Apparatus

לפעמים, כל מה שצריך כדי להבין שעשית טעות והיא תעלה לך ביוקר כל חייך זה מברשת שיניים.

הבטחתי, ונקרתה ההזדמנות הממוחשבת בדרכי. 

בעיקר כי העוזרת עושה המון רעש ואני מתחבאת בחדר העבודה ולומדת למבחן.

זאת אומרת, אני צריכה ללמוד למבחן. במקום זה אני קוראת פוסטים פה, מסדרת את שולחן העבודה, ממיינת קבלות.

וכותבת.

כלום ושומדבר. 

איך זה שכשצריך ללמוד למבחן (בעוד שבועיים) פתאום צצות מלא מטלות מטופשות שמקבלות קדימות?

לא, כי לסדר מחקים על פי צבע זה יותר חשוב מאיך לאמן בנאדם עם סכרת TYPE2 ויל"ד לא מאוזנים.

כשימות לי מישהו בשיעור אני בטוחה שסידור המחקים יעזור לי להציל אותו :)

כלום ושומדבר. 

חושבת שמיציתי. זאת אומרת, הייתי בטוחה שככה. ואז הסאונד של הגרביונים נקרעים. נימים קטנים של התעוררות.

ועכשיו מה?

מחסור בסבלנות, חומר אנושי בלתי הולם (יהלום, נא. תהלום. תהיה הולם. ראוי. נא!) וחוזר חלילה.

מפגשי המסיבות מצ'עממים אותי, לרוב. 

ואז ליד הרגליים שלה מוצץ נשלט א' לנשלט ב'. והם גם מתנשקים. וב' מאונן לשולטת א' (לא בהתאמה) בו"ז. ויש לו זין יפה. והכל נורא מחרמן אותי.

מה עושים עם זה עכשיו?

כלום ושומדבר. 

בריאות וחולי, ולא לומדים דקה על בריאות. כמה מחלות, איזה פחד.

ולכולן פעילות גופנית היא תרופה. מניעתית וטיפולית. 

פאק, מה עשיתי לעצמי 37 שנה? מזל שהתעורר לי הצורך והתחלתי לזוז אז.

כי הזקנה תגיע. לכולנו, בתקווה. והיא לא תתפוס אותי לא מוכנה.

העורבים מחזקים לי את פרקי כף היד. 

גם כל הפלאנקים, הפושאפים (+ספיידר או פליאו בעתיד) ועמידות השש (על ארבע זה בכלל עמידת דוב, או דאון דוג).

כל הקפיצות, הניי טאקס והמכרעים דואגים לחזק לי את הקרסול והאגן. 

והכל כולל הכל פשוט מטפל ומונע כל דבר אחר.

כלום ושומדבר. 

ובכל זאת מחר ממוטום (סוג של ממוגרפיה) עם ביופסיה (אופציונאלית). 

אני אומרת לעצמי שזה כלום.

והד"ר רבנית אמרה להיות רגועה כל הזמן, ועוד יותר אחרי כי זה כמעט בטוח שומדבר.

כלום ושומדבר.

כמעט. 

ועם כמעט לא הולכים למכולת.

או לבית המרקחת.

ולא הולכים מכות. רק קיקבוקס. 

כלום ושומדבר. 

כשלשחפית אמרו שאולי, היא כל הזמן אמרה שבטוח שיש לה. בוודאות.

ואז היה.

היא אומרת לי "תגידי לעצמך שזה כלום ושומדבר. הגוף מקשיב. הוא יקשיב לך. וזה מה שיהיה" ואז היא הולכת להקיא כי הכימו גומר לה את הצורה, והפיאה מתעקמת לה והבעל החתיך שלה מלטף לה את הזרוע בחיוך ריק ועיניים מפוחדות.

כלום ושומדבר.

אני מקווה שתסלחי לי באמת. מצטערת מעומק ליבי, מעמקי נשמתי ותהומות הוויתי. 

מפגרת.

מצטערת.

כלום ושומדבר (לא, זה לא).

