די מזמן גיליתי שמוזת הכתיבה שורה עלי במיוחד אחרי אוננות.
מנסה להבין את המנגנון.
מנגנון? בהעדר מילה מתאימה יותר, לעת עתה: מנגנון.
שני נקודות נראות לי הכי הגיוניות:
1. ריקנות המוח, יחסית.
גמרתי לפני כמה דקות. הפעימות עדיין עושות לי נעים בגוף. סרט הפורנו (הגרוע, לרוב) נסגר כך שהמיקוד המחשבתי פנוי. המחשבות שמתחילות להתרוצץ טריות יחסית, פחות מזוהמות מטלאות היומיום והשגרה.
2. זמינות המחשב.
אמרנו פורנו, לא? אז לראות פורנו בנייד די מבאס. זה קטן ועם כל השיט שמתרוצץ שם, והראיה-מקרוב הגרועה שלי (מי צופה במסך בתצוגה של 175%, מי?) - הבחירה בלפטופ ברורה. אבל מה, מעטות ההזדמנויות, פרט לאלו, שאני טורחת לפתוח אותו. ב90% מהמקרים הפעילות האינטרנטית שלי יכולה להתנהל מצויין על הנייד. ועכשיו (ז"א אחרי שגמרתי) הוא פתוח וזמין.
קשה לומר שהפורנו מעורר בי השראה לכתיבה, ומאחר ואני נכה בפנטזיות שלי - אלו המיניות לפחות - זה לא שעלו בי רעיונות במהלך האוננות. אני בעיקר מנסה לרוקן ולהשתיק את קוי המחשבה ולהתמקד בזין החודר, או כל אקט אחר, על המסך.
מצד שני, זה לא קורה כל פעם, אחרת בטח הייתם קוראים אותי הרבה יותר, לא?
I’ve been thinking too much, Help me.
השיר הזה בוקע בקיטועים ובריפיט כבר חצי שעה. הגדולה (שיואו איזו גדולה!) שלנו בחדרה, עם הג'ינג'י. מורה לגיטרה. שיעור שני.
כששאל מה היא אוהבת לשמוע, זו הלהקה שהיא ציינה.
הוא ביקש ממנה, בשיעור הקודם, להקשיב לביטלס.
שבוע אחרי היא מודיעה לו בחגיגיות שהביטלס לא בשבילה.
גם אני, כמוה, מתקשה להבין מה מוצאים בהם.
מבינה את ההקשר ההיסטורי, את הקונטקסט התרבותי.
אבל אשכרה לשבת ולהאזין לתקליטים של הביטלס?
למות מהרעלת סוכר, בחיי.
כשגדלתי, כל מי שהכרתי "התחיל" מהביטלס. ככה הם הגדירו את זה.
אני התחלתי מפינק פלויד, שלא באשמתי בכלל (נדמה לי שסיפרתי כבר, אבל אם לא ותרצו, אספר בשמחה).
נקודת ההתחלה שלה, כילדה שדיקלמה את רייג אגיינסט דה מאשין, שונה משלי.
בכל זאת היא בת דורה, אז עשרים ואחד הטייסים הם השער המוזיקלי שלה.
יש מצב שעשינו כמה דברים בסדר גמור.
I’ve been thinking too much, Help me.
מנסה להתחייב יותר ויותר לתכנית שהמוזהב התווה לי.
בפגישה האחרונה בכלל לא בכיתי. אמנם המשקל עדיין תקוע (מינוס איזה קילו שנפל הודות לוירוס קטלני), אבל מתחילה להרגיש את השיפט מתחולל. את הבחירות זזות לכיוון הנכון. את המודעות.
מסתכלת על עצמי בראי. זה המצב-העגום-הזמני. כל זה ילך. יתכווץ. יתהדק. יאסף ויחזור למקום.
למזלי הפרופורציות שלי טובות, וכשאני גדלה או קטנה זה לכל הכיוונים.
I’ve been thinking too much, Help me.
"יש לך כמה דקות?"
השרירי שואל אותי.
השיחות שלנו הולכות ומעמיקות משבוע לשבוע.
יש המון הקבלה והמון שוני בחיי הזוגיות של שנינו, וזה הנושא המרכזי שאנחנו מדברים עליו כשזה רק הוא ואני.
הוא מקשיב כל כך טוב, וכשהוא מדבר אני שומעת דברים שיתכן לו היו נאמרים על ידי שולץ הייתי מגיבה עליהם לגמרי אחרת.
