אולי אם אשמור על עצמי מספיק טוב, אלמד לאהוב את עצמי יותר.
כי באמת שנמאס לי להרגיש כמו כישלון אחד גדול.
מעט מאוד גברים נכנסו לי ללב, בחיים בכלל או כאן באתר. מאז שפתחנו את הזוגיות הכרתי הרבה מאוד, נפגשתי עם לא מעט. אבל רק שניים באמת נכנסו לי ללב. כחול העיניים חזר לחיק משפחתו וככל הידוע לי נטש את העולם הזה לחלוטין. איש המילים עשה לי טוב לתקופה ואז הנזקים המצטברים שחולל באופן בו הרשתי לו לנהוג בי התגלו והפכו אותי כועסת ושבורה.
בהחלט מבינה את הצורך בהודעות קופי פייסט. לא שזה משמח או מרגש לקבל כזו, אבל ברור לי המקום ממנו הן צמחות.
אתה יושב מול האתר. פותח את רשימת החברים. בוחר לראות:
נקבה
מעוניינת בזכר
נשלטת
מספר התוצאות גדול מלהכיל. 29 עמודים המכילים אינספור כינויים ושמות.
אולי אתה מבצע חיתוך גיל, אך לא סביר.
מה עכשיו? אשכרה לקרוא כל פרופיל ופרופיל? אין לך סבלנות. אתה חייב לצבוט כבר באיזו פטמה זקורה, לדחוף ידיים לכוס פעור ולהצליף עד אובדן חושים. ויפה שעה אחת קודם.
אז צריך קיצורי דרך.
אם אתה ממש משקיען, תנסח הודעה כללית, מתחכמת, כזו שאולי תתן את ההרגשה שזה לא שכפול משוכפל וממוחזר להחליא.
אם לא, אז היי? מה נשמע? משוכיית? (בעיני עדיף "אנאלי?", לפחות תהיה אמיתי ותחתוך ישר למה שמעניין אותך. לא אמרנו שחבל על הזמן?).
מה שאתה שוכח הוא שאנחנו, הנקבות מסוג נשלטת, מקבלות מספיק כאלו כדי לזהות אותן.
אז שלחת.
קיבלתי.
פתחתי.
הבנתי.
אם הטקסט סביר, מנוסח היטב וללא שגיאות אני אפילו אפתח את הפרופיל שלך. אם הוא מכיל מעל 3 מילים ואפשר ללמוד ממנו משהו עליך פרט לתאריך הצטרפותך לאתר (גיל ומצב משפחתי הם המינימום שיש לציין. המינימום שבמינימום), אולי אגיב.
במצב הזה, מצופה ממך לקרוא את הפרופיל של זו, האחת מתוך מאות, שאשכרה ענתה להודעתך, ולהמשיך את התכתובת מתוך התיחסות לאדם שבצד השני. אני לא אומרת תקרא את כל הבלוג, אם יש. או את כל ההודעות בפורומים, אם פורסמו. או שתצפה בעיון בכל התמונות.
זה בהחלט לא יזיק, אבל.
ואם לא, אז אל תצפה ממני להיות נחמדה. או סבלנית.
ואם כתוב לה בפרופיל "אל תבקש ממני לספר על עצמי" אולי באמת כדאי שלא תעשה את זה...
חבל שאין בה אאוטלט עם חיבור USB, לפחות הייתי מצליחה להטעין את הנייד האומלל ומאותגר הסוללה שלי.
הקשוחה דוקרת אותי במרכז החזה. המחט מזדקרת והיא מסובבת אותה שוב ושוב. זה כואב מאוד, היא רק מזכירה לי לנשום. אומרת "יופי" ומשאירה אותי עם המחטים (עוד כמה על כף היד האלקטרונית שלי) והולכת.
עשר דקות אחרי היא חוזרת. "איזה יופי של ריאקציה" אומרת, ומנסה להראות לי מה קורה שם, במרכז החזה. זה קרוב מדי ואני לא יכולה לראות כלום. הקשוחה שואלת אותי אם משהו מכביד עלי.
הדמעות חונקות אותי עוד לפני שהדי השאלה שוכחים בחדרון הקטן שלנו. "תבכי" היא אומרת, מקרבת את הכיסא ומגישה לי חבילת טישיו.
אני בוכה, צוחקת על עצמי תוך כדי.
מכל הדברים הכי מפריע לי המשקל. אפילו עכשיו אני בוכה.
עבדתי כ"כ קשה כדי להוריד אותו, והוא מוצא לו דרך להתגנב אלי חזרה. עכשיו, כשאני מאותגרת ספורטיבית, הוא תוקף אותי באכזריות.
יום לפני מודדת נעליים בחנות (נאלצת לעבור לנעליים שטוחות ורכות, עמוד שדרה מעצבן יש לי). מביטה בדמותי בראי הענק ובא לי למות במקום. מי זו שם? מה קרה לי? מה נהייה?!?