אולגה עומדת בידיים שלובות צמודה למסך כמו שהיא מספרת שהאיש שלה עושה (בתחתונים) במשחקי כדורגל מותחים. היא מחלקת ציוני אנטישמיות לכל מדינה שלא נותנת לנו לפחות 8 נקודות.

השרירי הכי פחות אקטיבי בערב הזה, שדווקא כ"כ משוייך לקהילה שלו.

אנחנו מחלקים נקודות משלנו, אצלנו הדוז פואה הלך לצ'כיה. 

בסוף נטע מדמיעה את כולנו. גם באמצע. 

גם היום.

האצבעות שהחזקתם עבדו לא רע. היה יופי של מפגש, ככל הנראה חד"פ. תחזיקו לי שוב, עד מחר?

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

כלום ושומדבר. 

שונאת לכתוב מהנייד, אבל הבנתי שזה זה, או כלום. 

אז זה. 

נסבול ביחד את חסרונו של השיר שלא חסר לאף אחד. 

דווקא מתנגן לי אחד טוב בראש. 

אולי בהזדמנות ממוחשבת. 

רעש לבן. 

הבוקר חזרתי לאימוני בית של פושאפים  וברפיז. בתוספת תנוחת עורב שלא עולה בידי להישאר בה מעבר לשניות בודדות.

אולגה אומרת שזה רק עניין של טכניקה. אבל ברור לי שזה יותר מזה. זה גם עניין אמונה. ותרגול. ומשקל. 

אמנם התכווצתי, אבל עדיין נותר לא מעט ממנו.שצריך לאזן על הידיים הלא מספיק חזקות שלי.

הן תתחזקנה. 

אין להן ברירה.

עוד חודשיים  פלוס מינוס, אני מקבלת דיפלומה. 

ועד אז חייבת להדגים ברפיז של אלופים, פושאפ כמו בספר. 

ולא יזיק להתהדר באיזה עורב או טווס בחגורה. 

מצטערת, הוניליות חוגגת כאן כבר הרבה זמן. לפחות היא חוגגת. 

כי אני מאושרת. לפרקים, לפחות. 

אולי בפרק הזה קצת פחות. אבל, טו בי קונטיניוד.

והכי רזה שהייתי (מבלי להיות רזה בכלל, לפחות בינתיים) מאז 2001.

והכי בכושר שהייתי מעולם. 

ויותר מהממוצע הכללי, ביי פאר.

וגם מדריכת קבוצות TRX בהסמכה בינלאומית! הא!

וכשהבחור כותב לי שאלות מה את אוהבת אני פשוט עונה לו. בכנות. בלי לשחק אותה קשה, צנועה, חסודה ומעצבנת. ומה אכפת לי שנפגש לדייט ראשון ישר לסקס? לא קיבלתי זין זר לפחות שנה, אם לא יותר. חסודה לא עזרה לי בשיט, מה גם שאני לא. 

הבחור רק שואל, ואני כבר מתרגשת. ועונה, ומזקירה, מסתבר. 

והתשובות שלו נעימות לי, אפילו שאני לא באמת טובה בשיחות כאלה. 

לומדת. 

בחור. צעיר (ממני). נבון ומושך. מה את צריכה עכשיו לבדוק לו בציציות (נקווה שאין לו. ציציות). 

תזרמי, מפגרת. תלמדי. 

משהו כנראה כן דבק בי, מהשרירי והגריינדר שלו. כמעט וביקשתי תמונה של הזקור. ככה, בשביל הכייף. 

כייף. 

יא אללה, איזה קטע. 

עכשיו רק נשאר להחזיק לי אצבעות 🤞🏼🤞🏼🤞🏼

 נשים

אלכוהול

חצ'פורי

כי ככה היא אמרה

ואז נזכרתי כמה אני שונאת לכתוב פוסטים מהנייד.

מה שזה לא היה, בשעה שבע מאחורי הפטמה, הוא נעלם. 

מצד אחד זה טוב, כי אין גוש בציצי שמאל. 

מצד שני היתה הפרשה דמית ואין בנמצא שום סיבה לכך. אז צריך להמשיך לחפש. 

ולא מוצאים. 

בינתיים מחכים קצת, אולי מה שהתרוקן יתמלא מחדש. 

