inquisitor

טוב, אז איפה הייתי?

כן, נכון. עם המרדדת שלי.

אז לאחר שהיא סיימה ללגום את הקפה בעצבנות מופגנת.

ולאחר שסיימתי להאזין בקשב רב לקשיים האובייקטיביים שלה, ולרצון המתגבש שלה לייצר איזו מציאות סטאבילית בתוך הכאוס שלי. אני מתפנה לברר מה במ'ת נאמר שם.

מן הצביר האמורפי של הקביעות, התהיות, המטפורות המוקפדות, הקפיצות הלוגיות הרגילות והרמיזות המטושטשות בקפידה יתירה, ניתן למשות אולי איזה שני טיעונים ראויים לענייננו:

א) "כמה שפחות תנודות בלוחות הטקטונים, בבקשה"

ב) "עייפתי. לאור מצב העניינים, נפשי המיוסרת לא תעמוד בחריכות נוספות לאורך זמן"

אם הטיעון הראשון התפרש אצלי כאיזו הרמה להנחתה, ממשפחת ה"די, די, תמשיך!" הרי שהשני ממש ניסה לרמוז לי בגסות על קיומה של איזושהי נקודת אל-חזור - כזו שאחריה הכל משתנה - מן קו פרשת מים שרק מרחיקי רואי חריפים במיוחד נוסח אתנה (לא הכלובית, בתו של זאוס), מצליחים לאתרה - חרף האנדרלמוסיה הרגשית ובניגוד גמור למכאניזם האישיותי.

אני מביט בה, מהרהר בשנית.

במקבץ קצר של כמה משפטים מדודים, אני מחזיר עטרה ליושנה, כלאחר יד, ומציב אותה שוב על הפסים, תוך כדי איון גמור של מסכת הקשקושים המהוקצעים שלה - באק טו סקוור1.

מה זה הסקוור הזה אתם שואלים?

סקוור1 אינו אבסטרקציה פילוסופית, או מושג מעורפל הנועד לבלבל את היוצרות ולהרחיב את מעגליי התסכול והעדר הידיעה - בדיוק להפך - הוא מהות נפרדת, אוטונומית שבלעדיו אין דבר. העובדה שכה קל לשוב לחיקו ולהתמכר למנעמיו, אינה נובעת מיכולות שכנוע נשגבות, או מחולשת דעתו של המתמכר, בדיוק להפך - הוא הגילוי הנעלה ביותר של קדושת הרצון. סקוור1 הוא המקום בו אנו מרגישים בבית - הוא 'האני' המזוקק, שלא עוטה מסכות ולא תובע נימוקים רציונליים כדי להסיט את הזרקור ממופעיו השונים (גם המכוערים שבהם). סקוור1 הוא המקום היחיד המאפשר סימביוזה של מהות והוויה, המתגלה כמעט כשלמות סטואית. רפי השכל, ה'רוחניים' למיניהם, מכנים אותו 'שלום פינימי' אבל הם פוסחים על שני הסעיפים. לעולם לא נצליח לברוח ממנו, לא משנה כמה נשקר, נרדד, נמדר ונתמכר למיתוסים שקריים אודות נורמטיביות, צנעה או שאר מריעין בישין.

קטרזיס.

ואז, כאילו לא ארע דבר, היא שבה ללטף אותי במבט העגלה התועה, זו שאבדה באחו ותרה בעלטה משתקת אחר נתיב הגאולה - בחזרה לחוותו של האיכר הטוב.

האמנם הוא טוב?

התשובה לכך פשוטה, כמעט טריוויאלית: אם קיימת זיקה ברורה בין האיכר לסקוור1, הרי שבהכרח מדובר באיכר טוב. הכי טוב. הכי טוב בשבילי.

וכשהיא חשה בדיוק כך - כשהאמת הזו מציפה וגודשת כל סנטימטר מעוקב בממדי הוויתה - בשבריר שניה היא שוב ניצבת מולי: פשוטה, עירומה, זכה, צחורה, חפה מן הטלאים השקריים שרקמה סביב עצמה.