כשהקשוחה שואלת, אני מיבבת. היא מקסימה, שואלת ומייעצת ומבקשת ממני לבצע בדיקות דם שונות ומשונות ולשלוח לה מה שכבר יש ברשותי כדי שהיא אולי תוכל לעזור. זה בכלל לא התפקיד שלה. בכלל לא קרוב, אפילו.
אני לא יודעת לקרוא את הגוף שלי, אני מייבבת.
לא יודעת מתי מספיק לו, מתי הוא צריך עוד.
היא מזכירה לי שאני בשליטה, שאני שולטת עליו ולא הוא עלי. שאני מחליטה, והוא יתאים את עצמו להחלטות שלי.
אחר כך רופא העצמות והיא יעמדו מעל המיטה וידברו כאילו אינני בחדר. היא תספר לו כמה היא אוהבת לראות אותי נכנסת למרפאה, לבחון את מצב רוחי לפי הצבעים על הציפורניים. היא אומרת לו איזו מטופלת למופת אני. לרגע לא ברור לי למה היא מתכוונת. אחר כך כן. ואז הם שוב נוזפים בי על כי אינני נושמת.
לא נושמת. ובכל זאת חיה. לך תבין.
"תבכי" היא אומרת לי כשאני בדרך החוצה. ומחבקת. "תבכי. תני לזה לצאת, להשתחרר"
מצבי השתפר בהרבה. השאלה מה מקור ההשוואה, כמובן. אם מתסכלים על מצבי בימים שלאחר הפציעה - אז היום נמצאת במקום הרבה יותר טוב. אם משווים לאיך שהייתי לפניה, יש עוד הרבה עבודה כדי לחזור.
פעם, לפני נאמר שנה וחצי שנתיים, הייתי בטטת כורסה מדרגה ראשונה. טיול בטבע היה כזה שעושים באוטו, מקסימום 100 מ' הליכה, רצוי בצל ובלי טיפוס. להזיע? לא בבית ספרנו. אפילו לא טיפה.
פעם, לפני נאמר שלושה חודשים, הייתי בכושר שיא (ביחס לעצמי, כמובן). שלוש או ארבע שעות אימונים אינטנסיביים ברצף - רק תנו לי עוד, קשה יותר, חזק יותר. טיול בטבע בלי הליכה של שעה במסלול טיפוס נחשב משעמם. את הבגדים אפשר לסחוט מזיעה ולהשקות שדות שלמים.
פעם.
בשבועיים שלושה האחרונים התחלתי לחזור לאימונים. ספינינג, אירובי מדרגה, בודיבאלאנס*. חזרתי לבשל. גיליתי שיד ימין שלי חלשה בצורה אכזרית, אפילו לערבב את הספגטי עם הרוטב הצריך מאמץ עילאי.
מה נהייה?
המחשבות על המצב המוזר הזה מלוות אותי כל היום. בלילה אני מגיעה להבנה משמעותית.
זה כמו סולמות וחבלים. הייתי במשבצת מתקדמת, והחלקתי במורד סולם לאחת המשבצות הראשוניות. וזה לא שמתחילים מחדש, מתחילים משחק חדש, עם כלים חדשים וכללים חדשים.
אבל לא מפסיקים לשחק. אני לא מפסיקה לשחק. לא מוותרת.
אני רואה את עצמי חוזרת לכושר, אפילו חזקה יותר מקודם. לא רק זה, גם טובה יותר מקודם. זהירה יותר אבל לא מתוך פחד אלא מודעות.
ואני מאוד מרוצה מעצמי. אפילו גאה. שאני סבלנית כלפי עצמי, שאני לא מוותרת, שאני פה. אני. הרבה אני במשפטים האחרונים. כן, אז מה.
אם אין אני לי, מי לי?
ואני חוזרת. חוזרת לחפש לי את שנפשי וגופי צמאים לו. גם תחת המגבלות הקיימות.
אני יודעת שזה מסובך, שזה מתיש ומלא אכזבות. אני יודעת גם שזה יקח הרבה זמן. אבל אמצא. יודעת.
"את נראית יותר טוב ממה שנשמע מהבלוג שלך". נו באמת. נו, באמת. נכון, אני לא בכיסא גלגלים או מחוברת למכשירים, אבל את הכאבים שבפנים לא רואים בחוץ. וכואב לי באופן רציף ובלתי מתפשר כבר יותר מדי זמן. ודי נמאס לי מזה כבר, לא שאני יכולה לעשות משהו בעניין. כל ה"אני לא חולה" שבעולם לא יזיזו את החוליה למקום שלה, לא ישחררו את העצבים, לא יחזירו את הכוח.
לומדת להכיר את עצמי מחדש, ככה. אולי בסוף אמצא את הנקודה הנכונה ללחוץ עליה כדי שדברים יתחילו להסתדר למקום.