הוא מכניס לי פרופורציות, גם אני לו. אומרת לו מה היה מרגיע אותי לו הייתי במקומם בו הוא העמיד את האהוב שלו. הוא מנה להבין אותו דרכי. אולי איך לעזור לו.
אולי איך לקבל אותו.
אני מבינה, לפעמים, את האהוב שלי דרכו. את התחושות שלו, שלא תמיד נאמרות לי מחשש לפגוע. והשרירי לא חושש, הוא לא פוגע.
אחרי השיחה מסתגרת בסאונה הלוהטת. מחברת אצבעות ומרידיאנים כמו שהיפני לימד אותי ומקשיבה לעצמי.
נושמת, מקשיבה ומבקשת.
אחר כמה דקות פורצות אל ענן האדים, שהיה כולו רק שלי, חבורת קשקשניות.
הן מתמרחות ומציעות גם לי ממרכולתן.
אחרי שכולנו מריחות כמו פאי תפוחים אני מרגישה שלווה גדולה אופפת אותי ויודעת.
הפוסט פורסם בבלוג בעבר. לאור מותו בטרם עת ראה השולץ לנכון לפרסם את הדברים מחדש, והרי הם לפניכם
לפני 5 שנים. שישי, 4 בפברואר 2011, בשעה 18:39 famous blue raincoat
לאונרד כהן הוא אחד הפרפורמרים הטובים ביותר בעולם. זוהי לא קביעה סובייקטיבית. מבחינה מוזיקלית נטו, הוא אחד המובילים. לא מטביע את המופע בנצנצים וזיקוקים. לא עוטף עצמו ברקדניות חשופות ובטריקים מיותרים. רק במוזיקה איכותית, נגנים משובחים ומלווים או מלוות מהטובים ביותר. בעיניו של לאונרד בלי יצר אין יצירה. הוא איש של ניגודים ושל קצוות, מאוהב בעצמו, גוף ונפש, עד כלות, על אף התדמית הקודרת שאופפת אותו.
השיר "famous blue raincoat" יצא לראשונה בשנת 1971. זהו אחד השירים האהובים ביותר על אדוני, ולפניכם ניתוח של השיר.
It`s four in the morning, the end of December I`m writing you now just to see if you`re better New York is cold, but I like where I`m living There`s music on Clinton Street all through the evening.
I hear that you`re building your little house deep in the desert You`re living for nothing now, I hope you`re keeping some kind of record.
Yes, and Jane came by with a lock of your hair She said that you gave it to her That night that you planned to go clear Did you ever go clear?
Ah, the last time we saw you you looked so much older Your famous blue raincoat was torn at the shoulder You`d been to the station to meet every train And you came home without Lili Marlene
And you treated my woman to a flake of your life And when she came back she was nobody`s wife.
Well I see you there with the rose in your teeth One more thin gypsy thief Well I see Jane`s awake -
She sends her regards. And what can I tell you my brother, my killer What can I possibly say? I guess that I miss you, I guess I forgive you I`m glad you stood in my way.
If you ever come by here, for Jane or for me Your enemy is sleeping, and his woman is free.
Yes, and thanks, for the trouble you took from her eyes I thought it was there for good so I never tried.
