יושבת בטורניר כדורגל של הגדול
השמש חורכת אותי, התיישבתי הכי רחוק שאפשר מההורים האחרים. שאף אחד לא יעלה על דעתו לדבר אלי.
חיוך גדול מודבק לפנים שלי בזמן שבוהה בכיוון כללי של הילד.
מול המגרש יש עצי אקליפטוס וגדר שמורכבת מעמודי מתכת דקים וביתן שעומד ללא שימוש ואני מדמיינת איך הרכב שלך נעצר ואתה מסמס לי: בואי קטנה שלי.מיד!
ורטט של ציפיה וחשש חולף בי ממהרת אליך ורואה את המבט שלך כשאני בכלל לא מעיפה מבט בכביש לפני שאני חוצה (נו אין פה רכבים אף פעם)
אתה מתקדם עם הרכב מעט ומורה לי לצאת, הטון שלך הופך את הרגליים שלי לג'לי.
אני חושב קטנה שלי, שהיום את זקוקה לטיפול קפדני ומכאיב.
אני תוהה אם נדרשת תגובה.
היד שלך לופתת את הגרון שלי שפתיים תובעות בעלות על שפתיי בכוח. כן אכן נדרשת תגובה.
אתה צודק אבאלה. אני עונה במבט מושפל ואתה מחייך.
תתפשטי.
כאן???
כאן!!!
אני רועדת, מתפשטת ומעיפה מבט מסביב כל שניה.
אתה מוביל אותי לגדר וקושר אותי בחבל שהוצאת מהרכב.
זרועות בין סורגי המתכת ומאחורי הגב, רגליים מפושקות כל קרסול קשור לסורג אחר.
ניגש לעץ הקרוב ומוריד ענף. דק ומלא עלים.
מכיס הג'ינס אתה שולף את האטבים (שונאת אותם!!) ומחבר לפטמות ולשפתיים של הכוס.
אבאלה... אני מנסה.
שקט קטנה שלי. עכשיו אני רוצה לשמוע ממך רק יללות כאב ועונג.
הענף מלטף את הכוס, העלים מעקצצים על הדגדגן.
וכדור תועה מבעיטה חופשית כמעט הוריד לי את הראש ועקר אותי מהפנטזיה:(