אולי. 

בינתיים יש צרות אחרות לטפל בהן. 

המתמר מטייל והיא לוחצת ומכתיבה מילים שאני לא מבינה. 

כלמני דברים קורים בשעה שבע מאחורי הפיטמה.

היא ממשיכה להפיק צלילים בעלי משמעות נשגבת מבינתי.

ביקשתי תרגום. 

למה אין כתוביות בגוף הסרט? 

עם כל הקידמה הזו, והטכנולוגיה - איך אי אפשר ללחוץ פאוז או להריץ לאחור כי איבדתי ריכוז לרגע???

היא מסבירה בחוסר הסבלנות האופייני לטכנוקרטים. 

יותר מדי אנשים עוברים תחת המתמר שלה והיא הפכה את כולנו לעיסה אחת גדולה וחסרת חשיבות. 

היא וחברותיה שמסרבות להקשיב לי בעודי מתחננת לזירוז התוצאות הכתובות.

עד שבוע. מתכון מצויין להתמוטטות עצבים.

האימונים הם מפלט מצויין. 

מובלעות זמן בה כמעט שומדבר לא קיים חוץ מהתרגיל הנוכחי והנשימה הבאה.

מסיימת כל אחד מהם סחוטה, רטובה מזיעה עד לשד עצמותי ומותשת.

השרירי מוודא שהם יהיו אינטנסיבים הרבה יותר מהרגיל ושאר המתאמנים לא יודעים למה זה מגיע להם.

על הבמה כולי חיוכים, הרגליים עולות הכי גבוה שאפשר, הקפיצות הכי משחררות שיש. 

הגוף שלי נותן יופי של עבודה, כאילו שום דבר לא מתחבא בשעה שבע מאחורי הפיטמה.

במסדרונות הארוכים אני פוגשת את הגולשת מהאימונים של שלישי ושישי. מסתבר שהיא עובדת שם.

ברגישות בלתי צפויה היא שואלת אם הכל בסדר ובמה היא יכולה לעזור.

מנסה לענות בקלילות, אבל כשהמילה "שד" נפלטת העיניים שלי מצטעפות.

הפנים שלה משתנות.

אני ממשיכה הלאה עם הבטחה להעזר בה אם יהיה צורך.

עם תקווה מאוד גדולה שלא יהיה.

כשמגיעות התוצאות הכתובות זה נהייה יותר ברור. וגם פחות.

בו זמנית.

מזל שיש גוגל שיתרגם את הקודים למילים של בני אדם.

ממצא סולידי עם חדש נמוך עד בינוני לממאירות (2-10%). 

מעולם לא שמחתי כך למראה המילים נמוך עד בינוני.

היה הרבה יותר נחמד להיות אפסי. או כלום ושום דבר. 

זה מה שיש.

הפקידה החביבה של הרופאה האנטיפטית קובעת לי תור לשבוע הבא. כולל ביופסיה.

שניים במחיר אחד.

שבוע ויום להמתין לבדיקה. 

אחר כך להמתין לתוצאות.

שבוע ויום, בתור התחלה.

ביום שזה התחיל מחדש אימצתי אתגר חדש.

הימרתי על דקה וחצי והחזקתי מעמד דקה ושלושים וארבע שניות.

יום אחרי עליתי לדקה ארבעים וחמש. וגם זה היה אחרי אימונים מתישים.

ביום השלישי, בלי אימונים מקדימים שיעייפו אותי, הגעתי לשתי דקות ושניה.

אחרי יומיים שתי דקות וארבע שניות, אחרי אימונים.

ביום ראשון כבר הצלחתי להגיע לשתי דקות וחמש עשרה שניות. 

אבל אתמול התפרקתי כבר בדקה וחצי, ולא הצלחתי לשפר את זה גם בניסון השני.

זה מתסכל מאוד, אבל אני לא מוותרת. היום, אחרי אימוני יום שלישי הקדוש, אנסה שוב.

השרירי אומר שעד יום שישי אגיע לשלוש דקות. 

סימנתי מטרה.

מיקוד שיטשטש את כל מה שסביב.

