה.
עוטה על פניה את המסיכה.. הילדה הטובה הפכה זונה.
עייניים חודרות ..שיניים ננעצות.
כוסית של רעל אחת ביד ויד שניה שורטת..מפסקת רגליים . עוצמת לרגע עיניים.
כל כך רעבה.
הלב דופק והגוף בוער.
לפני רגע ידעה מי היא ועכשיו היא זרה , כל כך מחוקה.
נאחזת בחזקה בקיר שמולה.. מתכופפת קדימה שואגת בקול..מתפללת שיבוא.
שיגיע השובע.
הם חודרים לתוכה לתוך נשמתה.. השדים והפחדים..
והרעב לא פוסק.
רוצה לאהוב , להיות נאהבת.
לאחוז בקיר כמשענת ולא מכופפת.
שהדם לא ירתח והגוף לא יכאב כל כך חזק.
שיבוא המלאך שילביש לה כנפיים.
שישחרר את השלשלאות הכבדות . שיעצור את ההרס ואת מעשיי השטנה.
שיוריד ממנה את המסיכה וילביש חיוך על פניה.
שייקח את העצב עמוק מעינייה.
שייתקן את הלב המרוסק .. שיבנה לה חומות שיגוננו ויחממו.
שתרגיש כמו מלכה לצידו של מלך גדול.
ואולי...
היא לעולם לא תדע אהבה שכזו.
לפני כמה חודשים פגשתי חברה ..אחת שהייתה פעם החברה הכי טובה שלי..
אחת מהחברות הווניליות הבודדות שלי שיודעת על ה"נטיות המניות " שלי.
היא סיפרה לי על ספר.. שמאוד ימצא חן בעיניי..ככה היא חושבת.
חיפשתי אותו בחנויות ..לא היה קל במיוחד למצוא אבל מצאתי (לא ממש ברור לי עד כמה היה שווה לחפש ככה..אבל ניחא)
היום ..צהריים.. חוף הים.
אני והספר.
כן..הספר קליל. וכן אני חושבת שהיום גם אסיים אותו .
היה שם דיון .. שהוביל אותי למחשבות.
יש שם שולט/מאסטר/אדון ..שמספר על נסיעה שלו לחו"ל לאחד המועדונים הבדסמים היותר טובים שיש במינכן..
והוא מספר שהיה עם מס' מקומיים שגם הם בצד השולט , אותם הכיר ברשת.
ושם התנסה בפעם הראשונה שלו בהצלפות .
הוא נכנס לחדר פרטי עם שפחה שהכיר במועדון ..ולא ממש ידע מה לעשות.
החבר המקומי הרגיע אותו והדריך אותו ..נתן לו שוט בכדי להצליף איתו.. והסביר לו מהם המקומות שבהם אסור להצליף וגם הדגים איתו יחד ..ולבסוף השאיר אותו לבד בחדר עם השיפחה.
כתוב בספר שאותה שיפחה בחרה לעצמה מילת ביטחון .. רק שלאחר זמן מה נאלצו להרחיק את אותו שולט בכוח ולחלץ את אותה שיפחה ואף לאשפז אותה ..מאחר ובמשך רבע שעה אמרה את מילת הביטחון שלה ולא הופסק הסשן.
סיפורים ששמעתי לא פעם ולא פעמיים .. שקראו גם כאן.. בלי קשר לספר
(אני מקצרת...ומתרכזת בעיקר...)
למחרת כשניפגש עם אותם מקומיים..הם מאוד כעסו והטיחו בו את כל הכללים הידועים .. הבטוח והשפוי ובהסכמה !!!
והוא בעצם כעס עליהם חזרה בטענה שמילת הביטחון כלל אינה נחוצה.
שהרי ברגע שהיא קיימת..בעצם אותה נשלטת היא זו ששולטת ולא זו המטרה כאן..
אני שואלת את עצמי אם יש משהו בדבריו..שכן גם אני בתחילת דרכי חשבתי שמילת ביטחון היא "מיותרת" עבורי..הרי אם אני סומכת על אדוני מן הראוי שהוא ישמור עליי ויפסיק ברגע שלא אוכל יותר..או ברגע שיחשוב שאני לא מסוגלת יותר.
בעצם לא רציתי שום שליטה בסשן ..אולי נאיביות..אולי חוסר ניסיון..
ברור לי שיש אנשים בתחום שבשבילם מילת הביטחון היא מיותרת ..השאלה אם הם צודקים..אם הם אומרים את זה כי הם "מסוכנים"..?
כי הם "פחדנים"...??
אולי יש שלבים בהם היא (מילת הביטחון ) חשובה מאוד.. בתחילת הקשר ולאחר זמן מה כשהקשר נעשה עמוק יותר ורמת הביטחון היא טוטלית אז אפשר לוותר עליה..?
או שהיא (מילת הביטחון) הכרחית תמיד....?
לי עדיין לא קרה שהשתמשתי במילת הביטחון.. ומשום מה קצת קשה לי איתה.
סתם רגעים של שיתוף מחשבות.
סופ"ש נעים.
}{
חם לי.. קר לי. טוב לי.. רע לי. רוצה סטירה..רוצה ליטוף. עפה גבוה..נופלת נמוך.לא נירדמת..כל כך רוצה לישון ולחלום. יש לי ואין לי ואני רואה ערפל. ואז פתאום אור כל כך מאיר וברור..וכל הדרך פרוסה לפניי. אני .. שכל כך יודעת לייצב את האחר , מתנדנדת ללא הפסקה.. מסוחררת. "הייאוש נעשה יותר נוח" (כתבה חוה אלברשטיין) וזה אכן. ובתוך כל הבלבול הזה אני כל כך יודעת מה אני רוצה!
זה מדהים איך ריח מביא איתו כל כך הרבה זכרון. וכאחת עם חוש ריח מפותח במיוחד..כל יום הוא סוג של נוסטלגיה.
אבל זה אצלי ב ריפיט כבר כמה ימים ..
שנים שאני נחנקת.
גוש ענק תקוע לי בגרון
ניסיתי להקיא והוא לא יצא
ניסיתי לדחוף פנימה ולמשוך החוצה והוא תקוע
שכחתי לעיתים מהגוש.. חייתי איתו.. והוא גדל ותפח
מדיי פעם לחץ .. הזכיר לי שהוא כאן.
כבר שכחתי מה זה לחיות בלעדיו.. הרי הוא לא היה חלק ממני תמיד.
הוא צמח איתי.. מתישהו בלעתי אותו והוא נשאר לצמיתות.
אז איך זה.. איך נתתי לו לגדול ולהיות כמעט בגודל שלי ..?
מאיים להתפוצץ ולרסק אותי למליוני חתיכות קטנטנות..
ועכשיו , כשאני מצליחה מדיי פעם להרדים אותו .. לסמם אותו..
זה מרגיש שאולי עדיף איתו , כי אני בלי הגוש עלולה לפגוע ולהעליב ..אולי גם להכעיס..
זה מוזר שעד היום הוא שמר עליי מכל כך הרבה דברים ואני ככה מנסה להפתר ממנו..
זה מבלבל. לא ברור מה נכון וטוב.
