ללא מילים מיותרות

במעין פרץ של יצירתיות, לקחתי שישה שירים מוכרים מתוך "הכבש השישה עשר", ועשיתי בהם כרצוני.
השתדלתי לשנות כמה שפחות מילים, אבל לפעמים היה צורך בלהחליף יותר ממילה או שתיים.
לתוצאה אני קוראת (כמו שבוודאי כבר ניחשתם) - הסשן השישה עשר.
את השירים אעלה אחד אחרי השני, כאשר יש (נראה לי שאמרתי את זה כבר... P=) שישה שירים בסה"כ בסדרה כולה.
אני מניחה שאעלה עוד שיר כל יומיים או שלושה. או אולי תוך פחות, אם יתחשק לי....
בכל מקרה, ללא עוד מילים מיותרות... 😄
השיר הראשון:

איך סאב נולד?

איך סאב נולד?
כמו הצחוק.
זה מתחיל מבפנים,
ומתגלגל החוצה
איך סאב נולד?
כמו תינוק,
בהתחלה זה כואב,
אחר כך יוצא החוצה
וכולם שמחים, ופתאום -
איזה יופי,
הוא נקשר לבד,
איך סאב נולד?
כמו תינוק.

אתה רשע ומרושע.
ואתה יודע את זה.
גם אני יודעת את זה.
אתה אוהב להדגיש כמה אני קטנה, וכמה אני צריכה אותך, וכמה אני שייכת לך.
אתה אוהב לשמוע איך כואב לי, אתה אוהב לשמוע שאני עוד מעט, כמעט כמעט, בוכה כבר.
אתה משפיל אותי במילים ובמעשים שלך, מזכיר לי שוב ושוב, כמה שאתה שולט בי וכמה אתה יכול לעשות בי כרצונך.
אתה אוהב את זה איטי, מתמשך, מפורר עולמות.
אתה אוהב אותי מתחננת, אתה אוהב אותי מתנגדת, אתה אוהב אותי מתפרעת. כדי שתוכל להראות לי כמה בעצם אני לא יכולה לנצח אותך.
אתה אוהב את הקולות שאני עושה, את הפרצופים שאני עושה, אתה אוהב את המילים שאני אומרת.
כמובן, אתה גם אוהב להדגיש עד כמה אתה קטן, וכמה אתה צריך אותי, וכמה אתה שייך לי.
אתה אוהב להקשיב לי, אתה אוהב להיות מושפל על ידי.
אתה אוהב להרגיש מנוצל.
משומש.
צעצוע.
כלבלב קטנטן.
ממושמע.
אתה אוהב להיות חלש עבורי. אתה אוהב שאני מכריחה אותך.
אתה אוהב אותי חזקה.
שתלטנית.
משפילה.
מרושעת.
ואתה יודע שגם כשאתה שולט בי, אני שולטת בך, וגם כשאני שולטת בך, אתה שולט בי.
אתה יודע שאנו שולטים אחד בשנייה.
זקוקים להיות חלשים אחד עם השנייה.
זקוקים להיות חזקים אחד עם השנייה.
אנחנו עושים כל כך הרבה רע אחד לשנייה, שכל כך,
כל כך טוב לנו ביחד.

לך על ארבע מחכה
אך עוד הדרך ארוכה
כלבה קטנה אך עקשנית
וזו כרגע התפנית
כי יש לבעול ולשייך
ולפעמים גם לחייך
ויש לרצות לתת הכל
עוד תיכנע, מר כל יכול
כי גם אתה הרי כלבלב
נשלט, נזקק ונאהב

למטרות אומנותיות אני צריכה שם של אתר בדס"מי בעל שלוש הברות.
לא שתיים, ולא ארבע. שלוש בדיוק....

תודה מראש D=

לאט לאט, אתה משייך אותי אליך.
הלב שלי דופק מהר.
חלק בי מתנגד לשיוך הזה, ודורש להישאר חופשי,
מעלה בי כל סיבה, תהייה מטופשת ככל שתהייה, על מנת לברוח ממך.
אל תתן לו לנצח.
תכבוש אותי.
תכניע אותי, על מנת שאוכל להכניע אותך.

