|
|
|
זה היה במאה שעברה, אבל זה היה נפלא.
היום "ניפגש" שוב.
בטח יהיה נהדר, אתם לא יודעים אחרת.
כן, אני לא קהל היעד של השיר (נכתב עליו שהוא המנון קהילת הטראנס)
אבל הוא בהחלט עושה לי את זה
בעיקר הפזמון
אנחנו מאחורייך
נותנים לך גב
זה בדיוק מה שאני מיחלת לו.
גב.
להרגיש נתמכת, להפיסק להילחם לבד כל הזמן.
אבל עזבו את זה עכשיו, לא בא לי להתחיל לדמוע שוב
יש לי עוד הרבה מה לכתוב, ולשחרר, ואין לי זמן.
שיגמר כבר האוגוסט הזה.
go baby
go go
מעניין אם זה יהיה חלק מהפלייליסט היום. מה שבטוח, יהיה נהדר.
קצת כוסות הוגארדן.
קצת קלמרי מטוגן.
קצת יותר טליאטלה עם פירות ים.
קצת קמומיל מחוזק.
הרבה מאוד חברה טובה מאוד שיודעת להפוך את מצב הרוח שלי למצויין גם בלי שאבקש ממנה.
קצת מוזיקה יוונית שבאה בדיוק במקום הנכון ובווליום הנכון כדי לגרום לי לחייך.
קצת שירי תל אביב הישנה וגלידה שנוזלת עלי כמו ילדה קטנה.
וטוב טוב טוב לי על הלב.
שום דבר לא השתנה, הכל נשאר אותו חרא, לא משנה כמה אדפוק ת'ראש.
זה יותר כמו לדפוק ת'ראש בקיר, לדעתי.
אבל עם ראש דפוק זה קצת יותר נסבל, קצת פחות כואב.
המודעות קצת בורחת לי.
האותיות לא מוקלדות לי טוב, ואני שולחת את ההודעות לאנשים הלא נכונים (ומזל שלא לאמא).
בסוף, ערומה במיטה, נמוגה לשינה, חרמנית ובלתי מסופקת.
קמה הפוכה, למזלי הרב.
זה יום בסימן סיה.
סימן טוב.
לא בוכה, דומעת.
מכירים את התחושה שאתם נותנים כל מה שיש לכם והיקום מחרבן עליכם בחזרה? (סליחה על הצרפתית שלי, הולך להיות הרבה ממנה).
זה לא רק לא להתקדם, או להיתקע.
זה ללכת לאחור.
זה כאילו כל מה שלמדתי ושיניתי שווה לתחת.
כי בסופו של יום, המספרים לא משקרים.
שבוע שלם של עבודה טובה, של הרבה ספורט, של אכילה מסודרת. 1.5 קילו למעלה.
שמצטרפים לעוד הרבה כאלו.
שמוחקים אט אט ובהתמדה מעוררת התפעלות את כל אלו שהשלתי מעצמי לא כזה מזמן.
ואני אוכלת בריא.
ומסודר.
ומתעמלת, בקביעות. הרבה יותר מהממוצע.
(מישהי באחת הקבוצות אמרה לי פעם שעם איך שאני מתאמנת הייתי צריכה להיות דקה כמו דף נייר. ואני לא. אני נפוחה כמו חבית, ובטח גם שוקלת יותר ממנה).
והמנחה מדבר, והקבוצה משתפת, ואני דומעת.
והכביש עמוס, והמוזיקה מתנגנת, ואני דומעת.
ואיזה איש שחושב שהוא יודע ממשיך לנדנד לי, ואני דומעת.
לדמוע זה משמין, אני יודעת.
ואני כועסת. על עצמי, על האפס שנהייה ממני.
כולם מצליחים, ורק אני נכשלת.
כשלון חרוץ.
בכל מה שאני עושה.
תקועה בגוף שאני שונאת. בחיים שאני שונאת. עם אנשים שמתסכלים אותי. ילדים שמתסכלים אותי. בעל שמתסכל אותי. גוף שמתסכל אותי.
