אני לא איש של חורף.
השילוב הבילתי נסבל הזה - של קור ולחות בשפלת החוף - אף פעם לא בישר טובות באשר למצב רוחי.
מגיל מאד צעיר, הרגשתי איך הצינה המנק(כ)רת הזו, כאילו מנסרת לי את תעצומות הנפש עם להב משונן במיוחד, תוך כדי שהיא גוזלת ממני שטחים נרחבים של חמלה, אמפתיה ואנושיות, ודוחפת אותי בעוצמה לזרועותיה המזמינות של המיזנטרופיה, גרושתי.
למהלך הזה נופך מעגלי: הוא מתרחש בהדרגתיות ובהתמדה כמעט בכל חורף, אך עם הגיעי לתהום - אל עברי-פי-פחת, עת אני חולף על פני האדס וממלכת המוות שלו, בבואי למשש את נימי הרוע הצרוף על משקופיי דלתות טרטרוס - מתהפכת לפתע המגמה המורבידית ואני איכשהו ממלט נפשי עם בוא האביב.
שם, בלימבו המנטאלי הזה, כמו מתוך מעגליות היסטורית המוכתבת על-ידי טיכה, רוח העוועים שלי מזמנת את האסקופה הנדרסת הבאה: איכשהו היא תמיד צצה בסיטואציות ביזאריות והיא לא שונה, במהותה המנטאלית, מקודמתה. למעשה, אפשר להתייחס לנדרסות הללו כאל סדרת מופעים סדורה, המתקבצות תחת אותו ערך הגדרתי. זה ממש: תהא רותי (שם בדוי), 'אסקופה נדרסת לשנת 2009', איבר בקבוצה סופית 'אסקופה נדרסת לחורף'. הדמיון ביניהן מעורר השתאות -
הן כולן אמוציונליות ושבריריות: ('אני לא נושמת בלעדיך')
הן מאד משתדלות לצייר עצמן כמנוסות ובעלות חשיבה חופשית ואבולוציונית: ('אינני לוח חלק - החוויות שצברתי הביאוני לשלב תודעתי גבוה יותר')
הן מאד טוטאליות, לשיטתן: ('אני סוגדת לך באופן מוחלט')
כשהן מפליגות לשם, וכשאני מזהה את שירת הברבור של האווזה השחוטה שיוצאת מעורה כדי להיכנס פנימה, לתוככי המהות, לצלוח נהרות שאיש לא צלח אקסטרה אקסטרה, אני פשוט, יסלח לי זאוס, מת מצחוק.
בקיצור, נקעה נפשי מריטואלים רפיטטיבים ומנשים צפויות, מתי נגמר החורף?
לפני 14 שנים. 23 בפברואר 2010 בשעה 20:00
