אני מספרת לכולם שהכל בסדר, שהשלמתי, שהכל תמיד קורה לטובה. אבל ישנם לילות כמו הלילה הזה שהזכרון עולה ממעמקי ההדחקה, אז חשבתי שהדחקתי
והכל שוב עולה וצף ומוסרט לנגד עיני בלופ אכזרי שמבתר גושים מנשמתי.
ואני חיה את היום הזה שוב ושוב ושוב ולא משנה מה אני עושה אני לא מצליחה לקבור את התחושות מחדש. הן נלחמות בי כאילו הילד שלי לא נותן שאשכח.
והוא היה הילד שלי. 8 חודשים של אושר ושלווה
8 חודשים שהרגשתי אותו זז בתוכי גדל, לפעמים בועט. ואני נזכרת איך נעמדתי מול המראה כל בוקר מבליטה את הבטן שעוד לא יצאה בהתחלה, רק לבדוק אם כבר רואים, ואחר כך נזכרת בשמלה הראשונה שקניתי שמתאימה עד ללידה. כמה מאושרת הייתי, שמלת ההריון הראשונה.
ואז הכאב מוביל אותי ללילה ההוא כשקמתי בבוקר מכווצת מכאב מרגישה מייד שמשהו לא בסדר, ומפחדת להרים את השמיכה לבדוק ,אז מניחה יד רועדת על הבטן הקשה וכואב לי. הגוף מרגיש כנקרע .
ורטוב לי במיטה ואני מציצה ורואה את הדם שסביבי את הכתם האדום אדום הזה מתפשט ופאניקה ופחד ואני לא יודעת מה אני קודם,מפחדת,מבועתת, כואבת?
והאיש שלי שלוקח פיקוד ומרים אותי על הידיים ותוך כדי מנסה להרגיע ואני אפילו לא בוכה אני בהלם.
ובבית חולים מחוברת למוניטור ולא שומעת כלום. כלום. שקט מקפיא שקט של מוות ורופא אחד שאומר ניתוח עכשיו מייד בהול ואני כל כך מפחדת
מפחדת ויודעת. ועדיין מקווה
ועוברות השעות ואני בהתאוששות לא מבינה איך להתחיל להתאושש. אפשר בכלל?
ושולחת יד לבטן היא שטוחה עכשיו ריקה
כולי ריקה והאיש שלי יושב לידי ומחזיק לי את היד ושקט, שוב השקט המקפיא הזה שקט של ידיעה ואין מילים ומשתחררת דימעה אחת בודדה אני מרגישה את המליחות שלה על השפתיים שלי. וכאב מתחלף בכאב. כאב קורע.שלא מאפשר לנשום אני לא יכולה לנשום, לא מסוגלת להכניס אויר
ושוב אני חוזרת לזמן הווה. האיש שלי איננו. גם הילד שלי
חודשיים עברו מאז אותו לילה נורא
אני מרימה את עצמי כל יום מחדש כל יום עוד קצת ולא חושבת על החדר ההוא שהשקעתי מחשבה והמון אהבה בתלכנן ולארגן ועכשיו הדלת שם נעולה.
ואפילו לפעמים מתפלח לי חיוך ומדי פעם צחוק
ונזכרת ב י' שאמר לי שלשום מיסי את יפה ויש לך גוף יפה וכל מה שאני חושבת עליו זה -הגוף היפה חיצונית הזה רקוב מבפנים
אז אני מחייכת ואומרת לו תודה.
לפני 13 שנים. 4 ביולי 2011 בשעה 22:19
