גברת מערוך שוב בוהה בי במבט מזוגג.
היא לוגמת את קפה הבוקר באי נוחות.
ואז.... הכל בוקע ממנה, בבת אחת, כאילו נורתה מלוע של תותח.
היא עדיין לא מבינה שה'פורקן' המילולי שלה, תמיד יסתיים כפסאדה. תמיד.
למעשה, אפשר לומר במידה רבה של וודאות שמדובר בחוסר שביעות רצון כללי שלה.
עבר מספיק זמן כדי לקבוע נחרצות: ברור שמדובר בריטואל קבוע - מהלך דומה באופן כמעט מכעיס. הטיעונים אמנם עוטים חזות שונה, אבל הבסיס הרעיוני מוביל למקום אחד, כה מוכר.
הקול קול יעקב, והידיים, ידי הגברת. הלא היא גברת מערוך.
לא שיש לי משהו נגד מערוכים, במ'ת שלא. בימים טובים אני אפילו יכול להפיק קורטוב של הנאה
מניתוח מלומד של פתולוגיה פרויידיאנית - כזה המעיד על יכולות קוגנטיביות לא רעות, ומאידך, על כפייתיות חטטנית-למדנית-הגיונית-מתקדמת-נאורה-בורגנית-סדורה, שדווקא חושפת בגסות ובשיטתיות את הכלום-הריק-ההעדר-האיין.
ואז, כאילו בדרך פלא, ההבנה החד משמעית הזו, שלצידה ערך קטרזי מזקק, מזניחה ומייתרת את החיפוש הקדחתני לדפוס, להגדרה, לחיבור בר-קיימא בין מחשבה למציאות, כמעט באופן מוחלט.
אין כאן מקום לאשליות - לא מדובר בתופעה חולפת או סטייה קלה, אלא בתודעה כוזבת מן הזן הארור, כזו שנצרבה לאורך שנים בתוככי הנפש התועה - וכעוף החול - תשוב לתבוע את מקומה תחת השמש.
טוב, לא סיימתי, אבל אוסטרים צריכים לעבוד. גם ביום הראשון של השנה החדשה.
לפני 14 שנים. 1 בינואר 2010 בשעה 8:10