למה הכל חייב להיות כל כך מתוסבך תמיד?
למה אני לא יכולה פשוט לשחרר ולתת לעצמי להתאהב?
למה במקום להצליח להתמקד בדברים הטובים, אני תמיד מתחילה לחשוב על כל הדברים השליליים?
האם נידונתי להיות נערה סינדרלה,
שהנסיך שלה מעולם לא מצא את נעל הזכוכית שהשאירה על מדרגות ארמונו?
כל כך מחכה, כל כך משתוקקת, כל כך מלאה באהבה לתת, עד להתפקע.
והאהבה מנסה למצוא את כל המעצורים הקיימים, גם אם הם הכי מטופשים בעולם, רק כדי שתוכל להישאר בתוכי לנצח, ולא להעניק עצמה לאדם אחר.
לפעמים אתה מעורר בי את הרגשות הכי רכים, הכי מפליאים ומופלאים בעולם, לפעמים אני כל כך רוצה אותך.
ולפעמים פתאום אני מתכנסת בתוך עצמי, מסתגרת, נהיית קרירה ואדישה, ומפחדת.
מפחדת שזו אני האמיתית, ולא האישה הרכה, החתולה מלאת התשוקה, הכלבה הצייתנית שלך.
לפעמים אני מפחדת לשלוט בך, כי אולי אני מפחדת שככה אתה הוא זה ששולט בי.
אולי אני מפחדת להתמסר אלייך, למרות שבו זמנית אני משתוקקת לזה כל כך.
אני צריכה זמן.
אני צריכה שתלמד אותי.
אני צריכה שתראה לי את הדרך להיות באמת, באמת שלך.

הוא שולח לי תמונה של הזין שלו.
אני מביטה.
מרימה גבה.
שקטה.
אחרי שדקה או שתיים אני לא מגיבה, הוא מחליט, משום מה,
לשלוח לי תמונה נוספת של הזין שלו.
מזווית שונה הפעם.
אני מפהקת.
"זה עושה לך את זה?" הוא שואל בהודעה הבאה,
אחרי שכתגובה אני שולחת רק סמיילי מחייך,
רק מפני שאני מרגישה מחויבת להגיב.
עוברת בי עווית.
למה שתמונה ממוקדת באיבר זקור תעשה לי את זה?
במיוחד כשזה ככה, ללא שום הקשר.
הרי זה לא אותו הדבר, כמו לראות איך הוא מתקשח אחרי
שאני מתפשטת מולו, או אחרי שסטרתי לו.
זו תמונה.
של זין.
לא מעניין.
אם הייתי בקטע של פורנו, הייתי יכולה תוך שנייה למצוא עשרות אלפי
תמונות של איברים בצבעים וגדלים שונים. נימולים או לא. עבים או דקים.
זה לא מעניין.
לראות תמונה של זין.
זה לא מעניין.
ספר לי במקום עד כמה אתה רוצה אותי.
ספר לי מה אתה רוצה לעשות לי.
אל תשלח לי תמונה של הזין שלך.
אפילו אם אתה בטוח שהוא הדבר הכי יפה בעולם.
תמונות של זין.
זה לא מעניין.

ולעדכונים האחרים..... אני מניחה שתמיד הייתה לי חולשה לחתולים..... =)

ובכן, רק רציתי לציין.......
מעבר לזה שאני בקורס לעבודה, ולא ממש נמצאת עד רביעי בערב אלא רק פה ושם,
לכל שולחי ההודעות למיניהם, בבקשה.... שימו לב..... תקראו את הפרופיל שלי לפני שאתם שולחים הודעה 😄
יש שם כמה עדכונים חשובים =)

.... לא הסכמתי לחזור לצבא......
כואבים לי מהשרירים, ולא מסיבה טובה..... ><
תשוחרר סייפריס לאלתר!!!!!

נ.ב. נשלחתי לקורס מהעבודה עד ליום רביעי.... איזו עייפות....

אני נכנסת למשרד. היא יושבת שם, אוכלת ומדברת בטלפון. כרגיל.
אני מחכה בנימוס עד שהיא מסיימת את השיחה. כשהיא מסיימת, סופסוף,
היא מביטה אליי בשאלה "כן?".
"יש לך כבר סידור שעות בשבילי?" אני שואלת בנימוס. מאוד מאוד בנימוס.
היא בודקת בדפים שלה "אהה.. כן.. אני אתקשר אלייך בקשר לזה עוד כמה דקות".
אני קמה והולכת.

