Apparatus

לפעמים הוריד הנכון

במקום הנכון (זרוע)

זה כל מה שצריך

:)

פותחת את הבוקר בריצה קצרה, רק שלושה קילומטרים.

כמה הזוי המשפט הזה. 

נתחיל בעובדה שאני רצה. אני. 

ולא, כבר לא מתייחסת לפער הבלתי ניתן לגישור בין בטטת הכורסה שהייתי ליצור המוזר שאני היום.

אני רצה.

עם עודף המשקל.

עם הברכיים הדפוקות.

רצה.

ועוד על הבוקר.

ביום חופש.

ושאני אתייחס לריצה של 3 ק"מ כקצרה... כ"רק".

מה נהייה ממני?

יצאנו, שולצי ואנוכי, להליכה על חוף הים לפני כמה לילות. 

אז הלכנו ודיברנו עד שנגמר החוף ונגענו בסלעים שבקצה. 

התחלנו לשוב על עקבותינו. ופתאום אני רצה. 

אפילו שחושך וכל רצועת החוף מנוקדת בורות שילדים חמודים חפרו והשאירו כמלכודות.

אפילו שחם ולח כמו בסאונה טורקית.

רצה.

מסתכלת על עצמי במראה. 

המצב הרבה יותר טוב מבעבר, אבל אני עדיין לא מרוצה ממה שאני רואה.

אני עושה הרבה ספורט. המון. מכל מני סוגים.

ולא רואים את זה עלי, כי השומנים מסתירים הכל.

וזה מעצבן.

כי יש לי מלא שרירים.

ואני חזקה, יחסית. 

עוד לא מצליחה לעשות פוש אפ by the book אבל גם זה יגיע.

והשרירי משתמש בי מדי פעם להדגים תרגילים על הבמה, מול כולם.

ושנינו תוהים איך אנשים מקבלים את זה.

את העובדה שאני לא נערת פוסטר של ספורט.

אם זה נראה מגוחך או מעורר השראה.

כי בכל זאת אני עושה את כל התרגילים פיקס ובדרגות קושי גבוהות.

ולא איכפת לי כבר. כי כייף לי שם על הבמה, לצידו.

עשיתי קעקוע חדש. מתנת יומולדת לעצמי.

הוא ישב לי בראש הרבה זמן.

היה בכל מני נקודות בגוף.

בגדלים ובצבעים שונים.

עכשיו הוא מתקלף ואני מנסה להתרגל אליו, כי הוא ממש מול העיניים כל הזמן.

ותיכף אארוז מלא בגדים ורמקול ונעליים וקרם הגנה ענקי ואקח את עצמי ואת אהובתי ליבשת אחרת ונשתה מלא אוזו (אולי, לא יודעת, לא טעמתי עדיין) ונתפוס מלא שמש וננקה את הראש היטב.

והכי אני שמחה שאני רצה,

כי לרוץ אפשר בכל מקום,

וככה לא יהיה לי מאוד קשה להתנתק מהשרירי ומשיגרת האימונים שלי.

לא מאוד קשה.

רק קצת.

בעוד שבוע, פחות יום, יומולדת. 

ה"ו-" הראשון לעשור הקרוב. איך שהזמן רץ.

רצה איתו.

ז"א, לא בדיוק. אבל רצה.

3 ק"מ זו התקדמות נחמדה. 

יהיו עוד. 

עוד שנים קדימה, עוד קילומטרים על הדרך, עוד חריצים בחגורה. עוד.

יש לך עוד.

מותר לי לכתוב פה?

אפילו שכבר בקושי קוראת פה?

אפילו שכבר כמעט לא מבקרת פה?

אפילו שנהייתי ונילית למהדרין?

טוב, ונילית כמעט.

בכל זאת, למדתי להשפריץ במבוך בפעם האחרונה שביקרנו בו.

בנות- זה כ"כ פשוט שזה מזעזע. 

כל התורה היא - הפוך! לא להתאפק או להחזיק את התחושה שיש פיפי אלא לדחוף, לשחרר. 