*************************************************
הוא נכנס לרכב שלי, אחרי תקופה ארוכה בה החלפנו הרבה מאוד מילים. שבוע לפני נפגשנו לקצר, קצת לגעת. היתה לי הרגשה שיש משהו לא נכון, אבל לא הקשבתי לי. האשמתי את הכאבים, הם אשמים בחוסר הסבלנות שלי להקשיב. הוא דיבר הרבה ולא יכולתי להקשיב. "תסתכלי עלי" הוא אמר אבל העיניים ברחו. גם הקשב. ובכל זאת, נשארתי שם. הוא כותב מילים חמות, קורא לי יהלום נוצץ שלו, ומבטיח הבטחות.
מהבוקר אני בלחץ מהמפגש הזה. כואב לי, אני מוגבלת מכל כך הרבה כיוונים וזה מלחיץ נורא. מפחיד שמישהו יגע בי, שיעשה נזק בלי כוונה. הוא מנסה להרגיע אבל ה"יהיה בסדר" הזה מעורר בי כעס. ובכל זאת, לא מבטלת.
כשהוא נכנס לרכב אני שואלת לאן נוסעים. הוא אומר "טוב שאת שואלת" ומוציא את הנייד שלו ומתחיל לחפש מקומות בגוגל. אני בשוק. בשוק. מה זה צריך להיות? גם ככה נפגשנו מאוחר, אפילו שביקשתי להקדים כי השעות המאוחרות של היום קשות לי מאוד. אז עכשיו, ברכב, בצד הכביש, אתה מחפש מקום? באמת?!? חוסר אחריות. פשוט ככה. גם אם לא היה לך זמן, היית אומר לי לעשות את זה. אבל ככה? חוסר אחריות, זלזול. מעצבן! הוא נוזף בי על שאינני מסתכלת על המסך שלו (!?!). זו תנוחה בלתי אפשרית לצוואר שלי, אני מסבירה. הכעס מצטבר בפנים. שולץ אומר שהייתי צריכה לזרוק אותו מהאוטו באותו רגע. אולי. אבל אז הספק היה מכרסם בי. מה שלא קרה אחרי ההמשך.
הוא מוצא מקום בדרום העיר ואני מכוונת את הוויז לשם. נוסעים. בדרך הוא מרים לי את השמלה ואני כמעט מתנגשת ברכב שלפנינו. אני נוהגת, מה עובר לך בראש?!? הוא לא מבין מה הבעייה, ואני מוצאת את עצמי נדרשת להסביר לו שנהיגה דורשת ריכוז, שאני לא יכולה לקחת סיכון כזה, שיש לי אחריות. הוא ממשיך ללהג, אני כבר לא זוכרת על מה. אני מתרכזת בנשימות שלי ובדרך.
מגיעים. נכנסים. קצת נשיקות ופיפי. אני מתיישבת על קצה המיטה והוא מסתובב, מוציא משהו מהתיק. הוא שואל אותי אם אכפת לי אם יעשן, כשהכוונה לגראס (או חשיש, לא יודעת, זה היה עטוף בכדור ואני גם ככה לא ממש מתמצאת בעניין).
"עדיף שלא" אני אומרת.
הוא המום, ומתחיל לנסות לשכנע אותי.
אני מתכנסת לתוך עצמי, הכעס והאכזבה סוגרים אותי.
מתחיל ויכוח מיותר ולי ברור שזהו. רק צריכה לאזור מספיק כוח לקום.
הוא שואל למה ואומר "כי את תרצי גם ואת לא יכולה?" (אחרי שהסברתי שאני לא יכולה לנהוג ככה, מה שמאוד הפתיע אותו).
אני מסבירה לו שאני לא מכירה אותו מספיק, או בכלל, גם בלי הגראס, בשביל לסמוך עליו. הוא מתרעם "כל העולם ואשתו סומכים עלי".
אני לא כל העולם. אני לא יכולה לסמוך עלייך ככה. לא יודעת מה זה עושה לך, לא יודעת איך אתה בלי זה או עם זה. לא מתאים.
הוא אומר לי שזה בגלל שאני לא סומכת על עצמי כשאני מעשנת. אני עוד ממשיכה ומסבירה שעל עצמי אני סומכת (ויש לי מספיק נסיון עבר במצבים כאלו שבהם הוצאתי את עצמי מסוטול עמוק כדי לסייע למי שהיה איתי והיה זקוק לעזרה או כדי להגיע לחדר במלון בעיר זרה לחלוטין). זה הוא שאני לא יכולה לסמוך עליו.
אני קמה, לוקחת את התיק והולכת לאוטו. לוקח לו זמן להגיע. כמעט נסעתי בלעדיו. בדרך חזרה הוא שותק, ורק מעיר על בחירת המסלול של הוויז "זה לא נכון לסוע ככה". נו. באמת.
גאה בעצמי שחתכתי ככה. שלא היה לי לא נעים לומר לא, לא מתאים לי להפקיר את עצמי בידיים מסוממות.
אין לי דבר נגד גראס, לרוב ההשפעות שלו טובות מאוד. אבל בפגישה ראשונה, בפעם הראשונה שאנחנו מבלים זמן יחד ולא מעבר למסך? ועוד כשאני מבקשת שלא? אם פה אתה לא עוצר, איך אני אמורה לסמוך עלייך?
