|
|
|
מה קורה?
מה המצב?
מה'ניינים?
לופ שלא נגמר.
רק כשעניתי למ', שעברית אינה שפת האם שלה והיא לא ממש דוברת אותה טוב, הבנתי שהפכנו את הצמדים האלו לברכות שלום שאינן קשורות לפירוש המילולי שלהן. צמדי שאלות שאין לענות להן.
מה קורה?
מה המצב?
הכל טוב?
לא טוב.
לא שומעת טוב?
שומעת? שומעת, שומעת.
לא בטוחה מה רציתי לומר בזה.
אולי גם זה, כמו הצמדים, שאלות שאין לענות להן.
או להגיב.
חשבתי שיש לי משהו מעניין לכתוב
אבל אין
וגם לא מצאתי משהו מעניין
לקרוא
או בכלל
שנה
שתחלוף, תתחלף ותתקדם הלאה.
גם שינה.
טובה
המרווחים בין הדילוגים שלה לא שווים. לפעמים הקפיצות גבוהות מאוד, והמרווחים בין הצעדים צרים. לפעמים המרווח רחב והקפיצה נמוכה.
בזבזתי יותר מדי זמן בנסיונות נואשים למצוא חוקיות כלשהי. אולי זה בגלל שזיהוי תבניות אינה תכונה חזקה אצלי. אולי זה בגלל שאין. תבנית.
אולי זו בכלל לא השאלה הנכונה שיש לשאול כאן.
היא כבדה מדי מכדי לדלג בחינניות, ונשאלת השאלה לשם מה היא מדלגת מלכתחילה. ומשנשאלה השאלה, היא מרחפת מעלי ומטרידה את מנוחתי.
אולי כשתנחת מהדילוג הבא דברים יתבהרו יותר. אולי זה דווקא הזמן שהיא שוהה באוויר שמזמן תשובות לשאלות שלא שאלתי. ומי שמי לשאול, בכלל?
בפעם הראשונה שהשרירי כתב לי "הבוסית שלי שיכורה" נפל לי האסימון.
לא שאני שיכורה!
שאני בוסית.
שלו, ושל רבים נוספים שפעם היו מדריכים שלי. פעם. ממש לאחרונה.
בוסית.
גם לי יש אחת. אחרי שנים רבות של עצמאות אני שכירה בכירה, עם בוסית. חמודה, אנחנו ביחסים טובים. לפחות בינתיים. ועדיין. בוסית.
אני בחופש.
זה תוכנן עוד לפני הג'וב החדש ככה שלבוסית לא היה מה לומר בעניין.
ופתאום קלטתי, שבפעם הבאה שיבוא לי חו"ל, או סופ"ש, או סתם לא לצאת מהמיטה - אני צריכה לבקש רשות.
זה קטע!
מצד שני, אני מאוד נהינת בג'וב שלי. מאוד.
ומקבלת פידבקים ממש טובים על התפקוד.
ממש.
אז יש לי בוסית.
וגם אני בוסית.
וגם שיכורה. לעיתים. וזו עת שכזו.
שיכורה, ובחופש.
ונוף.
והיום, שיכורה דיברתי עם השרירי. והוא טען שאני לא שיכורה מספיק.
ואני חושבת שזה מצב תמידי ובלתי הפיך.
לא שיכורה מספיק ויותר מדי בשליטה.
הילדים משועשעים מאמא שיכורה. גם אבא שלהם, למרות שגרר אותה לשיחה (לא לשיחים) מעציבה.
אני פחות. משועשעת. ויותר מדי לא מספיק. גם שיכורה.
ובא לי להיות שלוחת רסן, ולכתוב להן כלמני דברים. ואני מרסנת. ומוחקת.
כמעט את הכל.
ולא מספיק. מסמיק.
הר.
עץ, וטוויסט.
חצי לוטוס בעמידה.
ברך גבוהה.
סיבובי בהונות.
נשר נוטה
הר מוארך ואקדח.
זה ממש לא מספיק שיכורה. 
היה מבחן.
ואפילו עברתי.
לדעתי, לפחות.
את המעשי בבירור כן.
את העיוני גם, אפילו שאמא של מרפי כלב בן זונה, סיימתי את המבחן האמריקאי, ממחושב, ושניה לפני ה"שלח" הוא קרס לתוך עצמו והייתי צריכה לענות על הכל מחדש.
עכשיו חול, גלים, ים ושמים שמחשיכים לאיטם.
היום חופש.
מחר חוזרים לשגרה קצרה, ושוב חופשה משפחתית שכולנו כ"כ מצפים לה.
יש לי מבחן השבוע.
לדעתי יש עוד כמה הסחות דעת ובזבוזי זמן שלא מימשתי.
אפשר לנקות אבק מהרווחים שבין כפיסי העץ במדפים של נייר הטואלט במקלחת.
אפשר לסדר את המגירה של הצעיפים.
יש כמה מדפים במקרר שיכולים להיות נקיים יותר.
אז מה אם הקורס בNLP? אז מה אם זה מחבל לי ביכולת לחבל לעצמי?
פאק איט.