וזה לא פיפי שיוצא, תאמינו לי. התרוקנתי היטב לפני כדי לוודא :)

לבד זה לא מרגיש אופורי כמו אורגזמה מהדגדגן, אבל זה נחמד.וזה מדליק אותם, אז בכלל שווה לנסות.

הוא נפגש עם כלמני בנות ואני אדישה כל כך שזה מפחיד. 

השרירי אומר שזה יפה שאני מאפשרת לו את זה. 

אני לא חושבת שיש לי ברירה, לא באמת. לא אם אני רוצה אותו מאושר.

ומה איתי?

לא יודעת.

אולי כבר לא בא לי יותר?

קשה לי להאמין שאצא מהאדישות הזו.

יש שולט באולם?

לא, לא בשבילך.

לא נורא.

אחרי הדאבל של שלישי יכאב לך הגוף יותר מכל סשן שהיה בשנים האחרונות.

ומחר איירוסמית'  יעטפו אותך בצלילי ילדות.

ועוד מעט החופים של יוון יערסלו אותך בחום.

ועוד קצת פחות משבוע יומולדת.

הזמנתי לעצמי מתנה - קעקוע חדש.

ואיפה משבר גיל ה-40 כשצריך אותו?

לתשומת לבך - המינוי מסתיים מחרתיים.

לחדש או לא לחדש, זאת השאלה...

"דוקטור שם-מרשים-כלשהו, בואי רגע בבקשה" קורא הרופא שלי לקולגה מהחדר הסמוך.

כל הממצאים מולו.

לא אומר לי מילה.

פוקר פייס הכי מלחיץ בעולם.

היא נכנסת לחדר, מקבלת תמצית הפרקים הקודמים ומיידית מתחילה לירות שאלות בצרורות.

קשוחה. חסרת רחמים.

כמו שאני אוהבת. כמו שצריך.

"איך את יודעת שזה היה דם?"

מכל הדברים בעולם על זה הם מתעכבים הכי הרבה.

כי זה נראה כמו דם? אני ספק אומרת ספק שואלת. 

יש מצב שזה לא היה דם? 

נוזל אדום יוצא מהגוף שלי...מה זה כבר יכול להיות? מיץ פטל? אוכמניות? קטשופ?

"אם זה היה חד פעמי, ואין לנו הוכחה שזה בכלל היה דם את יכולה לישון בשקט. הכל בסדר."

הוכחה? מי חשב שצריך היה לשמור את הטישו שספג את זה? 

"אם זה חוזר, ולא סביר שזה יקרה כי חלף מספיק זמן בלי כלום, את באה בריצה ופורצת את הדלת"

(טוב, הם לא אמרו לפרוץ, אבל כן לחזור במיידי).

הכל בסדר, אמרתי לכם.

לך.

ידעתי את זה לבד. 

ישנתי טוב כל הזמן גם בלי האישור מהפנל המאולתר.

והנה הלכה ההזדמנות להקטנת חזה על חשבון הקופה

:)

יותר מדי ידיים זרות ממששות את השדיים שלי בזמן האחרון.

ידיים ומכשירים. 

טיפת דם אחת גרמה לשני רופאים ותיקים להלבין לי מול העיניים, 

אפילו שהבטן שלי אומרת שזה לגמרי שום דבר. 

והבטן שלי עוד לא טעתה מעולם. 

אורזת את המחשבות האלו יפה יפה ושמה במרתף של המוח שלי. מניחה עליהן ערימה של תסכולים מיותרים וכמה רעיונות לא גמורים שיסתירו מעוברי אורח מזדמנים. 

בינתיים לא צריך להתמודד עם זה. 

אין כלום ולא יהיה כלום. 

משלבת אצבעות ומרידיאנים בסאונה הרותחת החדשה ומדברת עם השדים שלי. גם עם השדיים. 

כמו שביקשתי מהבוהן והברך, גם שד שמאל עוד יישר קו ויתנהג יפה, אחרת סופו יהיה רע ומר. 

