מצבי השתפר בהרבה. השאלה מה מקור ההשוואה, כמובן. אם מתסכלים על מצבי בימים שלאחר הפציעה - אז היום נמצאת במקום הרבה יותר טוב. אם משווים לאיך שהייתי לפניה, יש עוד הרבה עבודה כדי לחזור.
פעם, לפני נאמר שנה וחצי שנתיים, הייתי בטטת כורסה מדרגה ראשונה. טיול בטבע היה כזה שעושים באוטו, מקסימום 100 מ' הליכה, רצוי בצל ובלי טיפוס. להזיע? לא בבית ספרנו. אפילו לא טיפה.
פעם, לפני נאמר שלושה חודשים, הייתי בכושר שיא (ביחס לעצמי, כמובן). שלוש או ארבע שעות אימונים אינטנסיביים ברצף - רק תנו לי עוד, קשה יותר, חזק יותר. טיול בטבע בלי הליכה של שעה במסלול טיפוס נחשב משעמם. את הבגדים אפשר לסחוט מזיעה ולהשקות שדות שלמים.
פעם.
בשבועיים שלושה האחרונים התחלתי לחזור לאימונים. ספינינג, אירובי מדרגה, בודיבאלאנס*. חזרתי לבשל. גיליתי שיד ימין שלי חלשה בצורה אכזרית, אפילו לערבב את הספגטי עם הרוטב הצריך מאמץ עילאי.
מה נהייה?
המחשבות על המצב המוזר הזה מלוות אותי כל היום. בלילה אני מגיעה להבנה משמעותית.
זה כמו סולמות וחבלים. הייתי במשבצת מתקדמת, והחלקתי במורד סולם לאחת המשבצות הראשוניות. וזה לא שמתחילים מחדש, מתחילים משחק חדש, עם כלים חדשים וכללים חדשים.
אבל לא מפסיקים לשחק. אני לא מפסיקה לשחק. לא מוותרת.
אני רואה את עצמי חוזרת לכושר, אפילו חזקה יותר מקודם. לא רק זה, גם טובה יותר מקודם. זהירה יותר אבל לא מתוך פחד אלא מודעות.
ואני מאוד מרוצה מעצמי. אפילו גאה. שאני סבלנית כלפי עצמי, שאני לא מוותרת, שאני פה. אני. הרבה אני במשפטים האחרונים. כן, אז מה.
אם אין אני לי, מי לי?
ואני חוזרת. חוזרת לחפש לי את שנפשי וגופי צמאים לו. גם תחת המגבלות הקיימות.
אני יודעת שזה מסובך, שזה מתיש ומלא אכזבות. אני יודעת גם שזה יקח הרבה זמן. אבל אמצא. יודעת.
סולמות וחבלים
מתחילה מחדש