זה זמן מצויין להכנס לכלוב, לקרוא פוסטים של שולצי שיעשו לי רגשות מעורבים ויזכירו לי למה בעצם אני כבר לא פה.
ולכתוב. ולפרסם. ולגלות שלא פורסם כי סיבה כלשהי שקשורה לחיבור לאינטרנט שכן או לא היה.
הסיבה קשורה. אני לא.
הייתי רוצה? כבר לא יודעת. כנראה.
טוב. יש לי מבחן השבוע.
ועבודה חדשה שמאפשרת לי לשלוט בכל כך הרבה אנשים, ששכחתי שבכלל הייתי נשלטת.
הייתי?
פאק.
יש לי מבחן השבוע.
לא כותבת
לא קוראת
לא עונה
לא פונה
לא שוכבת
לא עומדת
לא קונה
לא מוכרת
לא שוכחת
לא זוכרת
לא רצה
לא זוחלת
לא יודעת
לא אומרת
And I wonder
If everything could ever feel this real forever
If anything could ever be this good again
The only thing I'll ever ask of you
You've got to promise not to stop when I say when
אומרת "when"
ולא בא לי.
בא לי רומן סוער, זיון לוהט, לילה פרוע וסימנים לשבוע.
אבל לא בא לי להתעסק עם החיפוש, השיחות המאכזבות עם כל הגברים הלא נכונים כל הזמן. רק הלא נכונים. כל הזמן.
בא לי נשיקה סוערת כמו בסרטים, עם ידיים שרועדות מהתרגשות ופרפרים בבטן.
אז?
החיים מזמנים לי אכזבות ברצף, האמון שלי בגברים לא קיים והטעם שלי השתנה כ"כ שהסיכוי שלי למצוא משהו/מישהו שיכנס למסגרת הזו שיבוא לי עליו נמוך מהסיכוי לשלג באילת בשעה/שבוע/שנה הקרובה.
קוראת אותו ונפער בי כאב ששכחתי שיכול להופיע. לפעמים יש סדקים בחומה שעוטפת אותי.
לפעמים זו אני שחורצת אותם.
וכל העייפות לא מעלימה את הכאב.
וכל הטרקים לא מוחקים את הזכרון.
והנוכחות שלה, מסתבר, לא הופכת קלה יותר.
אז עוד שבוע (קצת פחות) בורחת לעיר הגדולה לכמה ימים של העמדת פנים. של לבד. של בדידות מאיימת.
שוקלת לפתוח טינדר, מגלגלת את הרעיון כל כך הרבה פעמים.
אבל אין לי סבלנות אליהם, למעמידי הפנים.
אז איך יבוא מה שבא לי אם כל מה שאני עושה זה להסתובב במועדונים הלא נכונים (מי אמר כושר ולא קיבל?) כל הזמן?
לא יבוא.
וחבל.
ואולי תבוא איזו נחמה, ואולי לא...
הן עובדות קשה, הרגליים שלי.
מאוד.
גם אני, אבל הכל בזכותן.
והן צריכות פינוק. דחוף!
מי מגיע לדאנג'ן הערב לפנק לי אותן?
(רציתי לשים פה תמונה להגברת האפקט. אבל אין לי מנוי כבר, ומסתבר שאי אפשר. גם אימוג'י עצוב לא...)
שזה בטח רק הורמונים שמורידים לי דמעות, אבל זה בכל זאת כואב.
זה כואב יותר כשאני רוצה לדבר, ואין לי. אין עם מי. לא באמת.
איך נהיה מצב כזה?
אני יודעת. יש לא מעט אנשים קרובים אלי. חברים וחברות. אמיתיות. אמיתיים. כאלו שבשעת צרה יהיו שם. אני חושבת, לפחות.
אבל כשככה סתם מגעיל לי, ואין משהו שבאמת אפשר לשים עליו את האצבע. אין מקרה חירום. אין צרה, לא באמת. ככה סתם מגעיל כזה. אין לי.
כי יש להם דברים חשובים יותר. לא מרגישה בנוח לבזבז להם את הזמן על סתם מגעיל לי.
אז מגעיל לי לבד. ואם קראתם אז אולי קצת איתכם, גם.
ובשורה התחתונה, בחיים שלי קורים הרבה דברים טובים. אני באמת במקום טוב. אז למה ככה?
לא יודעת.
אני יודעת, זה קורה לכולם. יש ימים כאלה.
ולשבת לבכות לבד בפינה של הדשא ולדמם לתוך עוקצים של יתושים זה הכי טוב שיכולתי לעשות. ולכתוב, פה. כי לעצמי לבד לא מספיק לי. פה, כי פעם זה היה לי בית. ואפילו שעזבתי זו עדיין פינה חמה בשבילי. אפילו שכבר בכלל לא מכירים אותי. אולי אפילו יותר טוב ככה.
ואם בזבזתי לכם ת'זמן על וניליות מדכאת, אני לא מתנצלת. בעיה שלכם.
אני עולה תיכף לעוד אימון, בתקווה שאשאיר את הדמעות על הדשא, עם היתושים.
עד העונג הבא
