שזה בטח רק הורמונים שמורידים לי דמעות, אבל זה בכל זאת כואב.
זה כואב יותר כשאני רוצה לדבר, ואין לי. אין עם מי. לא באמת.
איך נהיה מצב כזה?
אני יודעת. יש לא מעט אנשים קרובים אלי. חברים וחברות. אמיתיות. אמיתיים. כאלו שבשעת צרה יהיו שם. אני חושבת, לפחות.
אבל כשככה סתם מגעיל לי, ואין משהו שבאמת אפשר לשים עליו את האצבע. אין מקרה חירום. אין צרה, לא באמת. ככה סתם מגעיל כזה. אין לי.
כי יש להם דברים חשובים יותר. לא מרגישה בנוח לבזבז להם את הזמן על סתם מגעיל לי.
אז מגעיל לי לבד. ואם קראתם אז אולי קצת איתכם, גם.
ובשורה התחתונה, בחיים שלי קורים הרבה דברים טובים. אני באמת במקום טוב. אז למה ככה?
לא יודעת.
אני יודעת, זה קורה לכולם. יש ימים כאלה.
ולשבת לבכות לבד בפינה של הדשא ולדמם לתוך עוקצים של יתושים זה הכי טוב שיכולתי לעשות. ולכתוב, פה. כי לעצמי לבד לא מספיק לי. פה, כי פעם זה היה לי בית. ואפילו שעזבתי זו עדיין פינה חמה בשבילי. אפילו שכבר בכלל לא מכירים אותי. אולי אפילו יותר טוב ככה.
ואם בזבזתי לכם ת'זמן על וניליות מדכאת, אני לא מתנצלת. בעיה שלכם.
אני עולה תיכף לעוד אימון, בתקווה שאשאיר את הדמעות על הדשא, עם היתושים.
עד העונג הבא