חיים שמתסכלים אותי.
כי מילא לא לעשות ולהיכשל.
אבל אני עושה, ומשתדלת, ונותנת את הנשמה.
וחרא בלבן.
ועולה במשקל במקום לרדת.
ובודדה כל כך שזה כואב.
והילדים רק מתדרדרים (חוץ מאחד, שיהיה לי בריא, אור של אמא) ומוצאים דרכים חדשות לתסכל אותי (חרא,מישהו?).
והגוף כואב לי וממציא דלקות חדשות אפילו שאני לוקחת טיפול מונע.
ולבד לי כל כך.
ואני לא מצליחה לרצות שום דבר חוץ מאוכל וספורט.
ולא עומדת בשום יעד, אפילו לא הכי פיצפון, שאני מציבה לעצמי.
ואף אחד לא מצליח לעזור, כי כבר הפסקתי לבקש.
והדבר היחידי שקצת מקל עלי זה לכתוב פה, ולתת אותיות ומילים לדמעות שלי, לשחרר אותן קצת החוצה, ואולי למצוא את מה שכל כך כואב לי והורס לי הכל.
זה קשה, להרגיש לבד ככה. שחוץ מפונקציונאליות, אני לא באמת מעניינת אף אחד.
הילדים צריכים אותי תפקודית, ואני מתפקדת בשבילם.
בעלי לא צריך אותי בכלל, והוא לא מבין למה אני מרוחקת וכאובה ועצבנית ותוקפנית כשהוא מקדיש את החיים שלנו (לא טעות) לנשים אחרות ונותן להן את מה שהיה אמור להיות שלי.
העציצים במרפסת חולים ואני לא מצליחה להבריא אותם והם גוססים לאט לאט ובטוח.
הכביסה ממשיכה להיערם לא משנה כמה אכבס/אייבש/אקפל/אסדר למקום.
המקרר מוסיף להתרוקן, הכיור כל הזמן מלא, הרצפה כל הזמן מלוכלכת, הבית כל הזמן מסריח.
אני עדיין לבד.
אולי בגללי.
אולי לא.
למי אכפת?
באוטו. עצבנית. מכווצת כולי מעצבים.
מהצליל הראשון של השיר הזה אני קולטת איך הם מתחילים להיפרם, העצבים.
30 שניות לתוכו ואני מלכת הבונגו, נושמת קל יותר ומחייכת לעצמי מבפנים.
המוזיקה היא סוג של קסם.
בבית קפה. ממתינה לבלונדיני שמאחר ומחפש חנייה.
אם תשאלו אותי למה באתי לפגישה אומר שאין לי מושג.
השיחה היחידה שניהלנו טלפונית היתה חביבה.
הווצאפים קלילים ו...חביבים.
הוא חביב.
אבל בלונדיני.
מאוד בלונדיני.
ועם שיער בלונדיני.
ז"א, הרבה שיער בלונדיני על הראש (והזרועות. זה מה שראיתי. סוטים!).
בטוחני שיש כאלו שבלונדיני עושה להן את זה.
וגם שערות על הראש.
לי פחות.
מה זה חשוב.
יש לו קסם, והוא מקסים, והשיחה נעימה והחיוך מתרחב והשאלות דוקרות מספיק טוב והשיחה מניעה לי כמה גלגלי שיניים חלודים במוח.
זה בסיס טוב, זו התחלה טובה. אפילו אמרתי את זה בקול רם. הוא אפילו רמז שהוא קצת רשע ושלא יוותר לי.
ואני הולכת לתפוס כמה פוקימונים בדרך הביתה עם חיוך והצעה לפגישה נוספת.
בלונדיני עוד לא היה לי,
ועוד עם שיער על הראש, בכלל...
