לפני 14 שנים. 20 בדצמבר 2009 בשעה 13:10
*** חצי אמיתי, חצי מומצא.
הוא מסתכל עליי, חיילת ותיקה, כבר עוד מעט משתחררת. אני מספרת לו על בעיותיי בשקט, והוא
מקשיב ומהנהן. מהנהן ומקשיב.
"טוב, אז בואי נעשה בדיקה" הוא אומר לבסוף.
אני קמה מכיסאי והולכת אל הכיסא הניצב מאחורי הוילון. תמיד תהיתי מה הקטע הזה. הרי בכל
מקרה הוא הולך לבהות לי בכוס עוד דקה וחצי, אז למה את הבגדים אני צריכה להוריד מאחורי וילון,
כשהוא לא רואה? סיימתי לפשוט את המכנסיים והתחתונים שלי, ומיקמתי את ישבני על הכסא,
מפשקת רגליים ומניחה אותן במעמדים בצידי הכיסא. הנה אני! יושבת פשוקה וחסרת אונים. יש
מעמד יותר מביך מזה?
אני שומעת אותו מדבר עם מישהו מאחורי הוילון בקול נמוך. עם מי הוא מדבר שם?? מה, הוא שכח
שאני יושבת פה, עם כל העסק פתוח, ומחכה לו???
הדיבור נפסק והוא מזיז את הוילון בתנועה החלטית, ומיד סוגר אותו מאחוריו.
"אז בואו נראה" הוא אומר ועומד בין שתי רגליי המפוסקות, שולח מבט חודרני אל הכוס הביישן שלי,
שאם היה יכול היה מסמיק עכשיו. אני בולעת רוק ושותקת.
"הממ..." הוא אומר, ומדליק מנורה גדולה אשר ניצבת ליד הכיסא, ומכוון אותה ישר אל הכוס שלי.
כוס בחקירה. כרגע, הוא היה צועק הצילו אם רק היה יכול. הכוס האומלל שלי מרגיש כרגע כמו בסרט
ישן, בו רואים את החשוד יושב בחדר חשוך, ורק מנורה אחת חזקה מכוונת ישר אליו, ומצידה השני
ניצב החוקר ודורש ממנו שוב ושוב "מה עשית כוס?? אנחנו יודעים שזה אתה!! אם תתוודה עכשיו
אולי נוריד לך שנה או שתיים מהעונש! נו, כוס?? תתוודה כבר, כוס!!!". והכוס המסכן, לא מבין מה
נפל עליו, מרגיש אומלל כי אין לו אפילו ידיים להגן על עצמו מפני האור הבוהק, מתחנן "לא עשיתי
כלום, באמת! זה לא אני, אני חף מפשע!!".
הרופא/חוקר שלי מוציא כפפת גומי ועוטה אותה על יד ימין בתנועה מנוסה ומהירה. אני מביטה באיך
שהוא שם את הכפפה בהחלטיות על היד שלו ומתחילה לשקשק, יודעת מה עומד לבוא. ואכן,
במהרה, הוא מתקדם לשלב הבא בחקירה, ודוחף את אצבעותיו פנימה, אל תוך הכוס האומלל שלי,
ואני חורקת שיניים ומחניקה גניחה מיוסרת. הוא מניע את אצבעותיו מצד לצד, חוקר מנוסה, יודע
בדיוק איפה ללחוץ לכוס המסכן, ואיך לגרום לו להתוודות על חטאיו. הוא ממשיך באדישות משהו,
מזיז אצבעות ימינה, לוחץ, דוחף עוד קצת פנימה, לוחץ שמאלה. לפתע הוא שולף את אצבעותיו
החוצה בתנועה מהירה, ואני נושמת בהקלה. אבל, מהר מאוד מסתבר שנרגעתי מהר מדיי. הוא
שולף חפץ מוארך ממתכת ממגירה קרובה, לוחץ עליו קצת, ופיו נפתח ונסגר, כמו מפלצת מתכת
מרושעת. הוא מתקרב אליי צעד צעד, מפלצת המתכת בידו, ואני מתפתה לעצום את העיניים; אולי
אם לא אסתכל זה יהיה פחות מטריד? אבל אני משאירה את עיניי פקוחות, ומתבוננת בו מתייצב שוב
בין הרגליים המפושקות שלי, מורח מעט ג'ל על מפלצת המתכת, ומכניס אותה בתנועה החלטית
ואיטית אל תוך החשוד כוס.
"אההההה" הכוס שלי מתלונן באילמות. אני בוהה בו מחדיר את גוש המתכת הקר הזה עמוק יותר,
עמוק יותר, עמוק יותר, עד שאי אפשר לדחוף עוד פנימה. ואז הוא מתחיל לתפעל אותה, והיא
מתחילה להיפתח ולהתרחב בתוך הכוס האומלל שלי, שמרגיש כבר כאילו עוד שנייה הוא יתפוצץ.
הוא מפסיק, ומכוונן את המנורה שוב הישר אל הכוס המתפתל בייסורים לפניו, כאילו הגיע הזמן
להמשיך בחקירה.
"נו כוס, אתה מתוודה כבר? או שאתה רוצה שאמשיך? הא, כוס?? תתוודה כבר, כוס!!!!!". אבל הכוס
עדיין ממלמל לו שהוא בכלל חף מפשע, וזה בכלל לא הוא, האשם, סתם הפלילו אותו, זה מישהו
אחר. הרופא/חוקר שלי מסתכל שוב אל תוך הכוס שלי, מעיף מבט מפה לשם, מסתכל, בוחן.