אדר כבר כאן ומוכרחים להיות שמח. 

ושלגיה, גם. 

הלפטופ הזקן שלי לא באמת עונה על הדרישות יותר.

המוזיקה שהוא משמיע נשמעת זוועה והוא לא באמת רוצה להתחבר לאינטרנט ליותר מכמה דקות ברצף.

והוא תמיד, אבל תמיד, מתנתק כשאני רוצה איזה פורנו נחמד.

או באמצע, שזה יותר מעצבן. 

הצעצוע הגרמני הסגול החדש שלי, לעומת זאת, צעיר ורענן.

יש לו תדר באמת עמוק, כמו שהבחור החמוד בחנות ציין.

והוא הגיע טעון ומוכן לעבודה, שזה מאוד גרמני מצידו.

אל תאמרי גרמני, אמרי צורר. 

ברלין היתה קרה פחות מהצפוי, חזרתי עם פחות נעליים מהרצוי ואיש הברזל לא הכניס אותנו.

לא אכלתי נקניקיות, אבל היה המון אלכוהול ומסיבת הומואים אחת נהדרת.

עם ארי צעיר ורענן שברח מהר מדי, הרבה בחורים יפים שמחייכים לבחורים יפים אחרים וברמנית ערומה מהממת.

גם היה שופינג, ופודל. אל תאמרי כלב שעשועים, אמרי שמעון בוא הנה!

בינתיים נהייתי ונילית להחריד, אפילו שזה לא עושה לי את זה.

כנראה שהאימונים המפרכים ממלאים את הצרכים המזוכיסטיים שלי.

השרירי הרי יודע לגרום לנו לסבול כמו שצריך, ולהנות מכל רגע.

ופתאום לבקש לאונן נראה לי הדבר הכי מעצבן ובלתי נסבל בעולם.

אל תאמרי ונילי, תגידי גלידת פצפוצים?

אנחנו מנסים להחזיר עטרה ליושנה, להחדיר שליטה לקשר.

מצליחה לדווח לאן הולכת, שזו התקדמות לא רעה לטעמי.

הוא אפילו בחר לי צבעים ללק, וגבר שיבוא להצטרף אלינו.

אבל ביקשתי שלא, אני עדיין לא שם.

איפה? מה הכתובת? איך כותבים את זה בוויז?

אל תאמר אלכסנדרפלאץ, תאמר המקום של אלכס.

לא ממש ברור לי כל העניין הזה, למרות שיש כמה ניחושים לא רעים.

כסגרנו הייתי ממש בעניין. ממש רציתי, אבל הוא היה עסוק באבל על מה שהפסיד.

זה הלך ודעך ונסגר ועכשיו כשהוא רוצה אני לא בעניין.

אחרי מספר פעמים בעבר שרציתי הרבה יותר ממנו, סוף סוף מגיעים למקום שהוא רוצה.

ומה? אני נסגרת.

נסתמת.

סתומה.

אז אולי זה יבוא. אולי זה ידרוש ממך יותר מאמץ משחשבת להשקיע, גם ממני כמובן.

אבל אם לא ננסה, נתמיד ונתעקש, זה בוודאי לא יקרה.

הפעם זה באמת בידיים שלך, כי אתה רוצה.

ואני רוצה לרצות :)

אל תגיד שליטה, תאמר לי מה לעשות :)

*הדברים מנוסחים בנקבה אך מכוונים לכלל המינים, המגדרים, הנטיות והתפקידים. 

שולץ ואני מעוניינים להרחיב את מעגל ההתנסויות שלנו. 

נשמח לקבל הצעות פרוורטיות מקטן עד גדול, או לקבל את ההזדמנות להציע. 

לשלוח אלי, בבקשה. 

*הניסוח חופשי ובלתי מגביל בעליל בכוונת תחילה. 