ושוב, מתוך בליל הגברים שהכרתי כאן והכניסו אותי לייאוש ה"בחיים לא אמצא מישהו" צץ לו בחור מקסים, שגם אם אינו בדיוק relationship material הצליח לעורר בי דברים שחששתי שנעלמו כבר מזמן.
ובעיקר - להבין שהבעיה לא אצלי. לא באמת. וכשמגיע מישהו שכייף איתו, אז כייף. סטוץ או לא, למי אכפת. כייף.
וואוו - איפשרתי לעצמי לכייף! הישג נאה ומרשים במיוחד.
אז השיחה קולחת, וצוחקים, ונוגעים, ונעים, וכואב, ואפילו קצת מדי (בכל זאת שכבות החלודה שהצטברו עלי והחריקות של הצירים מכובדות ביותר).
והוא מתלהב מהגוף שלי (אויב מספר אחד שלי)(ברצינות), ומחמיא לי ללא הרף. ואומר מלא מלא דברים נעימים ונחמדים שעושים לי הרגשה ממש טובה.
ומכאיב לי טוב.
ומזיין טוב.
וממש משתדל להגמיר אותי (זה היה מעולה, אפילו שלא הצלחתי. אוח!).
ומאכיל אותי (חינמים, מאוד נחמד מצידו), ומשקה אותי (מים, אני נוהגת הביתה), ועושה לי מקום לרגליים.
כייף!
מעניין כמה זמן יחזיק החיזוק הזה
ומתי אתחנן לחזור למנה נוספת :)
זה נחמד שהוסיפו כלמני אייקונים לכלמני "כפתורים".
זה היה יכול להיות הרבה יותר נחמד אם היה קשר, כלשהו, בין האייקון ובין הקישור אליו הוא מוצמד.
אני ממעטת לבלות כאן לאחרונה, ובכל ביקור יש שינויים לא מוצלחים שרק פוגעים בהבנת הגלישה באתר, בדפדוף בו ובקריאה שלו מהנייד. ואם נודה על האמת, רובנו נכנסים מהנייד.
למה לא רואים יותר שיש אדומות חדשות?
מה זה האייקון הבלתי קשור של פרופיל ופלוס?
והאוזניות? מה???
ולמה כשנכנסים להודעות, לוקח לזה שנה לעלות, וכשכבר לוחצים על הודעה, מתברר שהדף עוד לא עלה לגמרי ובעצם לחצת על משהו שלא התכוונת בכלל ללחוץ עליו...
מגיע לנו, בעיקר למנויי הזהב הותיקים פה, יותר מזה. לא?
עדכון: עשיתי כעצתו של רז, עדכנתי את הכרום והאייקנים חזרו להיות הגיוניים...
תודה לרז ולכל המגיבים/ות
תהום.
מגדלת בקרבי תהום עצומה של מחסור. של תסכול מפלצתי.
עומדת על סף התהום הזו ובוהה בה. לא, היא אינה בוהה בי חזרה אלא בולעת אותי לתוכה. צוחקת צחוק מרושע ומפלצתי.
הכאב הזה, של המחסור הזה, מתעתע.
מצד אחד מפתה אותי להתנסות במפגש חד פעמי, בלי כל הבולשיט של קשר ועומק והכל. פשוט. כאב. סקס. ריגוש. סטוץ בדס"מי אם תרצו.
מאידך, אני יודעת. זה מרוקן. ירוקן. זה לא יתן לי כלום. אפילו סיפוק רגעי מוטל בספק.
מוצאת את עצמי מפנטזת על חיבוק. חיבוק ארוך כזה, עוטף. מתמשך עד אין קץ. כזה שגורם לי לבכות. גם שם, בפנטזיה. גם עכשיו, במציאות.
חיבוק.
לאן התדרדרתי?
הייתי בטיפול אצל המדקר שלי, אצל רופא העצמות. היה נעים להרגיש מגע של מישהו על עצמי. כמה זה חסר לי.
מגע.
להרגיש סקסית.
להיות סקסית.
רצויה.