And Jane came by with a lock of your hair She said that you gave it to her That night that you planned to go clear
Sincerely, L. Cohen השיר מדבר על שלושה אנשים החולקים בינם משולש אהבה. הוא בעצם מכתב שנכתב מצלע אחת במשולש (הדובר, כנראה לאונרד כהן עצמו) לצלע אחרת בו. השיר כתוב בצורה לא מפורשת, ואת היחסים בין השלושה ניתן להבין בעיקר בין השורות. בניתוח של שיר לא ניתן להתעלם מהמבנה המוסיקלי או הלירי שלו. בשיר שלפנינו אין תבנית חריזה קפדנית המהווה מסגרת בנויה ברוב השירים. במקום זאת יש מבנה סאונד, מוזיקלי, התומך בליריקה. לאורך השיר תומכת המוזיקה בליריקה בשתי דרכים. באחת היא יוצרת הרמוניה וקצב המהווים בסיס עליו מניח כהן את הטקסט. בדרך השנייה יוצרת המוזיקה אוירה מלנכולית עצובה הטבועה בטקסט. כהן עצמו בראיון אומר שאינו זוכר האם השיר נכתב על דמות אמיתית או דמיונית. הוא מציין שהוא זוכר שמעולם היתה לו ההרגשה שתמיד היה צד שלישי. באם זה הוא שחש כצלע שלישית או שמישהו/מישהי אחר היה צד שלישי לנישואים שלו. כמו כן ציין כהן כי המעיל הכחול היה קיי באמת, והיה שלו. רוב המילים בשיר מכילות תאורים ולא פעלים או הסברים, וזה תורם לאווירה המטושטשת של השיר. השיר כאילו מדבר בכמה קולות בו זמנית: הזמר, ששר את השיר. I הלירי והמחבר של המכתב (L.COHEN). משתמע מהדברים כי הכותב (I, הדובר) והנמען (YOU) אינם בקשר רציף ואין בינם תקשורת רציפה. אך ברור כי בעבר היו קרובים והם עדיין משמעותיים האחד לשני. מהדברים ברור כי ג'יין היא אשתו של הדובר והם חיים יחד, על אף שיחסיהם כרגע אינם במיטבם. יתכן ולמה שקרה עם הנמען היה קשר לדבר. הדובר כותב מכתב זה בכדי להתעניין בשלומו של הנמען וג'יין שולחת באמצעותו דרישת שלום. רק במחציתו של השיר הדובר פונה ישירות אל הנמען ומכנה אותו "My brother, my killer". כנראה שמדובר באיזכור לקין והבל - שני גיבורים גבריים המייצגים שני אספקטים שונים של כהן עצמו. הדיבור הישיר כאן מבטא רגשות כפי שלא באים לידי ביטוי בשיר כולו, והמשמעויות החיוביות היחידות בשיר מובאות כאן. בפירוש שוררת ידידות בין השניים, או שררה כזו בעבר. הקשר בין ג'יין לכהן היה כנראה בעייתי עוד לפני הפיכתו למשולש יחד עם YOU. כפי הנראה YOU היווה סוג של תיקון עבור ג'יין וסיפק עבורה סוג של הצלה שלא יכלה לקבל מבן זוגה כהן. כשכהן מדבר על חידוש הקשר בין ג'ייין וYOU הוא אינו מתנגד לכך. הוא אף מדבר על עצמו בגוף שלישי כמו כדי להדגיש את העניין (your enemy, his woman). הדובר נותר פאסיבי לאורך כל השיר. כל הפעלים המיוחסים אליו הם סבילים (ראיתי, שמעתי, קיוויתי, חשבתי) והפעולה היחידה האקטיבית שלו היא כתיבה. אפילו כתיבה זו אינה אקטיבית שכן הוא מתאר מה שקורה. גם ביחס לג'יין הוא פאסיבי, מה שכנראה יצר אצלה את הצורך בYOU האקטיבי יותר. השורה האחרונה מזכירה לנו שמדובר במכתב, ומהווה סיומת רישמית לשיר. עם זאת סיום השיר, מוזיקלית כמו גם לירית, נותר פתוח. אין סוף לסיפור ולשרשרת ההתרחשויות בין השלושה.
הילדון אומר לי שאני טיפוס אדמה ומתחיל להסביר לי כלמני דברים שנשמעים בדיוק כמוני. הוא ממליץ לי להפסיק לאכול מוצרי חלב ולאכול הרבה כתומים כדי לעזור לגוף להילחם בדלקת.
הוא ממשיך לדבר בזמן שהוא עושה לי רפלקסולוגיה ונועץ בי מחטים ואני מודה ביני לביני על החדר החשוך כי העיניים שלי דומעות. גם כי מישהו נוגע בי סופסוף, וגם כי אני נזכרת בדברים האלו, שכתבתי ממש מזמן לאיש המילים.