שולטות/שולטים/נשלטות/נשלטים/סוויצ'ים/אחרות/אחרים/ ובעיקר סוטות וסוטים - הכל הולך

*על בסיס מקום פנוי

*כל הקודם לא בהכרח זוכה

*עדיפות תנתן לבעלות חוש הומור מפותח. או לבעלי בעלות חוש הומר. או לבעלות בעלי. או. 

שוט

"את כבר לא נשלטת" אומרת לי האישה עם התדרים. 

לא סיפרתי לה על החלק הזה בחיים שלי. אפילו לא מילה.

"נשלט הוא נעלה יותר משולט" היא מסבירה לי.

"שולט הוא רק שולט" אומרת ועם היד מדגימה תנועות של הצלפה.

את החיוך הפנימי שלי קשה לפספס, למרות זאת, לדעתי, היא לא מבחינה בו.

"הנשלט מכיל גם את השולט" היא מוספיה, "את כבר לא נשלטת, את גם לא שולטת, את התעלת על כל זה. את בשליטה עצמית".

יכול להיות שאני מסכימה איתה. לפחות בזה. 

לחלקים אחרים מהמפגש שלנו לא התחברתי. 

בטח שלא לערוץ ההדרכה.

אבל היו לי כמה תובנות ממש מוצלחות, כמה אסימונים שנפלו, ומשקל מאוד גדול שירד ממני.

זה בעיקר בגלל שאלה אחת שלה - שאלה טריוויאלית ומאוד בסיסית.

שאלה שאני לא בטוחה אם שאלתי את עצמי לאחרונה.

"מה את רוצה?"

אני רוצה שזה יעבוד. 

שנהייה חברים טובים.

שנאהב. הוא אותי, אני אותו.

שיהיה לנו טוב יחד.

עברנו כברת דרך עצומה יחד.

אני יודעת שהתפתחתי המון. 

אני אוהבת את עצמי היום.

הרבה יותר מפעם, אם בכלל פעם אהבתי אותי.

כל מה שקרה לנו כזוג הביא אותי למקום הזה, למצב הזה.

עורר בי את הכוחות האלו.

זה לא היה קל, זה היה כואב וקשה ועדיין יש נקודות כואבות.

אבל, זה חלק ממי שאני היום.

זה תרם לי.

מתוך תהומות הכאב ושברי המציאות עליתי 

אישה חדשה

חזקה

מפוכחת

מחוברת

מודעת

באותו רגע, כששמעתי את כל האסימונים האלו נופלים, נשפכים אל הריצפה ומתגלגלים סביבי הרגשתי איך אני משתחררת ממשקל העבר. 

איך הדלת נסגרת על חלק זה של חיי.

הבנתי שאני אחראית. בעיקר לעצמי, אבל לא רק.

זה בידיים שלי.

זה שלי.

הכל שלי.

יכול להיות שהבנתי את זה שכלית, אבל רגשית נשארה לי עוד עבודה לעשות. פערים לסגור. 

זה בסדר. 

זה יצטמצם, ייסגר ויעלם.

מתוך קשיים צומחים אנשים חזקים שחושלו בלהבות ובקרח.

אני מזדרזת לסיים את הפגישה. מיציתי.

מתקשרת לשרירי להודיע שאאחר לאימון, מבקשת מהבחור עם הקפה שישמור לי את המקום שלי, שיכין לי את הציוד שלא אבזבז עוד זמן מעבר לאיחור.

התנועה בכביש בחנוכה מתנהלת בעצלתיים.

לאף אחד לא אכפת מהאימון שמתקרב, שעוד לא החלפתי בגדים, שחשוב לי לא להפסיד את החימום כי אחרת הברכיים שלי לא יקפצו כראוי.

מנצלת את הזמן לשתות את הקפה שלי, לאכול יוגורט ובננה. 

מגיעה, אחרי נצח על הכביש, רצה להחליף בגדים במלתחות ומגלה שאפילו שאיחרתי האימון התחיל לא מזמן כי המערכת עשתה להם בעיות!