"טוב, זה נראה בסדר עד פה, אז נצטרך לעשות בדיקה פנימית כדי לראות מה הבעיה" הוא אומר
לפתע, ושולף את מפלצת המתכת המרושעת מתוך הכוס בתנועה יחידה ומהירה.
"בדיקה פנימית..?" אני אומרת בחולשה, לא מבינה למה הוא מתכוון.
"כן, בדיקה פנימית. בדיקה יסודית" הוא אומר שוב, ומניח את מפלצת המתכת הלחה על שולחן בצד.
הוא חוזר ונעמד בין הירכיים המפושקות שלי, מכחכח בגרונו תוך כדי שהוא מפשיל את הז'קט הלבן
שלו, פותח את רוכסן המכנסיים שלו ומפשיל אותם יחד עם התחתונים שלו.
"רגע, רגע!" אני אומרת מייד בקול המום ומבוהל "מה אתה עושה??".
אני מנסה לקום מהכסא ולהתרחק, אבל הוא תופס אותי מיד ביד אחת, ודוחף אותי חזרה.
"טוב, אם את לא יושבת בשקט במהלך הבדיקה, נצטרך פשוט לדאוג שתישארי במקום" הוא אומר
בחצי חיוך מרושע. מיד הוא דוחף אותי עוד אחורה, כך שאשכב על הכיסא, וקושר את הידיים שלי
בעזרת רצועות שחורות, שאני נשבעת שלא ראיתי קודם; יד ימין נמתחת למעלה ונקשרת, ומיד
אחריה נמתחת יד שמאל ונקשרת גם כן. אני מתפתלת ומתנגדת, ומנסה לברוח "מה אתה עושה??
מה אתה עושה??" אני ממלמלת, חצי מיבבת.
"אוי, שקט כבר" הוא אומר וסוטר לי במהירות "תפסיקי להפריע לבדיקה".
מייד אני משתתקת, מייבבת בשקט ובוהה בו.
"טוב," הוא אומר וחוזר לעמוד בין הרגליים המפושקות שלי "נראה לי שכדאי לוודא שלא תזוזי" הוא
אומר תוך כדי שהוא מוציא שתי רצועות עור מתוך כיס הז'קט שלו, ומקבע את הרגליים שלי בתוך
המעמדים, כך שלא אוכל להתנגד ולסגור אותן "ועכשיו לבדיקה" הוא אומר אחרי שהוא מסיים.
אני בוהה בו בחוסר אמון, כאשר הוא תופס את המותניים שלי ומכוון את עצמו בין הרגליים
המפושקות שלי, נדחק פנימה סנטימטר אחר סנטימטר, ופולטת גניחה לא רצונית. הוא מסיים לחדור,
קבור בי עמוק, צמוד אל פנים הירכיים שלי, עוצם את עיניו ונושם עמוק. הוא תופס אחת מהירכיים
שלי ומתחיל לנוע קדימה ואחורה, יוצא ונכנס, יוצא ונכנס, בהתחלה לאט, אבל צובר מהירות עם כל
דקה שעוברת. חסרת אונים, בלית ברירה אני מתחילה לגנוח ולהיאנח, כאשר הוא נע בתוכי מהר
וחזק, נחבט עם כל דחיפה בצדדי הכוס שלי, מעביר זרם של עונג עם כל חבטה.
"נראה לי שעוד מעט נסיים את הבדיקה" הוא מתנשם, תוך כדי שהוא דוחף יד אל מתחת לחולצה
ולחזייה שלי, וממשש את השד השמאלי שלי בחמדנות. אני כבר לא מסוגלת לחשוב בבהירות,
ובתגובה אני רק גונחת "כן אדוני!".
הוא מתחיל להיחבט בי חזק עוד יותר, כל דחיפה שלו מרעידה את כל גופי, ואני גונחת ומתנשמת.
לפתע היד שלו תופסת באכזריות את הפטמה השמאלית שלי והוא נדחק כל כולו לתוכי בדחיפה אחת
מהירה ואכזרית, פולט אנחה שקטה. אני נרעדת כאשר אני מרגישה אותו מתפרק בתוכי, ומייבבת
בחוסר אונים. הוא מחכה עד שזה נגמר, ואז יוצא ממני באיטיות. הוא מנקה את עצמו, ומסדר שוב
את הבגדים שלו. כאשר הוא מסיים, הוא מעיף בי מבט ומעיף פליק אל התחת החשוף שלי "נגמרה
הבדיקה" הוא אומר. אני מביטה בו ונרעדת, ממלמלת משהו בלתי מובן. "אפשר להכנס?" הוא שואל.
"מה?" אני שואלת.
"אפשר להכנס כבר?" הוא שואל שוב מהצד השני של הוילון.
אני ממצמצת ומביטה סביבי, מתנערת "כן, כן, אפשר" אני אומרת במהירות.
הוא מזיז את הוילון בעדינות ומתקרב אליי, שם כפפה על היד שלו בתנועה איטית ועדינה.
"אני חייבת ללכת לגניקולוגית מהיום והלאה..." אני חושבת לעצמי ונרעדת, מנסה לא לצלול שוב.
"אה כן, הסטאז'ר שלי יכול לבוא להסתכל גם?" הוא שואל בנימוס.
אני בוהה בו שנייה ובולעת רוק "לא, לא, עדיף שלא" אני אומרת אחרי כמה שניות.