את כל מה שקורה בשעה שבע מאחורי הפיטמה.

הכל מבעבע בי, כל המחשבות שמנסות לסדר תרחישים. 

כלמני שבילים ודרכים וכבישים ונהרות שאולי והלוואי ובבקשה שלא. או שכן. 

הכתיבה משחררת אותי מהצורך לסדר את זה ברור.

כי זה לא.

וגם בעוד שבוע ויום זה לא יהיה.

ברור.

וכל מה שנותר לי הוא להמתין.

להתאמן.

לפצח את האתגר.

לחייך מהבמה.

לקחת לצופים.

להכין צהריים.

לקפל כביסה.

שבוע ויום ועוד קצת אחרי.

איפה הכפתור של הפאסט פורוורד כשצריך אותו?

אם בא לכם מוזיקה מנענעת וקצת לצחוק, תראו ת'קליפ. אפילו שלי הוא עושה התכווצות שרירים בלתי רצונית ברגליים רק מלהקשיב לו :)

יוצאת הערב.

בא לי אקשן!

אולי זה לא הכי נכון להצהיר ככה, אבל כן. זה המצב.

אני יכולה לחפור ולהסביר ולנמק ואפשר פשוט להשאיר את זה ככה.

אז ככה.

פשוט.

בא לי!

מי בא?

/ה?

יש פיהוק של שעמום,

פיהקתי אינספור כאלו.

יש פיהוק של עייפות,

כזו של מחסור בשעות שינה

או תשישות של אימונים קשים.

מאלו קשה להיפטר.

ויש את הפיהוק של הבוקר.

כשרק פתחנו עיניים,

ועוד יש תקווה.

אז כזה.

בוקר טוב,

אפילו שכבר אחה"צ

וקיץ

the Vanilla message will be followed by a BDSM one

OKNOTOKOKNOTOK 

לא מצליחה לבחור אחד. גם ככה די ברור לי שלא מקשיבים פה לשירים שלי. ובכל זאת. 

רמות הריגוש כ"כ גבוהות שקשה לי לסדר אותן לפי סדר. 

איירוסמית ובריטני היו הכנה לא רעה בכלל. 

הזקן הרזה עם הצעיפים - מנותח למשעי ונראה כאילו לא התבגר בכלל - נתן יופי של שואו של להיטי ילדות שתמיד היה לי כייף לשמוע. כייף. פאן. 

פנאן.

הביץ' עשתה מה שמצפים ממנה, ועשתה את זה טוב. הפלייבק היה מצויין, הפלייליסט עוד יותר. האווירה בקהל היתה מחשמלת ובחיי שממש נהניתי מרימקיים לשירים המוכרים. השרירי ואני כמעט ופצחנו בקומבינציית האינטרוולים האהובה עלינו, בניצוחה.

ביץ' או לא, היא מלווה אותי בריצות ומרימה לי מוטיבציה כל פעם מחדש. מזל שהיא לא שרה לייב, לא בטוח שזה היה מענג באותה רמה.

ואז הגיע סלאש. כפרה עליו. הבנאדם מלך. נשבעת לכם, אלו לא GNR שהופיעו על הבמה. זה הוא והוא בלבד שעשה את הערב הזה לקסום ומטריף. בכמה נקודות בכיתי מרוב התרגשות, למול אלילי ילדותי המפזזים על הבמה, מצמררים ומחייכים אותי כמו שרק הם יכולים. ג'ונגל אחד גדול של אושר, בעיר גן עדן נשכחת. נוסטלגיה משובחת. נחמד לרקוד לצלילי העבר, גם אם הם לא בפלייליסט הקבוע שלי. גם אם הם ואני כבר לא נראים כמו לפני 20 שנה (ויותר).

כל זה בנה חתיכת בסיס למה שהולך להתרחש על הבמה בפארק הערב. הצמרמורות  לא מפסיקות לתקוף אותי בכל פעם שאני חושבת על השירים שלהם. כשהם היו פה ב99 או 2000 כמעט מתתי מהתרגשות. זו היתה הופעה מדהימה, הרפרטואר שלהם היה מצומצם יותר ממה שיש באמתחתם היום והם עשו את כל השירים שאהבתי. לדעתי. 