מצטרפת לדקה האחרונה של החימום, מרגישה איך כל האנרגיות מתפוצצות לי בגוף, איך הסטרס של הנסיעה נפרק היטב בכל קפיצה על המדרגה או בשרשרת האינסופית של הברפיז.

מרגישה איך אני זזה הרבה יותר טוב בלי המשקל הזה שישב עלי עד לפני שעה.

חיה.

פאק איט.

אז אני כבר לא נשלטת.

סו פאקינג וואט

סופרת קרונות. שלישי מהסוף, הוא גם שלישי מההתחלה. בדיוק באמצע. 

עולה (גוררת את עצמי, יהיה מדוייק יותר) ומתיישבת באמצע. 

יש עוד כמה דקות עד שהגלגלים יכנסו לתנועה, בינתיים הקרון כולו שלי.

מוציאה את קורמאק מקארתי ומתחילה לקרוא.

הכל מטושטש לי. 

סוגרת. מחברת אוזניות. נותנת לשירים ללוות אותי תחנה או שתיים.

פותחת שוב. עדיין מטושטש.

פאק איט - צריכה לזכור לארוז משקפיים בפעם הבאה.

מה נהייה ממני?

בכיוון ההפוך, כמה שעות קודם, מספרת לאחי הקטנצ'יק על השרלטנהילרית והרפלקוסם שראיתי לאחרונה. 

משווים חוויות ברכיים דפוקות - פאק משפחתי עצוב במיוחד.

יש לו, ולשני, פור של כמה שנים עלי, אפילו שהם צעירים יותר.

יש משהו מנחם בלמצוא אחים לצרה - גם אם הם אחים מלכתחילה.

אנשים נאספים אל הקרון שלי, מרעישים.

מגבירה את העוצמה ושוקעת אל תוך הצעיף והרעש.

ארסנל העוזרים והתומכים שלי מתרחב.

את מה שהחיים לא נותנים לי אני קונה בכסף לא שלי.

נזכרת בשיעור מהבוקר. איזה פרופסור מדופלם מסביר תיאוריות של פתרון בעיות.

מדבר על חשיבה יצירתית בפתרון בעיות.

על בעיות בפתרון בעיות.

על זרם תודעה.

זרם תודעה למול חשיבה יצירתית.

מה אני עושה עכשיו? זורמת? יוצרת?

לפעמים הבעיה בפתרון הבעיה הוא בהגדרת הבעיה עצמה.

מה הבעיה שלי?

אם אצליח להגדיר אותה, זה יעזור לי לפתור אותה או רק ימסגר לי אותה לא נכון?

ויוגה טיפולית? חבל שהשיעור מלא ואין לנו מקום.

אולי נמצא מסגרת אחרת.

צריכה לזכור לחפש אחרי שאסיים עם הפסיכ' והסוסים. מה עוד שכחתי? אה, נגר ושיפוצניק, גם.

מתמסרת לזרם התודעה ולפלפלים האהובים שלי שתמיד יודעים לקחת אותי למקומות טובים.

לו היו הם שם, בפסטיבל, כבר מזמן היו לי כרטיסים וחדרים. מצידי לישון בשק"ש ברחוב ,רק תנו לי להתעטף בהם לכמה שעות של חסד.

This is my time
This is my tear

החיים מצפצפים לי, הגעת לתחנה שלך.

זמן לצאת החוצה ולנסות שוב. 

להרים את עצמך מחדש.

לבנות שוב את מה שנהרס.

לחזק יסודות רעועים.

בעצמך, של עצמך.

תפסיקי להתווכח עם המציאות ולהילחם בזרם.

זה הזמן שלי.

זה הקרע שלי. הדמעה שלי. 

שלי.

מהבוקר השיר הזה מתנגן לי בראש. 

אולי אם אניח אותו פה, הוא יניח לי. 

לאות הזדהות אפילו נכוותי באצבע בזמן טיגון השניצלים. 

מקווה כי הלהבות ישכחו במהרה ושהכל יגמר ללא נפגעים.