גן ציבורי. יש בו הרבה פינות נסתרות. הרבה צמחייה ועזובה. אנחנו מוצאים פינה שקטה, והערב שיורד ממילא מבריח את רוב האנשים הביתה. מוצאים ספסל ובלי הרבה המתנה, אני כבר על החול, על הברכיים ידיים מאחורי הגב ופה פעור. מוכנה לכל מה שתרצה לעשות בי הערב. אבל אתה, לא נוגע. ודוקא מתרחק. מתרחק 10 מטר, 20. מגיע לשער. ואני? לא יכולה לדבר, עומדת בעמדת מוצא, פה פתוח וכמעט מתה. אתה מחכה כמה שניות, מביט בי, ואז מסתובב והולך. מה אתה עושה?? כל המחשבות נתונות לשער החלוד של הגן. שמישהו יסגור כבר את השמש הזאת! לפחות שלא אהיה כל כך חשופה, כל כך בחרדה.
מתחילה להרגיש את החול מתחת לברכיים. כואב לי עוד יותר כשאני לבד. הכל יותר מפחיד, יותר כואב, לוקח יותר זמן ובכלל שום דבר לא יכול להרגיע אותי עכשיו. רק אתה. למה אתה לא בא כבר? מה הקטע? אני מתחילה לכעוס. חוט כעס דקיק מתחיל להחניק לי את הגרון ויאוש מציף לי את העיניים בדמעות. אני לא רוצה לבכות. זה ממש פטתי, לא? אבל אין לי שליטה. מרגישה קטנה. כמו ילדה עזובה בגן נעול.
אני עוצמת עיניים בחשיכה ומקשיבה לכל רחש. שרק לא יבוא איזה הומלס או ילדים עם בירה. זה יהיה הסוף שלי. אני חושבת שזו תהיה ההשפלה האולטימטיבית. ובאמת אחרי מה שנדמה כמו מאה שנים של בדידות אני שומעת צעדים ברחוב. השער חורק בפתיחה, וצעדים על גבי החול מתקרבים אליי. כל הגוף רועד לי. מפחד ומהתרגשות. עד השניה האחרונה אני לא בטוחה שאתה זה שעומד מעליי. רק הקול שלך מצליח להוציא אותי מהסרט הזה. מאשר לי שבאמת חזרת אליי. אני מרגישה כאילו שחררת אותי מכלא נוראי או מקשירה קשה. פתאום אני יכולה לנשום ושום דבר לא כואב לי יותר. אתה מוציא את הזין ומכניס אותו לפה הפעור עדיין. אני מלקקת ונושמת אותו עמוק וכולי רועדת מהתרגשות. מתחברת אליך שוב דרך הלשון והפה. מנסה להיצמד אל הזין שלך כאילו זה גלגל הצלה. אתה מתקשה והולם אורגזמה לגרון. אחר כך אתה הופך אותי ומזיין בדוגי. כאילו אנחנו בכלל לא במקום ציבורי. אני מנותקת לגמרי, מתפוצצת באורגזמה מדהימה וכל השכונה שומעת. אנחנו אוספים את עצמנו משם ואתה מורה לי ללכת אחריך על ארבע עד לשער הגן. רק כשמגיעים לרחוב, אני יכולה לשוב להליכה. מעולם לא הרגשתי יותר מחוברת ומנותקת ממך כמו עכשיו.
לפני 14 שנים. 14 באפריל 2010 בשעה 18:11