שייכת.
תמצא אותי כבר!
או שאני אמצא אותך.
ויפה שעה אחת קודם.
אפילו שעתיים.
שיר תענוג, קליפ מהנה. מהרהרת באופציה להעלות בעתיד שיר שלהם בגרביים. בטח גם בו לא תצפו...
בקרוב יוצאת לחופשה. יוצאים. אם אפשר לומר על נסיעה עם שלושה ילדים+בעל מאותגרי קשב למקום שאינו הבית חופשה. לא בטוח שזו ההגדרה הנכונה, לפחות לא באופן מילולי.
מה שכן, זו חתיכת יציאה מהשגרה. אלו כמה ימים טובים בלי לבשל/לכבס/לנקות (אבל עם לסדר. ועם הרבה הרבה "אמא איפה הXXX שלי?").
עם הרבה טבע. עם הרבה מצלמה בידיים (אמיתית כזו, עם עדשה שאשכרה צריך לסובב, בלי מסך, ועם סאונד ומשקל כמו שצריך). עם הרבה צעדים (הפדומטר יהיה בוודאי מרוצה).
אני מאוד מאורגנת במה שקשור לאריזה. יש לי רשימה מסודרת של כל מה שצריך לארוז וכמה מכל דבר. מחולקת לפי אנשים (אני/שולץ/הגדולה/האמצעי/הקטנצ'יק) ולקטגוריות (בגדים/קוסמטיקה/תרופות/אוכל/שונות). אני אוהבת להדפיס אותה, לסמן במדגשים בצבעים שונים את מה שנארז. למחוק את מה שלא צריך (בגד ים, או מעיל. תלוי בעונה). להוסיף בעט את מה שחסר ואחר כך לעדכן לקובץ.
אוהבת לרשום לי מה נשאר להכניס למזוודה או לתיק בבוקר האחרון.
אוהבת את זה שלא משנה כמה מאורגנת ומסודרת אהיה, כמה הרשימה ארוכה ומעודכנת, תמיד יהיה משהו שישכח. משהו קטן, או גדול, שנצטרך להסתדר בלעדיו.
מעניין מה זה יהיה הפעם :)
כן, אני יודעת שמזמן כבר לא כתבתי בדס"מ.
הלוואי והיה על מה לכתוב.
כן, זה מתסכל נורא.
לא, זה לא הופך אותי לפחות בררנית.
או אגרסיבית.
אוף.
כן, אני יודעת שעבר כבר החג והכל... אז מה? אז הייתי קצת עסוקה וקצת שכחנית. יש לכם בעיה עם זה?
נכון שלא?
וחוצמזה,
היום חג יומולדת,
אז מה אם לא שלי?
אושר וטוב לרוב, אהובה שלי
הכי מגיע לך בעולם
}{
don't wake me - I'm not dreaming
"עדיף שלא" אני עונה לשאלה האם זוג כלשהו יכול לשבת לידנו בזמן שהוא מזיין אותי עם האצבעות שלו. היא נעלבה, כי היא שאלה בנימוס ובכל זאת קיבלה סרוב מנומס (לא מבינה את הקטע - זה ששאלת בנימוס מחייב אותי להסכים להצעתך, אפילו שלא מתאים לי בכלל?).
אני מתבאסת, כי זה לגמרי הוציא אותי מה "zone" וכנראה שכבר לא אצליח לגמור ככה, כשאני מודעת למה שקורה מסביב כל כך. אפילו שפומביות עושה לי את זה ביג טיים - כשחודרים למרחב הפרטי שלי באמצע האקט - זה לגמרי מפיל אותי.
אבל זה בכלל לא חשוב.
היה נפלא.
היה נעים להיות בין הזרועות שלך,
להניח את הראש על החזה שלך,
למצוץ את הזין שלך.
לספוג (מעט) כאב שלך.
בעלי היקר.
וכן, צריך לעשות את זה יותר :)
לגמרי
הרבה יותר