אבל אז אני משנה את דעתי. אני מסתובבת אליה בחזרה "יש לך סידור שעות בשבילי?"
אני שואלת שוב, בטון שהסבלנות בו מתחילה לאזול.
היא מביטה בי שוב, מרימה גבה "אני לא יודעת עדיין, אני אחזור אלייך בקשר לזה".
"והפעם תתני לי יותר משתי משמרות? ותזכרי באמת להגיד לי שיש לי משמרת?" אני שואלת,
המבט שלי קודח בה.
"נראה, נראה, אני אחזור אלייך עוד כמה דקות" היא עונה, כבר בודקת דברים אחרים.
הסבלנות שלי פוקעת. אני נועלת את הדלת, ומורידה את הוילונות. היא בוהה בי כלא מאמינה,
בשעה שאני פושטת את הבגדים העליונים שלי, ונשארת לבושה במכנסי עור שחורים ומחוך.
"מה את עושה...?" היא שואלת, בטון קצת פחות בטוח, בשעה שאני מוציאה שוט מהתיק שלי.
"יש לך סידור שעות בשבילי?" אני שואלת שוב. טון הדיבור שלי מהיר, מצליף.
היא רועדת קצת "אממ.. לא, אני... אני אחזור אלייך עוד כמה דקות..".
אני מצליפה ברצפה, נשמע קול נפץ חזק, והיא קופצת ממקומה בבהלה.
"יש לך... סידור... שעות... בשבילי...?" אני שואלת אותה שוב "ואני מקווה מאוד, בשבילך,
שאני לא אצטרך לשאול את השאלה הזו שוב.".
היא נרעדת "אני אבדוק ואומר לך..." היא עונה בחולשה.
"על ארבע" אני מצווה עליה בקול נחוש וזועם.
"מה..?" היא ממלמלת, לא מאמינה.
"אמרתי לך... לרדת על ארבע. עכשיו." אני מצווה עליה שוב בחוסר סבלנות.
במבט מבולבל ומבוהל, היא מתכופפת ועומדת על ארבע מולי, לא מבינה למה היא בכלל מצייתת.
אני נעמדת מאחוריה, ומצליפה הצלפה אחת בישבן עצום המימדים שלה. היא פולטת צעקה.
"יש לך סידור שעות בשבילי?!" אני נובחת עליה.
היא ממלמלת משהו בלתי מובן. עוד הצלפה. עוד צעקה שלה.
"לא שמעתי!" אני נובחת אליה שוב "יש לך. סידור. שעות. בשבילי?!". עוד הצלפה.
"אני אוציא לך סידור מייד, גברתי!" היא פולטת גניחה.
עוד הצלפה "יותר חזק, כלבלבה! יש לך סידור שעות בשבילי?!".
"כן גברתי!" היא צועקת ואני מצליפה בה שוב "אני אביא לך סידור מייד, גברתי!!" הצלפה נוספת.
היא צועקת וגונחת עם כל הצלפה נוספת שלי, מבטיחה שתוציא עבורי מייד סידור שעות, מייד מייד,
אם רק אתן לה. אני מצליפה הצלפה אחרונה, והיא מתפרצת בדמעות.
"קומי. ותפסיקי עם היללות המעצבנות האלה." אני מצווה עליה.
היא קמה מייד, משתתקת. אני בוחנת את שבילי הדמעות על הלחיים האדומות שלה. המבט שלה
מורכן, היא לא מעיזה להסתכל עליי בשעה שאני בוחנת אותה.
"שבי, ותוציאי את הסידור שלי. מייד." אני מצווה עליה בקול שקט, אך חסר סבלנות.
היא מייד עושה כדבריי, אך ברור שהמגע עם הכיסא מכאיב לישבנה הרגיש. תוך דקה, הסידור שלי
נכתב ביומן שלי בצורה מסודרת. אני נותנת לה ליטוף אחד על ראשה "כלבלבה טובה" אני אומרת לה,
והיא כמעט מחייכת.
אני לובשת שוב את בגדיי, פותחת את הדלת ומסתובבת אליה שוב לפני שאני יוצאת "ותעשי דיאטה כבר,
את נראית נורא" אני אומרת בטון נמוך.
היא מהנהנת ואני יוצאת.

אני סוגרת מאחורי את הדלת, מתוסכלת. אולי יום אחד, אולי יום אחד.... רק שתתן לי כבר את סידור השעות שלי!!