חויה מתקנת...

אני גור. גור של זאב בודד.
גור זאב בסביבה הטבעית שלו.
גור שגידלו בג'ונגל אך נזהרו עבורו כמה שאפשר
מרגישה את הטבע, אני בגיל שאני יכולה להרגיש אותו.
מריחה, שומעת, מזדקפת ומחפשת טרף.
לא. אני לא טורפת.
מרגישה שאני מכירה טוב את הסביבה שלי.
אולי טוב מדי.
אני רוצה לצאת החוצה,
להריח דברים חדשים.
לשמוע דברים חדשים.
ובעיקר- להתחיל להרגיש.

אין כבר טרף ששווה את הסיכון שלי.
למה להיפצע? בשביל מה?
בשביל אותו הטרף שאח"כ יתחלקו בו גם שאר הזאבים?
אני רוצה טרף גדול,
טרף ענק.
טרף ששווה את הזיעה שלי.
כל החושים שלי מדויקים- בפוקוס אין סופי.
יש חוש אחד שנפגם, אבל אני אחדד אותו חזרה.
לא עכשיו, שאני אצא החוצה.

אני נזהרת.
מלהתקרב, מלהיפגע
מלפצוע.

כבר מרגישה כמו אמא זאבה.
אני לא רוצה.
רוצה לעצור אבל אי אפשר.
מגיל קטן רצתי, גיששתי, חקרתי.
והיום,
המון ידע, נסיון, וכאב.
נמאס מלהתפלש בדם אחרים
ולאחר מכן לחוות את הערבוב בדמי שלי.

אני עוצרת.
זה שוב קורה.
עישונים רחבים
אוזניים מזדקרות
מבט חודר.

אני מוכנה.
עוד טרף הגיע,
מעניין אם הפעם הוא מוכן.

חוזרת, לסיבוב הבא.
שורדת
בטבע..