שיעור אנושי במיזנטרופיה

שאתה בחושך מוחלט, על מנת לפגוע במשהו, אתה חייב לירות לכל כיוון אפשרי.
זה לא מבטיח שתפגע בדבר.
סיכויך יותר גבוהים לפגוע בעצמך מאשר במה שציפת.
צפוי ככל שזה יהיה.

אני רואה בקווי מתאר את הכוס שלי לפני שאני ממלא אותה בווסקי ומקרב אותה לפי.
אני לא בחושך מוחלט.

עיניי הסתגלו מעט לעולם הצללים בו אני מעביר את ימי.
אני יכול לזהות תנודות.
עווית של פנים כלשהן.
של משהו מוכר שאבד.
שנקרע ממני.

היריות שלי מכוונות ומחושבות יותר.
אין לי תחמושת מיותרת לתרום לילדים זבי חוטם במבצעים מסוג "הקש בדלת".

ויחד עם זה- כמה זמן, כמה משאבים וכמה רגש שפחתי כביכול לריק.
בכמה מילים האכלתי אוזניים רעבות לשובע, שבלעו אותן בתשוקה,
וחירבנו אותן מהצד השני.
אם לא הקיאו אותן בפני.
ראשים נדים מעלה ומטה, בנועם איטי,
במבטיי הסכמה והזדהות שמתנקזים לתוך חיוך מרגיש. (באמת מרגיש).
שמתפורר בעוד היום מחליף את הלילה.
ברזים פתוחים של רגש כנה שסובבתי מספר פעמים ימינה בחריקות צורמות, קטנות ובודדות.
נשפכים פנימה.
כמכלית נפט דולפת המחתימה בדיו המכוער שלה מים של אנשים אחרים.
שייזדינו גרין-פיס עם הניקיון.

ואת כל זה הייתי חייב לעשות.
התסכול הוא לא על הדרך בה בחרתי.
זה לא אפילו עניין של אחוזי ההצלחה שלי.

זה שאין שם אף אחד.

והדבר היחידי שניתן לעשות זה להמשיך ולדפוק את הראש בקיר.
להמשיך להכשל. לרשום בפנקס הטעיות שלי ולהתחשמל שוב.
זה הסיכוי היחידי שלי להצליח כרגע – ואני לוקח אותו.
ייקח כמה זמן שייקח. אני מקווה לעמוד בזה.

גם רומא לא נבנתה.

דווקא בתחת,
רצתה יותר שאכנס שמה.
כמה?
כמה שיותר, עד שייצא חרא.

שתמות,
יקברו אותה עם התחת למעלה.
למה?
חור-תחת הייתה, וככזו תמה.

בוקר,
את משתינה,
אני במיטה,
מחופש לישן, אך עם אוזן קשובה,
לצלילי פעמון, מרקדים באסלה,
בניעור זריז, היא סיימה וניגבה,
בוקר טוב כוס של בוקר,
לאחר השתנה.

היא לא מאמינה שאני לא רוצה לזיין אותה.
מבט סימן שאלה של עגל מרוח על פניה.
של קוסם ששולף ארנב מת מהכובע-
המום, מופתע ומתנצל.

היא לא מבינה שעל כל ההיסטוריה 'הלא כל כך מפוארת' שלי,
מספיק בחורות קיפצו לי מתחת לבטן.
מיכל החוויות האלה אינו מלא, אבל אין לי צורך לדחוק עוד אחת לשם בכוח.
סתמית.

היא מנפנפת מול פניי בכוס שלה.
שאראה, שאריח.
טרי ונוטף עסיס.
חלק כמו תחת של תינוק (מינוס הצואה הירקרקה הרכה – אני מניח).
ורוד ומקסים.

ואם אבדוק בחזית מכנסי בוודאי אראה מגמת עלייה,
דוחקת את תחתוניי מעלה בגיחוך.
היא וודאי ראתה מספר "מגמות " מסוג זה.
בהחלט.

בכעס, בין שיניה, היא מתייגת אותי כנזיר.
-אני כל כך הנגטיב של נזיר...
ואם הייתה לי פראררי הייתי מוכר אותה רק בשביל לקנות דירה.
וסמים. קלים.


אם אגיד שאין לה מה להציע לי מלבד 'החלפת מיצים' – אשקר.
אבל אין לה דבר שהייתי באמת רוצה. שהייתי משקיע בו. צולל לתוכו.

אני רוצה כל כך יותר.
וכמו המהמרים מווגאס שלרוב חוזרים הביתה מרוששים-
זה קצת הכל או כלום.

אז שיהיה כלום.

ביום שבת האחרון, לרגע, הרגשתי שאני די מאושר.
מהר מאוד לאחר מכן גיליתי שאני פשוט שיכור.

נתקל באנשים ומחייך חיוך דבילי שעשוי חצי מהתנצלות וחצי מתוך שעשוע נקי מאחריות.
מתנדנד וגורר את עצמי כבמתוך ספינה בלב סערה. נמשך ימינה/שמאלה.

שלא כמו בסערה, רק טיפות בודדות ושמנות של גשם החלו להרטיב את הראשים שמסביבי.
כניעור זריז דליל של שתן, 'לפני שמחזירים אותו למכנסיים'.
לכ-10 דקות אולי, לא יותר.

עמדתי שם כמו אידיוט ואישרתי לעצמי להרגיש נעים.
הגשם ממלא לאיטו את כוס הבירה החצי ריקה שהחזקתי.

למען האמת, בהתחלה אפילו לא שמתי לב.
רק שהמרפסת התרוקנה לגמרי מאנשים גיליתי שאני ספוג מים.
זה לא הטריד אותי במיוחד.

הסתכלתי על השמיים משתינים על הארץ והירח חייך יחד איתי.
הוא ידע. ידע בדיוק כמוני, שרע לי. שהכל עדיין מחורבן.
שזה הכוהל שמסתתר מאחורי שיניי המתוחות מעלה (בעווית גרוטסקית מגוחכת).
שהצחוק של הערב יתחלף בעוד שעות בודדות באסופת קיא בכיור ולאחר מכן בכאב ראש מזמזם.

לשנינו זה לא הזיז.
הלילה היה שלנו.

דברים בהחלט צריכים להשתנות, לכאן או לכאן.
אבל תמיד אשמור מקום גם לאושר טיפש. טכני. חולף.