חלפו לא מעט שנים. הם עדיין נותנים בראש. לא את כל מה שהם עושים אני והאוזניים שלי אוהבים. לא בהכרח המשכתי לעקוב אחרי כל דבר שהם הוציאו תחת ידם. ועדיין - הם בראש רשימת ההשמעה שלי כבר שנים.

תוך כדי כתיבת שורות אלו רצה ברקע רשימת ההשמעה שלהם, והאמצעי שלי שואל אם יש להם שירים לא עצובים, כי הוא לא אוהב שירים עצובים. 

לא. אין. 

עצוב וכועס. 

פאק, איזה מן סוג של מזוכיזים קולקטיבי זה?

שולצי שואל אותי אתמול - מה אם הם לא יבצעו את No Surprises ? זה יהיה מאוד עצוב, אני חושבת. או משטרת הקראמה, או עצי הפלסטיק, או בר מזל. כל כך הרבה אהובים. גם גבוה ומיובש (נסחפתי עם העיברות? לא נורא), שנשמע כ"כ שונה בנוף היצירה המאוחרת יותר שלהם. 

OKNOTOKOKNOTOK

בין הופעה אחת לאחרת היה לי דייט ראשון (ואחרון) עם נשלט שלא היה מרוצה מחוסר ההתלהבות שלי. הוא קרא לי אדישה, וברוב אדישותי ימים שלמים הרצתי את הרעיון הזה בראש. אני אדישה?

זו אני, האדישה, או שהוא היה לא מספיק מעניין? כן, חתיך. כן, חטוב ושרירי. כן, לא טיפש. אבל לא יצאתי מגדרי. 

זו אני? 

קשה לי למצוא את עצמי במרחב ההגדרות הבדס"מיות. 

עברי כשנלטת לתפארת מפוקפק במקרה הטוב. לא יכולה לומר שמיציתי. רחוק מכך, אפילו. את רוב הפנטזיות שלי לא התקרבתי לממש. הפרטנרים שהיו, לא הרבה להזכירכם, לא לקחו אותי לשם. כל אחד היה חסר וכולם יחד השאירו אותי מנוסה וחסרה לחלוטין.

עברו שנים מאז שהצלחתי להתמסר, באמת, למישהו. והאמת, אני בספק אם זה בכלל יכול עוד להתרחש.

אני כבר לא אותה יהלום שהייתי. לטוב ולרע. 

למודת אכזבות (למה כולם שמנים, למען השם? תגידו - מה קרה לכם? לא שמעתם על תזונה בריאה, ספורט וקצת משמעת עצמית? שולט עם כרס בין שיניו זה לא סקסי ולא משנה מה יש לו בין האוזניים, או הרגליים), קרה וקשה. לא סתם קשה, מיינד יו, קשה לריגוש. 

הנשלט החתיך היה הדייט הראשון שלי בשנה האחרונה, לדעתי. וגם הוא החליט שאני אדישה מדי לטעמו. 

מעניין אותי אם ההתלהבות שהוא הפגין היתה אמיתית או משוחקת. מזוייפת. "חולה על התחת שלך" אחרי דייט אחד מאוד ונילי וכמעט שום תקשורת משמעותית? ושעה אחרי מודיע שאני אדישה מדי בשבילו ושהוא לא מעוניין. 

מעניין אותי אם זו אני שנשחקתי או שאלו כללי המשחק החדשים ואף אחד לא עדכן אותי...

ובכלל, האם הרעיון של נשלט יכול להוציא אותי מאדישותי (?) או שאני נובחת על העץ הלא נכון מלכתחילה? 

קשה לי להאמין שזה יקרה לי, בכלל. להתלהב ממישהו. 

הסיכוי שואף לאפס, לדעתי. 

והשאלה הגדולה היא - האם אני בכלל רוצה?

כן ולא

טוב לי גם ככה

ונילית ספורט מזוכיסטית שאני

(בסוף בחרתי אחד. תחזיקו לי אצבעות שאזכה לקבל אותו בלייב הערב)