המציאות שלי מורכבת. היא גם אמיתית, וגם לא, ברמות מסויימות. אני יודעת להבחין בינן, זו חלק מהבעייה. לא מצליחה באמת, אף פעם, לעבוד על עצמי עד הסוף. זה נעים, לחיות במציאות מדומה שבניתי לי. זה כמו הוט קוטור משוכלל, עם גזרה שמשתנה בהתאם לחיים. היא אמיתית, המציאות שלי. לא אמרתי שהיא לא. רק נראה לי שאני חיה אחרת, מאחרים. זקוקה לתיווך מילולי במינונים גבוהים. לא תמיד זה עובד, ואז הכל קורס. כמו הצבי על הכביש. כמו. מאטפורית. בכלל לא יצאתי מהמחילה התת אדמתית שלי. לא ריסקתי שום רכב, רק כמה לבבות. בעיקר את שלי. השמש הכרחית. גם עבורי. אפילו שהיא שורפת. היא מצמיחה את אלו שאת שורשיהם אני מטפחת. נותנת להם כוחות שאין באפשרותי לתת.אני אדמה בעצמי כנראה, ניזונה מהשורשים שהרקיבו ומעושרת מרקבון המתים. יש בי הרבה לתת, ועוד הרבה לעצמי. אני סלע, פחמן מרוכז. אני יהלום. החומר הכי חזק. אני פרי בטן האדמה. לא יכולתי לבחור אחרת, אלא באיש של אויר. של אור ושמש. לעיתים הוא מבקר בבטן האדמה, נשאר לצידי ועולה חזרה. וחוזר חלילה. הוא מלמד אותי שאפשר אחרת. שיש אחרת. שאני יכולה להיות אחרת. אם רק אבחר לי מילים אחרות. מסתבר שהבחירה לא תמיד נתונה לי. לא באמת. לא יודעת מה הייתי עושה לו היה מתחבר לצידי ומשתרג לתוכי לתמיד. לא הייתי אני יותר.
המילים שכתבתי אינן שלי יותר. עכשיו הן שלך, של קוראן. אחרי שתקרא אותן הן ישוחררו וידממו לנצח, אלא אם יקראו בהן שוב. המילים שלי אינן נצחיות אם אין מי שיקרא בהן לנצח. ואין, איש. אין.
אדמה. זה מה שאני?
רוצה להיות אש, או רוח. אויר. כאלה שחולפים ונעלמים ומתפוגגים. אבל האדמה? היא נצחית.
יהלום? לפעמים הייתי רוצה להיות רגב, להתפורר ולהעלם ולהספג ולא להיות יותר.
נשמע פשוט כל כך, לא להיות.
ובכל זאת, אני גדולה כמו האדמה, וממשיכה להגדיל נפח ותופסת יותר ויותר מקום במרחב אפילו שהייתי רוצה לתפוס פחות.
ונמאס לי לבכות, ולכתוב רק תסכולים, ולדמוע בלי שליטה.
ולחיות ככה.
ולתהות מתי תגיע הנקודה הזו, הנמוכה והירודה כל כך, שממנה אתחיל לטפס.
כי כבר אין לי ציפורניים להאחז בהן, כבר אין לי כוחות להתנגד למדרון.
מול המיטה שלי יש חלון גדול, המשקיף על הנוף האורבני הנפרש מולו.
במרחק לא רב יש בניין בבנייה, מלא פועלים בהפסקת הצהריים הממלאים את המרפסות העירומות.
גם אני עירומה. על המיטה.
סרט פורנו (חביב, עם פועלים שווים באמת) מתנגן ברקע. לא בטוחה שצריכה אותו בכלל, אבל לא מזיק.
הויברטור הנאמן שלי מזמזם ורוטט בדיוק בקצב הנכון.
לא מרימה את המבט אל הבניין ממול.
מדמיינת אותם גודשים את המרפסות, איברם בידם, מחזקים את תערובת הבטון המזויין בתוספות אישיות.
לא חולפות שלושים שניות, הראשונה מגיעה. בהפתעה נעימה.
לשניה לוקח קצת יותר זמן. אולי דקה, דקה וחצי.
השלישית, אחרי הפסקה קלה, כבר ממש בונוס.
ככה, בדיוק, אתמול וגם היום.
אני כמעט ולא עושה את זה - לאונן. סוטה גם מהסטטיסטיקה הזו. ופתאום, יומיים ברציפות. שלוש גמירות ברצף.
בשנים האחרונות אני תחת כדורים נוגדי דיכאון. הם לא מנעו ממני לגמור אבל כן גרמו לי לעבוד קשה מאוד (מדי?) בשביל כל אורגזמה.
ורבות האורגזמות שבכלל הלכו לאיבוד בדרך.
בשבועות האחרונים עברתי לתחליף על בסיס היפריקום. משהו שהטבע נתן לנו, וחברות התרופות ניכסו לעצמן.
מצב הרוח שלי עדיין לא התייצב, לדעתי.
אבל הבונוס של לגמור ככה - אוח!
בונוס נוסף, שאמור כבר להתחיל להופיע - הוא ירידה בתיאבון. משפחת הציפרלקס מעוררת תאבון למטופלים מעבר לשנה. החלטתי להפסיק בגלל זה, גם כך המאבק קשה לי. גם בלי לחזק את האויבים.
