להיות

מישהי החמיאה לי על הבלוג (תודה לך) ובמקביל, כתבה לי במסר אישי שמהכתיבה שלי עולה שיש בתוכי חוסר קבלה עצמית.

הדבר משקף לי שמה שחשבתי כברור ומובן מאליו הוא לא כזה.

אין לי צל של ספק שיש בתוכי חוסר קבלה עצום בכל הנוגע לעולם משחקי השליטה שחיי בתוכי

אילו הייתי מקבל אותו בתוכי,
אילו הייתי מממש אותו יותר בחיי,
אז יש סיכוי סביר למדי שהבלוג, במתכונתו הנוכחית, לא היה נכתב.

אני יכול להגיד שאחת המטרות העיקריות של כתיבת הבלוג היא לקבל ולחבק גם את העולמות של משחקי השליטה אשר קיימים בתוכי.


אני מאחל לעצמי שהפגישה שלי עם הבלוג הנכתב תשאיר אותי שונה ממה שהייתי לפני הבלוג:

יותר מקבל, יותר מוכל בתוך עצמי, יותר מעיז לממש את החלקים הנסתרים בתוכי.
הייתי רוצה שתהליך כתיבת הבלוג וקבלת תגובות עליו תהפוך אותי להיות שונה ממה שהייתי לפני הבלוג.

כי בכלל מה הטעם אם לפני כתיבת הבלוג, במהלכו ובסופו אני אשאר אותו אדם, ללא כל שינוי

בעיני, תהליך בעל ערך (כמו שכתיבה בבלוג עשויה להיות) הוא כזה שגורם לך להיות שונה ביחס למה שהיית לפני שעברת את התהליך. פגישה עם המילים שאני יוצר בבלוג תהיה משמעותית רק אם היא תהפוך אותי להיות שונה.
אם אין שינוי מה הטעם?


כמובן שאני לא משלה את עצמי שזה יקרה מהר, או שזה יקרה רק באמצעות הבלוג.
אבל מצד שני, אני חייב להודות שדברים קטנטנים זזים בתוכי וזאת בעקבות הכתיבה שלי, התגובות בפרטי וכד'.

למרות שזה עשוי להשמע פלצני משהו:
אני מנסה להיות פתוח גם לשינויים אחרים לא מהסוג הצפוי על ידי, ופה אני מנסה לשים מבטחי באלוהים (כאילו שיש לי ברירה אחרת) ולהאמין שהשינויים המתאימים יקרו רק לטובה. (כתבתי בפרק הראשון של הבלוג שלדעתי אלוהים הוא חלק מהעניין).